מבט חטוף

דראקו התעורר למשמע מלמולי חבריו.

"בלייז? קראב? מה קורה?" הוא אמר, מכסה את פניו מהאור הבוקע מהחלון.

"לא שמעת את החדשות הטובות? כל הוגוורטס כבר יודע שהארי סימם אותך, ואף אחד לא מאשים אותך במה שקרה, אפילו הגריפינדורים נטשו אותו!"

"באמת? זה מעולה!" הוא קרא בהתלהבות.

הוא קם ממיטתו במרץ והחל להתארגן ליום הלימודים. הוא כבר לא יכל לחכות לראות את כל התלמידים בהוגוורטס מתעללים בהארי.

כשיצא מכיתת שינוי הצורה, הוא הרגיש בגויל תוקע בו את מרפקו. "מה?" דראקו שאל בעצבנות, אך גויל רק הניד בראשו קדימה.

דראקו הרים את ראשו וראה את הארי ורון מתקרבים לעברם. 

"אוו.... זה הולך להיות מצויין..." הוא חייך ברשעות. "בלייז, ג'ון, תראו מי בא..." הוא אמר לחבריו.

"אווו! הארי, אולי תסמם אותי גם?" הוא שמע את אחד מחבריו צועק.

"בבקשה הארי! תמיד חלמתי שיתנו לי סם אונס וינשקו לי ת'צורה!!" דראקו נמלא תחושת סיפוק.

הוא עמד בשקט וצפה בהארי מתווכח עם חבריו, עד שבלייז הזכיר את העובדה שהארי 'סימם' אותו.

"דראקו... זה נכון, מה שהם אמרו? אתה סיפרת להם את השקר הזה?" הארי שאל בשקט.

"זה לא שקר, י'סוטה הומו! אתה סיממת אותי! מה אתה חושב, שלא הייתי זוכר? הומו מסריח." עם כל מילה שהוציא מפיו, חיוכו בלב גדל יותר ויותר. זה היה מדהים, לצפות בפוטר נשבר בצורה כזאת. הוא ידע כמה שהנער מחבב אותו, הוא ידע בהחלט, ולא הייתה לו שום בעיה לנצל את הפרט הזה למטרתו העיקרית: לפגוע בהארי בדרך שתכניע אותו לגמרי.

כשרון הוביל את הארי הרחק משם, דראקו לא יכל שלא להתפקע מצחוק, וכמובן שהדביק בצחוקו את כל החבורה. הם היו השולטים בהוגוורטס, ולא אף אחד אחר.

***

"דראקו? אפשר לדבר איתך לרגע?" הרמיוני גריינג'ר ניגשה אליו.

"לכי מפה, בוצדמית מטונפת." בלייז הפטיר לעברה, אך דראקו נתן לו מכה בידו וניגש להרמיוני.

"כן?" הוא שאל בקול שקט, שחבריו לא ישמעו.

"רק רציתי לוודא," היא אמרה בקול מחושב. "שהארי לא יפגע מכל העניין. אני מתכוונת, שהמצב לא יצא מכלל שליטה, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."

"אל תדאגי, גריינג'ר." הוא אמר בקול מסתורי. "זה רק שברון לב- הוא יפגע מזה, אבל יתגבר באיזשהו שלב. לא יקרה לו כלום."

הוא הלך חזרה לחבורת הסלית'רינים. 

"אחי, מה זה היה?! אתה ברצינות דיברת עם גריינג'ר?!" 

"עזוב אותה בלייז." הוא ענה בקול מאיים. "אין לך מושג מה היא עשתה בשבילי."

בלייז משך בכתפיו והמשיך לשיעור של פרופסור מקונגל. דראקו הלך אחריו.

***

"לילה טוב, מכוער." בלייז חייך וכיבה את האור.

דראקו ניסה להירדם, אך מחשבותיו המשיכו לנדוד למה שאמרה הרמיוני מוקדם יותר באותו יום.

הוא היה מודע לעובדה שהארי נהג להגזים בתגובותיו, והוא גם ידע שהארי לא מגיב בצורה הכי טובה לביריונות.

מה אם יקרה משהו להארי? משהו מעבר לפגיעה שבהשפלה? יכול להיות שהארי יקח את כל העניין בצורה יותר מדי קשה?

'למה אני חושב על זה בכלל? לא אכפת לי ממנו.' הוא אמר לעצמו וכפה על עצמו להירדם.

ובזמן שכל הוגוורטס ישן שנת ישרים, נער אחד, שחר שיער עם צלקת קטנה, נאבק עם המחשבות הנוראיות שהתגנבו לראשו.

הפרק הקודם		הפרק הבא