אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - דראקו

ישבתי על מדאגות מרפסת העץ צופה בגלים מתרסקים על החוף. השמש שקעה לאט, השמיים מכוסים בצבעים רבים. הציפורים שרו במרחק, ופשוט יכולת לשמוע את הצלילים של הטבע באופן כללי. זה היה די נחמד ומרגיע וזה גרם לי להרגיש כאילו על הבעיות שלי התאדו פתאום. למרות שזה לא היה המקרה. הכל פשוט ישב שם בחלק האחורי של הראש שלי, רודף אחרי כל מחשבה קטנה שהייתה לי ומזכיר לי שהכל רחוק מלהיפתר. אני עדיין לא מבין למה אני מרגיש כל כך מוזר סביב הרמיוני לאחרונה ולמה אני די מוטרד כשאני רואה את הרמיוני ובלייז ביחד. אני רוצה למצוא את הדרך לבקש סליחה על העבר ולסיים את כל השנאה שלה כלפיי. אני רוצה שנהיה חברים כמו שהיינו בפעם ראשונה. אני רוצה שהדברים יהיו נורמלים. הם יכולים להיות נורמלים? עדיין יש לנו סרט לצלם. יש לנו עוד כמה חודשים לשרוד אחד עם השני עד שנוכל להיפרד וללכת לדרכים נפרדות. למרות שאתם יודעים מה מוזר? אני לא רוצה שנלך בדרכים נפרדות. אני לא רוצה שהרמיוני תשכח אותי. אפילו שהיא שונאת אותי, אני רוצה שהדברים ישתנו. 

"למה אתה חושב כל כך חזק?" נבהלתי על ידי קול מוכר, חלק וגברי. למרות שלא הסתכלתי למעלה. אני כבר ידעתי מי זה. כשהוא התיישב לידי, התחלתי לחשוב על תשובה.

"אתה לא חייב לספר לי." הוא דיבר שוב. "אבל משהו בהחלט מטריד אותך. הרגשתי את זה מאז שהתעלמת ממני אתמול."

בלעתי רוק, שום מילה לא הגיעה למוח שלי. הרגשתי קצת אשם על זה שהתעלמתי ממנו. בלייז לא עשה שום דבר רע. הוא רק בילה עם הרמיוני, זה הכל. לא הייתי צריך להיות מוטרד. לא הייתי צריך להתעלם ממנו. בכל פעם שנפגשנו, לא אמרתי דבר. בכל פעם שהוא שאל אותי משהו, רק הנהנתי, הנדתי את ראשי, או עניתי בקצרה בלי לפגוש את עיניו. זו הייתה טעות מצידי. ידעתי את זה אז ואני יודע את זה עכשיו. 

"מה יש בינך לבין הרמיוני?" פלטתי לפני שיכולתי לעצור את עצמי. לא הייתי צריך לשאול. עכשיו הוא יהפוך לרציני ולחשוב דברים. קראב כבר ישב לי על הצוואר לגבי כל העניין הזה, אני לא צריך שבלייז יחשוב משהו לא נכון. אני לא מחבב את הרמיוני. אני בטוח לגמרי. או שלא? מבט מופתע נפל על פניו של בלייז.

"הרמיוני? כלום. היא רק ידידה טובה, זה הכל."

החזקתי חיוך, מסתכל עליו. זה רק ניראה כאילו שניכם... מחבבים אחד את השני." בלייז , מניד בראשו כשהוא מביט בי בשעשוע.

"אני לא מחבב את הרמיוני, דראקו. כן, היא אחת שכיף לבלות איתה. אין שום דבר בינינו. אני מסתכל עליה כידידה, אחות אפילו." הוא שם את ידו על הכתף שלי, נותן לי מחיצה קלה. "אל תדאג, דראקו. היא כולה שלך, חבר." נחנקתי מהרוק שלי כשבלייז נעמד, שולח לי את החיוך המפורסם שלו לפני שעזב. הוא כנה איתי. בלייז כמעט ואף פעם לא משקר, רק אם עובד על הבנים או אם זה עניין אישי. בכל מקרה, הוא תמיד כנה. אבל למה התכוון כשהוא אמר שהרמיוני כולה שלי? הוא בטוח חושד במשהו. אבל אני לא מחבב את הרמיוני! מה אני צריך לעשות כדי לגרום לבנים להאמין לי? ו... מה אני צריך לעשות כדי לגרום לי להאמין לזה?

"דראקו!" נבהלתי מקולו של קראב. הראש שלי קפץ וראיתי אותו מתקרב אליי, מרכוס צמוד מאחוריו. שתי הידיים שלהם מלאות בעצים. הם ניראו מתקשים כשהם ניגשו אליי.

"צריכים עזרה?" הצעתי, נעמד ולוקח כמה עצים. קראב העביר לי כמה, חיוך מטורף על הפנים שלו. אני בספק אם זה אומר משהו.?

"לקח שנים למצוא את אלו." קראב אמר לי. "היינו צריכים לנסוע כמה קילומטרים עד שמצאנו יער עם הרבה עצים ללילה. אני בהחלט מתרגש למדורה."

"אם העצים האלה טובים מספיק." מרכוס התערב, טון ממורמר בקולו.

"נראה טוב בשבילי." התבוננתי, מניח את העצים ליד הדלת. קראב ומרכוס עשו את אותו הדבר, משחררים אנחה קולנית.

"זה אפילו לא הכל." מרכוס גנח, מסתובב והולך להנאתו לכיוון שבו הם החנו את המכונית. עמדתי ללכת אחריו אבל קראב עצר אותי.

"על מה אתה חושב?" הוא צפה בי בסקרנות, העיניים שלו רצות על כל סנטימטר בפנים שלי. זה כמעט גורם לי להרגיש לא בנוח.

"כלום." שיקרתי, עובר דרכו. "רק מחכה שהשמש תישקע כדי שנתחיל במדורה." קראב עקב אחריי, בהחלט לא מאמין לי. למרות שהוא לא אמר דבר. הוא נישאר בשקט, נותן לי את המרווח שאני צריך.  אני צריך מרווח? אני לא בטוח. אני לא יודע מה אני צריך. אני רק יודע שאני לא יכול להוציא את הרמיוני מהראש שלי.

- - -

נישענתי על חלון חדר השינה, מסתכל החוצה איפה שקראב, מרכוס, גויל ובלייז עמדו. כשמרכוס ניסה להדליק את המדורה, גויל עמד וצחק ממשהו שכנראה קראב אמר. בלייז פשוט עמד שם, סיגריה בין שפתיו. ראיתי כשקראב התקרב לבלייז ולחש משהו באוזן שלו. בלייז ניקרע מצחוק, מצטרף לגויל.

"אתה בא למטה?"

קפצתי, נבהל כשהסתובבתי כדי לראות את בעל הקול. הרמיוני עמדה ליד הדלת שלי, מבט מבויש על פניה. היא לבושה בסוודר ארוך ושחור, ג'ינס כחול, וצעיף לבן. השיער החום שלה הסתלסל על פניה והעיניים החומות שלה נצצו אפילו יותר משלי. היא ניראתה מדהים.

הרמיוני פשוט חייכה במבוכה לפני שהסתובבה ונעלמה, קימטתי את מצחי, בוהה במקום שבו היא הרגע עמדה. מה כל זה היה? הצצתי שוב מהחלון. מרכוס סוף סוף הצליח להדליק את האש. זה היה די גדול. זה ניראה מדהים בחושך של הלילה. הבנים עמדו מסביב לזה. צולים כבר מרשמלו ושותים בירה. היסתכלתי כשהרמיוני הופיעה, העיניים שלה היסתכלו אחורה על הבית כדי לבדוק אם הלכתי אחריה. בלייז הסתכל עליה. הוא זרק במהירות את הסיגריה שלו לאש, נושף את טיפת העשן האחרונה ומקרב את הבירה לשפתיו.  הרמיוני עומדת עכשיו בינו לבין גויל, צוחקת בכיוון של קראב. קראב חייך, מתקרב אליה ונותן לה שיפוד עם מרשמלו בקצה. הם ניראו שמחים. אולי כדאי לי ללכת להצטרף. זה יהיה נחמד לברוח מהמחשבות שלי לזמן מה.

התרחקתי מהחלון ויצאתי מהחדר, לוקח את הזמן שלי כשאני עושה זאת. הבית היה שקט,הרעש היחיד בא מבחוץ. המדרגות חרקו עם כל צעד שעשיתי ויכולתי לשמוע את הצחוק של גויל מרחוק. ברגע שיצאתי החוצה כולם השתתקו. כל מה שיכולתי לשמוע זה את הצלילים של האש כשהגעתי אליהם.

"שמח שהצטרפת אלינו." מרכוס שבר את השתיקה, לוקח שיפוד קטן. קראב לקח את זה ממנו, משחיל לשם מרשמלו ומעביר לו את זה.

"אל תשרוף את עצמך." קראב חייך בחוצפה. גיחכתי, מחמם את המרשמלו שלי מעל המדורה.

"בנים?" בלייז קטע, מחזיק למעלה שקית שהיו בה פעם מרשמלואים. "איפה כל שאר המרשמלואים?" כל הראשים הופנו לגויל בלי לחשוב פעמיים. היו לו כתמים לבנים ליד הפה שהוא אפילו לא טרח לנקות. בלייז קימט את מצחו בזמן שכל האחרים פשוט ציחקקו.

"זה בסדר גויל" מרכוס אמר.

"אלו היו כל המרשמלואים?"

מרכוס הניד בראשו ונישען לאחור. "ידעתי שזה יקרה. קניתי המון.".

"תיזהר עם השתיה שלך." מרכוס אמר לו. "אתה יודע מה קרה בפעם שעברה." הפנים של גויל הפכו קצת לאדומים הוא הסיט את מבטו, מתחמק מהעיניים של כולנו. הוא שונא כשמישהו מאיתנו מזכיר את התקרית האחרונה. למרות שזה היה די קורע. בלתי נישכח גם כן. כולנו למדנו משהו חשוב מזה. לעולם לא להשאיר את גויל בלי השגחה כשיש אלכוהול.

"המה, גויל." בלייז זרק בירה לכיוונו. גויל תפס את זה, מחייך חיוך מאוזן לאוזן.

"אני עוקב אחריך." מרכוס אמר, דוחק את כתפו. גויל רק פתח את הבירה ולקח לגימה.

"רוצה אחד?" בלייז הציע, מושיט את הבקבוק לכיוון שלי. אפילו לא היססתי. תחבתי את המרשמלו השרוף לפה שלי ולקחתי את הבקבוק, פותח אותו.

"גם אני אקח אחד." הרמיוני פלטה והפתיעה את כולנו. היא לא אמרה שהיא לא שותה? מה שינה את דעתה?

"חשבתי שאת לא שותה." בלייז גיחך, מעביר לה בקבוק.

הרמיוני משכה בכתפיה, פותחת את הבקבוק. "אני חושבת שאני פשוט אקח אחד." היא לקחה לגימה, מקמטת את אפה כשהיא עושה זאת. זו חייבת להיות הפעם הראשונה שהיא שותה אלכוהול. זה היה ברור על פניה. היא לא אמרה כלום. היא פשוט המשיכה לקחת לגימות, מצטרפת לשיחה של קראב וגויל.

"אז על מה הסרט?" גויל שאל אותה, לועס באושר מרשמלו.

"בעיקרון זה על ילדה," הרמיוני התחילה להסביר. "שאף פעם לא התאהבה. היא נוסעת לטיול בלונדון ופוגשת את הבחור הזה. הם סוג של נהיים החברים הכי טובים וכשהיא מספרת לו שהיא רוצה להתאהב, הוא מתווכח איתה שזה לא מאוחר למצוא את נסיך החלומות שלה. זה אף פעם לא מאוחר מידי."

"אז הוא מארגן לה כמה דייטים," התערבתי, מצטרף להסבר של הרמיוני. "עד שהיא מוצאת בחור שהיא כמעט בטוחה שהוא זה האחד."

"אבל הלב שלה נשבר כשהיא מוצאת אותו מתנשק עם אישה אחרת." הרמיוני הוסיפה.

"אבל זה לא משנה כי היא מבינה שנסיך החלומות האמיתי שלה היה שם כל הזמן הזה." סיימתי. הרמיוני ואני מסתכלים אחד על השני. בעוד שפניה אדישות, שלי מעורבבים ברגשות שאפילו אני לא יכול להסביר.

מרכוס חיכח בגרונו, "נישמע כמו סרט טוב."

"מדהים." גויל אמר, גומר את הבירה שלו. הרמיוני הסיטה את מבטה ממני, מסובבת את בקבוק הבירה בידה.

"מתי הצילומים מתחילים?" בלייז שאל, צולה מרשמלו מעל הלהבות.

"כשנחזור." אמרתי לו. בעזרת השיפוד שלי, דקרתי את הרמיוני בצלעות. צחקוק ברח מבין שפתיה והיא מיהרה לכסות אותו. גיחכתי.

"רגישה מידי?"

"אל תגרום לי להתחיל מלחמה." הרמיוני איימה, מצביעה עם מקל לכיוון שלי. צחקתי, שותה את הלגימה האחרונה של הבירה ולוקח אחת אחרת.

"היי שם, כבר שניה?" קראב הניע את גבותיו. התעלמתי ממנו, פותח את הבקבוק.

"תעביר לי אחד, דראקו." בלייז אמר לי. העברתי לו את הבקבוק והיסתכלתי איך הוא מתמודד עם פתיחתו.

"אם אתם משתכרים ונופלים לתוך האש," הרמיוני אמרה. "אני אצחק." חייכתי ולקחתי שלוק גדול. לילה ארוך עמד בפנינו.

- - -

"גויל, תתרחק מהאש."

"מה קרה לכל המרשמלואים?"

"מתחיל להיות מאוחר."

"בלייז, אתה בסדר?"

הקולות של כולם נישמעו כמו הד. בקושי יכולתי להגיד מי אומר מה. הסתכלתי על בלייז, הראש שלי פעם כשראיתי אותו מחזיק בכיסא של הרמיוני לאיזון.

"אני... יהיה ב... שירותים." הוא הטיח, נאבק ללכת אל תוך הבית.

"תן לי לעזור לך." הרמיוני קפצה אחריו. היא עדיין מפוכחת, הסתכלתי על שניהם כשהיא עוזרת לו ללכת והם נעלמים. כבר עברו שעתיים. אני עומד לסיים את הבירה השישית שלי, בתכנון על השביעית. הבטתי על גויל לצד מרכוס, נשען על הכתף של הנער המבוגר יותר. מרכוס נאנח, עוטף את זרועו סביב גויל. נראה כי מרכוס והרמיוני הם היחידים שלא שיכורים. קראב שרוע על החול, אוחז בבקבוק על שפתיו וממלמל דברים שאף אחד לא מבין. ואז יש אותי. אני אפילו לא יודע מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאני חייב ללכת לשירותים, הראש שלי מתפוצץ והראיה שלי לא ברורה. זרקתי את הבקבוק הריק שלי הצידה ולקחתי את השביעי, פותח אותו ומועד על הרגליים שלי.

"צריך עזרה?" מרכוס הציע כשהתחלתי לגרור את עצמי לכיוון בית החוף. כל מה שעשיתי היה להניד בראשי, הולך בדרך שבה הרמיוני ובלייז הלכו לפני שניה. הגעתי לדלת הכניסה, מסתבך עם הידית עד שסוף סוף הצלחתי לפתוח אותה. מעדתי פנימה, הולך לשירותים הכי קרובים למטבח. לא יכולתי להשתמש באלו שלמעלה. זה היה סיכון בהתחשב במצב שלי. הייתי מסוחרר. ברגע שאני אסיים את הבירה הזאת אני יודע שאני הולך להיות שיכור לגמרי. מרכוס הזהיר את הבחורים ואותי מספר פעמים. אף אחד מאיתנו לא הקשיב. לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת.

הגעתי לשירותים וניכנסתי פנימה. הרמיוני ובלייז לא היו כאן. בטח עלו למעלה. היד שלי מגששת על הקיר ומחפשת את מתג האור. לוקח לי קצת זמן למצוא אבל בסוף אני מרגיש את זה, לוחץ על זה. בלי לרטוח לסגור את הדלת, נאבקתי עם הרוכסן שלי. פתחתי את כפתורי המכנסיים והקלתי על עצמי, ונאנחתי. התחלתי להרוג למיטה. זה פשוט נישמע נחמד לעכשיו.

סיימתי וכיפתרתי את כפתורי המכנס, סוגר את הרוכסן ומוריד את המים. כיביתי את האור ויצאתי מהשירותים, תחושת הקלה ענקית. עכשיו שהבנתי, די קריר בבית. צמרמורת עלתה על העור שלי ורעדתי, מחפש בסיחרור אחר הדלת הקידמית.

נראה שעשיתי פניה לא נכונה. כלומר, באמת, איך אפשר ללכת לאיבוד בבית הזה? האלכוהול באמת משפיע עליי. הנחתי את כף ידי על המצח, נאנק כשאני נשען על הקיר הקרוב ביותר. איפה אני-

המחשבה שלי נקטעה למראה לפניי. הייתי איפשהו בין המטבח לסלון, נתן לי תצפית טובה על המדרגות. ממש ליד המדרגות, כמעט מחוץ לטווח הראיה בגלל החושך עמדו הרמיוני ובלייז. שפתיהם היו צמודות, בקבוק חצי ריק של בירה משתלתל מאחת מידיו של בלייז. הידיים של הרמיוני כרוכות סביב צווארו של בלייז. הם כמעט נראו מתמזמזים. לא הייתי מסוגל לעבד את המראה לפני שמעדתי אל מחוץ לדלת הקדמית. השתעלתי כשיצאתי החוצה, לוקח לגימה מהמשקה החריף. ראשי הלם כל כך חזק שלא יכולתי לחשוב. רק חזרתי חזרה למדורה, מתיישב במקום שישבתי בו קודם. יכולתי להרגיש את מרכוס מסתכל עליי כשנישענתי לאחור, לא הורדתי את הבקבוק מהפה שלי פעם אחת. מעולם לא הרגשתי כל כך נורא.

נקודת מבט - הרמיוני

התרחקתי מבלייז, הנשימה שלי לא אחידה. מה עשיתי עכשיו? הוא פשוט... הוא היה כל כך קרוב. אני אפילו לא בטוחה איך זה קרה. מעולם לא ראיתי את בלייז אחרת מידיד. למה פשוט נישקתי אותו? אולי זו פשוט הבירה שהשפיעה. אבל זה לא יכול להיות, זה יכול? שתיתי רק שתיים. אני לא שתיינית כמו בלייז ששתה 7 בקבוקים, כנראה יותר. הוא בהחלט שיכור. הוא לא יודע מה הוא עושה. הוא כנראה גם לא יזכור את הנשיקה מחר. כירסמתי את השפה שלי, לא בטוחה מה לעשות עכשיו. בלייז מתלונן, מתקשה לעמוד על רגליו. הוא יכול להתעלף כל שנייה. אני צריכה לעזור לו להגיע לחדרו. הרגשתי אשמה מספיק על כך שניצלתי אותו. ובכן, אני לא יזמתי כלום, כן? הוא רכן ראשון. אז שוב, הוא שיכור.

"קדימה." נאנחתי, כורכת את הזרוע שלי סביב המותן שלו ועוזרת לו לעלות במדרגות. הוא המשיך לגנוח, מתקשרה להרים את רגליו. זה לקח זמן אבל הצלחנו להגיע למעלה בסוף. עזרתי לו במסדרון וניכנסו לחדר שלו, מפילה אותו על המיטה. אני נישבעת, שאפילו לא היה לי זמן לטפל בשום דבר, הוא פשוט נירדם ישר. בלייז התחיל לנחור בשקט, לא מודע לעולם הסובב אותו. נשפתי, עוזבת את החדר וסוגרת את הדלת מאחוריי. רק קיוויתי שכל הידידות שאני ובלייז בנינו לא נהרסה. הוא בחור נהדר בסך הכל. מצחיק אפילו. הוא הפך להיות כמו אח גדול בשבילי. אני בטוחה שבנות לא הולכות ומנשקות את האחים הגדולים שלהן.

עשיתי את דרכי למטה ויצאתי מהבית, גוררת את עצמי למדורה הבוערת. גויל נירדם על כתפו של מרכוס וקראב התעלף על החול. דראקו, לעומת זאת, לגם לגימות אחרי לגימות של בירה. קימטתי את מצחי, הולכת לעברם. 

"בלייז נרדם." אמרתי למרכוס, העיניים שלי מצליפות קדימה ואחורה בינו לבין דראקו. דראקו ניראה אדיש לנוכחותי.

"אני לא מופתע." מרכוס מלמל. "אני אקח את שני אלה למיטות שלהם מאוחר יותר. דראקו לא ניראה שיחזיק מעמד הרבה זמן גם. את יכולה ללכת לישון אם את רוצה. אני בטוח שאת גמורה."

הנהנתי, מביטה שוב בדראקו. הוא המשיך להעביר את ידו על הפנים, גופו מתנועע. 

"לילה טוב." נופפתי למרכוס, מתרחקת כדי לחזור חזרה הביתה. אני עייפה וצמאה נורא. נכנסתי למטבח, הולכת למקרר ומוציאה קנקן מים קרים. לקחתי כוס ומזגתי לעצמי מים. מיהרתי לשתות, המים הקרים מעסים את הגרון שלי ושוטפים את הטעם של האלכוהול.

פתאום נקטעתי על ידי קול של טריקת דלת. כמעט הפלתי את הכוס, מסתובבת לכיוון הקול. שם עמד דראקו. הוא נשען על דלת הכניסה, אנחות מוכרות יוצאות מפיו. הוא נראה נורא. הוא יכול להתעלף כל שנייה. נפלא, חשבתי. למה הוא לא יכל להישאר? עכשיו אני חייבת לעזור לו לעלות לחדר כי אני בטוחה שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. ניגשתי אליו, מקמטת את מצחי כשאני כורכת את הזרוע שלי סביב מותנו. הוא מאפשר לי, נע איתי ביחד כשאני מובילה אותו אל המדרגות. אני יצעק על קראב מחר על כמות האלכוהול הזאת שהוא קנה. אני בטוחה שזה לא בריא. דראקו נשען עליי כשעזרתי לו לעלות במדרגות, כל צעד חורק תחת המשקל שלנו.

"אלוהים, דראקו." מלמלתי, נאבקת לשמור על הנער הבלונדיני על רגליו. הצלחנו להגיע לסוף והודיתי לאלוהים שהחדר שלו הוא הראשון משמאל. החדר היה פתוח אז לא הייתה לי בעיה להיכנס ולהפיל אותו על המיטה. לא כמו בלייז, דראקו לא נירדם מיד. הוא המשיך לגנוח, עור ברווז התפשט על עורו. היה די קר כאן. זה מסביר את הרעידות שלו. משכתי את השמיכה וכיסיתי את דראקו, צופה ברעידותיו. השיער הבלונדיני שלו התנופף מעליו עיניו הכסופות, והוא לא טרח להסיר אותו. נראה שהוא נאבק כדי לשמור על עיניו פקוחות והפה שלו התחיל לפטפט מעט. הוא נראה כמעט חמוד.

כמעט.

הושטתי יד והסרתי את השיער מעיניו. הוא לא הגיב. למעשה, אני אפילו לא בטוחה אם הוא שם לב. עם זאת, פניתי ללכת, אבל קול עצר אותי.

"תישארי."

בלעתי רוק, פניתי להיסתכל עליו. דראקו עכשיו מיסתכל עליי, מחכה לתגובה שלי. הינדתי בראשי, לוקחת צעד קרוב יותר לדלת.

"אני לא יכולה."

"בבקשה... תישארי." הוא התנדנד כשניסה להביא את עצמו למצב של ישיבה.

"לא." גנחתי, סוגרת את דלת חדר השינה. "בסדר. רק במיטה." דראקו חייך, נוחת חזרה למיטה. למרות שהוא שיכור, יש מראה ברור של הישג על פניו. חזרתי אליו, מהססת לפני שמחליקה למיטה. מה אני עושה?

דראקו התקרב אליי, עיניו מושפלות שוב. ברגע שהוא ירדם אני פשוט יקום ויעזוב. הוא במילא לא יזכור את זה, נכון? אני מקווה שלא.

"את... יפה..." דראקו אמר, עיניו עצומות. כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי. מה הוא אמר? הוא קרא לי הרגע... יפה? אני בטח מדמיינת. הוא סתם שיכור, הרמיוני, חשבתי. הוא לא יודע מה הוא אומר. בלעתי רוק, מיסתכלת עליו כשהנשימה שלי מתחילה להאט. האגודל שלי הבריש עוד שיער מהפנים שלו רק שהפעם לא הזזתי את היד. נתתי לה ליפול לשיער המבולגן שלו, מעבירה את האצבעות שלי דרך השיער שלו. השיער שלו היה רך. זה הרגיש נחמד. השיער שלו תמיד היה הדבר האהוב עליי. הם יחידים במינם. הם יחודיים ומקסימים.

רגע, מה אני חושבת? אני יצאתי מדעתי. אני שונאת את דראקו. אז למה בזמן האחרון אני מחייכת לידו? אף פעם לא הרגשתי כל כך מבולבלת. דראקו הוציא פתאום נחירה קולנית, מודיע לי שהוא ישן. למרות שלא עזבתי. השארתי את היד שלי בשיער שלו כשהעיניים שלי התחילו להיסגר.

הפרק הקודם		הפרק הבא