הכל לגמרי נהדר?

באותו היום של הנשף לא היו לימודים.
כולם התארגנו לקראת הנשף, מדדו את בגדיהם שוב ושוב, וההתרגשות הייתה גדולה.
התעוררתי יחסית מאוחר, בשעה שמונה ורבע. ביום לימודים רגיל הייתי קמה שעה ורבע קודם. כשהגעתי לאולם הגדול, לא התפלאתי לגלות שהוא היה כמעט וריק. בשולחן גריפינדור לא ישבו יותר מעשרים תלמידים, והופתעתי לגלות שאחד מהם הוא ג'יימס.
סרקתי את שולחן הפלפאף, שבו ישבו תלמידי שנה שלישית ורביעית בלבד. כשנוכחתי לדעת שג'סטין – או אחד מחבריו של ג'סטין -  לא נמצא באולם, התיישבתי מול ג'יימס.
"תלמידי שנה ראשונה כל כך התלהבו שאין לימודים היום, אני חושב שלפחות מחצית מהם עדיין במיטות." ג'יימס גיחך ולעס את הטוסט שלו.
"כמעט פספסתי את הארוחה." אמרתי באדישות כששמתי לי סלט בצלחת.
"גם אני, קמתי מאוחר. האולם נראה מוזר ככה, לא? כשהוא ריק." ג'יימס אמר בסתמיות. הנהנתי.
"אני רוצה לדבר עם רוז היום." אמרתי בשקט.
"להשלים איתה?" הוא חייך. "סוף כל סוף."
"כן, ואז היא בטח תדבר עם כל השאר ונחזור להיות ביחד. אני מקווה." בהיתי בקנקן המים.
"את מתכוונת לספר לה-?"
"לא יודעת." נאנחתי. "אני רוצה. תמיד רציתי."
"אבל...?"
"זה לא ממש קל."
הוא הביט בי.
"את רוצה שאני אספר לה?" ג'יימס שאל.
"אתה תעשה את זה? כלומר, תסביר לה והכל-? ממני היא לא מוכנה לשמוע יותר מידי..."
"בטח." הוא אמר במידיות.
"תודה." אמרתי בהקלה ניכרת.
"אשלי? אשלי בראון?" ילדה עם קול צייצני נגעה בכתפי.
"כן?" הסתובבתי אליה. זו הייתה תלמידת שנה ראשונה או שנייה, בעלת שיער חום שהגיע עד כתפייה, היו לה עיני דבש גדולות ביותר, והיא חייכה בביישנות .
"ראש הבית –הפרופסור פיית'פול, היא, הממ, תבואי למשרד שלה, בסדר?" היא צייצה.
"עכשיו?" שאלתי בבילבול. היא הנהנה והסתלקה משם.
"מה כבר עשיתי?" הסתובבתי בחזרה אל ג'יימס.
הוא משך בכתפיו כשאכל חביתה עם גבינה.
"טוב, כדאי שאזוז, אני מניחה." אמרתי בחטף ויצאתי מהאולם.
מסדרונות הטירה לא היו מלאים יותר מהאולם הגדול. רוב הבנות, ככל הנראה, היו במגורים, ועסקו באיזו תסרוקת יעשו לערב, או איך יתאפרו. שאר הבנות וחלק מהבנים שוטטו במדשאות, טיילו בטירה בחוסר מעש, או סתם רבצו בחדרי המועדון של הבתים. היו כאלה שניצלו את היום כדי ללמוד למבחנים, אך אלה היו מעטים ביותר.
המשכתי ללכת לכיוון המשרד של ראש הבית, עד שלפתע ראיתי את צ'אד, ג'סטין ועוד ילד שלא ידעתי את שמו, יושבים על ספסל לא רחוק ממני.
תגידי לו שאת ממהרת. כשהוא יתחיל שיחה, פשוט תגידי לו שאת ממהרת!
"בוקר טוב." ג'סטין נעמד כשהייתי די קרובה אליהם, הוא משך אותי בידי אליו וחיבק אותי חיבוק לא נעים במיוחד. די מעיק אפילו.
"היי." חייכתי חיוך מאולץ. יופי אשלי, תתכונני לזה שזה לא ייגמר בזמן הקרוב.
"חיפשתי אותך היום בארוחת הבוקר, איפה היית?" הוא נגע בשיערי.
"אהה... קמתי מאוחר יותר, כנראה."
"עוד לא הכרתי לך את חברים שלי, וואי!" הוא אמר לפתע, כאילו נזכר בזה פתאום.
"שיו, נכון!" ניסיתי להישמע כמה שיותר מתלהבת כשהוא חייך חיוך צדדי מטופש.
"תפנו לה מקום." הוא זרק לעברם, והם מיהרו לזוז לצד השמאלי של הספסל. ג'סטין התיישב בצד ימין, והורה לי לשבת בינו לבין צ'אד.
"זה בסדר, אין צורך, אני פשוט-"
"אל תתביישי, אשלי." ג'סטין נשען לאחור על הספסל. "הם לא יאכלו אותך."
הם פצחו בצחוק.
"כן, אולי בפעם אחרת? –"
"זה רנדי ויקליף, וזה צ'אד רמפלינג. חברים שלי כבר מהשנה הראשונה. טוב, רנדי הגיע לפה רק בשנה השנייה, אבל מיד התחבר אלינו." ג'סטין נתן לרנדי צ'אפחה על כתיפו, וצ'אד ורנדי הנהנו משום מה. חייכתי חיוך מאולץ נוסף.
"וזאת אשלי, טוב, את זה בטח כבר ניחשתם לבד." ג'סטין אמר, והם צחקו.
"גדול!" רנדי אמר, בשעה שאני ניסיתי להבין מה מצחיק כל כך.
"טוב, אני די צריכה ללכת, אז אולי- "
"לא אמרת שהיא כבדה, ג'סטין." רנדי אמר.
"כי היא לא." ג'סטין הביט בי.
"אם היא לא, אז למה היא-"
"אני עדיין פה." קטעתי את צ'אד, שהצטרף לרנדי. הם שתקו מספר רגעים, ואז ג'סטין החל לצחוק.
"מת על ההומור שלה." הוא אמר, ורנדי וצ'אד החלו לצחוק גם הם.
"טוב, את יכולה לשבת עכשיו." צ'אד אמר והתעסק בקצה גלימתו.  
"תודה, באמת, אבל אמרתי לכם, אני פשוט די ממהרת עכשיו."
ג'סטין הביט בי במבט חשדני. "לאן את ממהרת בדיוק?"
"אני צריכה ללכת למשרד של הפרופסור פיית'פול."
"לא אמרת שהיא ילדה טובה?"
"יש עוד משהו שאמרת, ג'סטין?" סיננתי לעברו. צ'אד ורנדי פלטו צחקוקים קטנים שנשמעו קצת כמו נחירות של חתול מצונן.
"למה את צריכה ללכת לשם? מה כבר עשית?" ג'סטין התעלם מצ'אד ורנדי.
"כלום, זה בטח בקשר לשיעור שינוי צורה, פספסתי את הבחינה כשהייתי במרפאה ואני צריכה להשלים אותה." המצאתי, העיקר שיעזבו אותי.
"לא אמרת שהבחינה שלכם בשינוי צורה תהיה רק אחרי החג?" הוא חקר, וצ'אד ורנדי השתתקו.
"אה... יש שתי בחינות." גמגמתי.
"אה." ג'סטין פלט. לא עברו מספר שניות בודדות של שתיקה, עד שג'יימס הפר אותה.
"מה את חושבת לעצמך, אשלי בראון?!" הסתובבתי, והבחנתי בג'יימס, שצעד לעברי.
ג'סטין, רנדי וצ'אד הרימו מבט לעבר ג'יימס, ופניהם עטו הבעה של זלזול.
"מה יש לך, פוטר?" סיננתי לעברו, משחקת את המשחק.
"אמרתי לך שהפרופסור  פיית'פול קוראת לך לבוא לחדר שלה, ואת פשוט עוצרת לך במסדרון?" הוא אמר ושילב ידיים. הסתובבתי לעברו, כך שעמדתי עם הגב לג'סטין, רנדי וצ'אד. חייכתי לג'יימס חיוך חטוף, ומיהרתי להשיב לו.
"זה שנפרדנו לא אומר שאני לא יכולה לצאת עם בנים אחרים. תתבגר כבר!"
"למי אכפת בכלל, תדברי עם מי שבא לך." הוא אמר, והביט בחטף בג'סטין הזועם. "אבל אפילו כבוד מינימלי לראש הבית שלך אין  לך?"
"תשמור על הפה שלך, פוטר." ג'סטין נעמד בינינו.
"אל תתערב בעניינים שלא קשורים אליך, חתיכת דגנרנט." ג'יימס ירק לעברו.
"מה אמרת?"
"אל תתערב, ג'סטין." החזקתי את ידו השרירית לפני שהכניס אותה לפרצופו של ג'יימס.
ג'סטין נעץ בי מבט מבולבל.
"את לא רוצה שארביץ לו?" הוא שאל, ועל פניו הבעה סתומה.
"הממ, הוא לא שווה את זה." הקרצתי. ג'סטין שמט את ידו המונפת.
"צודקת." הוא סינן, ולפני שהתיישב בחזרה על הספסל, הוא שלח לעבר ג'יימס מבט רצחני. תגובתו של ג'יימס הייתה פשוט להתעלם ממנו.
"פשוט לכי למשרד שלו. עכשיו, בראון." ג'יימס אמר, ועצם העובדה שהוא קרא לי בשם המשפחה שלי גרם לי לגחך.
"מה מצחיק אותך בדיוק?" הוא שאל בתקיפות.
"רמת העליבות שלך." אמרתי בקול, כדי שג'סטין, רנדי וצ'אד יישמעו אותנו מתווכחים למרות שהתרחקנו במהירות לכיוון המשרד של ראש הבית. כשיצאנו מטווח הראייה שלהם, התחלנו לצחוק.
"אני מתה לראות את הפרצוף שלו היום בערב, כשהוא יבוא לנשף לבד ויראה אותנו ביחד." אמרתי, וצחוקנו גבר.
כשהגענו לדלת המשרד, נעצרנו לידה.
"הצלת אותי שם, באמת. ג'סטין ממש חפר, והם לא ממש נתנו לי ללכת." הודיתי לו על כך שהעמיד פנים שראש הבית ביקש ממנו שיקרא לו לבוא אליו.
"למה לא הלכת פשוט וזהו?" ג'יימס תהה. "יכולת לעשות את זה."
"רציתי שג'סטין יחשוב שהכול כשורה." הסברתי. "לא רציתי שהוא יחשוב שאני כועסת או משהו, או שאני לא רוצה לדבר איתו, או שאני מתחמקת ממנו... אתה יודע."
"כן." הוא פלט ונעץ מבט ברצפה.
"טוב, כדאי שאכנס. גם ככה לא כדאי שיראו אותנו ביחד." אמרתי והבטתי במסדרון הריק.
"אוקיי. טוב, כדאי שתכנסי." ג'יימס האיץ בי. הנהנתי, ודפקתי על הדלת, מביטה בו בעודו מתרחק ונעלם בקצה המסדרון.
"יבוא!" אמר קול מעומעם מבעד לדלת. פתחתי את הדלת באיטיות, ונכנסתי פנימה.
הפרופסור פיית'פול הייתה מכשפה בגובה ממוצע, רזה למדי, בעלת אף קצר ומחודד. עיניה היו בצבע חום עם קצת ירוק, ושערותיה היו זהובות ואסופות לפקעת נמוכה. עורה היה בהיר ביותר, והיא הייתה אישה עדינה ורכה, אך עם זאת בשיעורים שהעבירה היא הייתה נוקשה, וכל התלמידים לא העזו לפצות פה כשדיברה בכיתה.
"שלום." הפרופסור  פיית'פול חייכה בנחמדות, וביקשה שאסגור את הדלת ואתיישב מולה.
"אשלי בראון." היא אמרה כשהתיישבתי, ותחבה מספר דפים לתוך קלסר אדום גדול שהיה על שולחנה.
"כן, פרופסור?" אמרתי בחשש.
"אני מרגישה שמשהו עובר עלייך, תקני אותי אם אני טועה." היא אמרה ברוך והביטה בי בנעימות.
הבטתי בה.
"אני אסביר את עצמי." היא פסקה. "ובכן, העלמה בראון. תראי, את תמיד היית בין התלמידות המצטיינות של השכבה. כבר בשנה השלישית שלך הצטרפת לקבוצת הקווידיץ', וללא ספק את בין הנערות שמובילות כאן חברתית, ולא רק בבית גריפינדור. טוב, אי אפשר היה להתעלם ממך, וכמובן שנבחרת להיות מדריכה. השנה קודמת להיות מדריכה ראשית, אבל..."
היא התמהמה מספר דקות לאחר שהמשכיה בדיבוריה. הבטתי בה בסקרנות.
"הבחנו להידרדרות שלך, אשלי. צוות המורים שם לב לירידתך הלימודים בכל המקצועות הנלמדים, והתנהגותך באופן כללי הפכה קרה יותר לתלמידים עליהם היית אחראית בתור מדריכה. לא הגעת לישיבות המדריכים, לא יכולנו שלא לנקוט בצעדים במקרה הזה." היא שילבה את אצבעות ידיה, ואני נעתי על כיסאי באי נוחות.
"לאחרונה ניכר שיפור רב ביחסייך ללימודים." היא אמרה. לאחר מספר דקות נוספות בהן שתקה, החליטה להמשיך בקול שקט. "כול המורים מחבבים אותך ומתרשמים מיכולותייך כבר מיומך הראשון כאן. אם לא היית כזו כל השנים, ואם לא היית מדריכה טובה כל כך, כנראה שלא היית יושבת כאן עכשיו. קראתי לך לפה, אשלי, כי אני חושבת שאת מדריכה מצויינת, וכנראה שעבר עלייך משהו שגרם לך לאבד את התפקיד. אני לא יודעת אם את מעודכנת, אבל מצאנו מדריכה שתחליף אותך, וכיוון שהיא לא התנהלה כראוי, לא היינו יכולים לאפשר לה להישאר בתפקיד. לעומת זאת, את היית פנוייה." היא חייכה חיוך עדין, והביטה בי בשמחה.
"פרופסור  פיית'פול, את אומרת ש..."
"את יכולה להתחיל מיד אחרי החג." היא אמרה בהתרגשות. "אבל אל תשכחי, את על תנאי במסגרת. ואת לא תהיי מדריכה ראשית כרגע, אבל את לגמרי יכולה לקבל בחזרה את הסיכה שלך."

כשנכנסתי לחדר המועדון הוא היה יחסית מלא. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בבוקר, נשארו בערך עוד שמונה שעות לנשף.
הבטתי סביב בתקווה למצוא את ג'יימס כדי שאוכל לספר לו את החדשות הטובות. סרקתי בעיניי את חדר המועדון. הבחנתי בג'ול, אחות של ג'ייד, שפלרטטה עם אשטון, המדריך הראשי. אשטון מאוהב בג'ול מעל הראש, והיא יודעת את זה. לראות אותה משחקת בו ככה היה פשוט מוערר רחמים, בעיקר לאור העובדה שבאותו ערב היא בכלל יוצאת לנשף עם טיילר פלוייד, ואשטון כנראה יצא עם אחת השפוטות של ג'ול; לידיה פארקר או קייטי סמית'. לידיה מעט יותר שפוייה מקייטי, אז אני מניחה שקייטי היא זו שתסכים ללכת עם אשטון לנשף.  
לבסוף הבחנתי בג'יימס. הוא ישב ודיבר עם רוז בפינת המועדון, ונראה היה שהיא בוכה. לאחר מספר רגעים השניים התחבקו, ורוז רצה למגורי הבנות, והשאירה את ג'יימס לבד.
פסעתי לעברו במהירות.
"ג'יימס, צא רגע." זרקתי לעברו ויצאתי מחדר המועדון. לאחר מספרים רגעים ג'יימס יצא גם הוא.
ג'יימס פצה את פיו כדי להגיד משהו, אבל קטעתי אותו כשהבחנתי בכמה תלמידי גריפינדור חוצים את המסדרון לכיווננו.
"לא כאן." משכתי אותו אחרי לאחת הכיתות.
"אלוהומורה." הוריתי על הידית בשרביטי, ודלת הכיתה הנעולה נפתחה. נכנסו פנימה וסגרתי את הדלת אחרינו.
"חשבתי ששינו את הדלתות כדי שייפתחו רק כשמדריכים אומרים את הלחש הזה." ג'יימס הביט בדלת וגירד בעורפו בבלבול.
"נכון מאוד." חייכתי חיוך רחב.
"תגידי, מה הפרופסור פיית'פול רצתה ממך?" הוא שאל באגביות כשהתיישב על שולחן המורה.
"עוד לא הבנת?" הראיתי לו את סיכת המדריך שהייתה מוצמדת לגלימתי.
"מה?!" הוא קרא בתדהמה. "אשלי!"
חיבקתי אותו, וסיפרתי לו על השיחה שהייתה לי עם  הפרופסור פיית'פול.
"גם לי יש משהו לספר." הוא אמר בשקט אחרי שסיימתי את הסיפור הנלהב שלי.
"מה?" שאלתי בסקרנות והתיישבתי לידו על שולחן המורה.
"דיברתי עם רוז." הוא אמר ופרע את שיערו בעצבנות.
"סיפרת לה הכול?" ווידאתי. הוא הנהן.
"גם על המכתב." הוא הוסיף.
"אוקיי." אמרתי בשקט.
"היא בכתה קצת." ג'יימס אמר והביט בי. "והיא לא הפסיקה להגיד שהיא חברה גרועה."
"חברה גרועה?"
"בהתחלה היא כעסה נורא ששיקרת. אבל דיברתי איתה וניסיתי לרכך אותה. את מכירה את רוז, היא יכולה להיות עקשנית, היא אמרה בהתחלה שהיא לא מאמינה שהייתן חברות וכל מיני שטויות כאלה. אחרי שהסברתי לה ודיברתי איתה על הדברים קצת יותר לעומק, היא התחילה להאשים את עצמה."
בדיוק כמו שאתה עשית.
"היא במעונות." הוא פלט. "אני חושב שכדאי שתעלי לדבר איתה."

פתחתי בשקט את חדר בשינה שלי, של אמה, קלואי ורוז.
החדר היה ריק, מלבד רוז, ששכבה במיטתה מכוסה בשמיכת צמר.
"רוז?" אמרתי, וסגרתי את הדלת בשקט.
היא התיישבה על מיטתה במהירות והסירה את השמיכה מעלייה. היא התבוננה בי מספר רגעים ואז רצה לעברי וחיבקה אותה.
"רוז, הכול בסדר? –"
"לא! לא הכול בסדר!" היא ייבבה. "ג'יימס סיפר לי, הוא סיפר לי את הכול. אני מצטערת, לא ידעתי שההורים שלך מתו, ו-"
"מה?, עצרתי אותה. היא התיישבה על מיטתה.
"אמרתי משהו לא בסדר?"
"ג'יימס אמר לך שההורים שלי מתו?!"
"לא, הוא אמר שהם נטשו אותך."
"נטשו זה לא מתו." אמרתי בזעזוע, והתיישבתי על מיטתי שהייתה צמודה למיטתה של רוז.
"טוב, אם.." היא ניגבה את אפה בטישו שנתתי לה. "אם הם עדיין בחיים, אז למה הם לא יוצרים איתך קשר? או לפחות עונים למכתבים שלך?"
"לא יודעת." השפלתי מבט. "אולי הם לא רוצים?"
"למה שהם לא ירצו? הם ההורים שלך." היא אמרה.
הבטתי בה, והיא חזרה לבכות.
"אני אף פעם לא אומרת את מה שצריך, אני לא חברה טובה, אני..." היא התייפחה וטמנה את פנייה בכפות ידייה.
"זה לא אשמתך, רוז. אני זו שאשמה, ואני לא מאמינה שבכלל סלחת לי על זה ששיקרתי כל הזמן, ו..."
"ההורים שלך נטשו אותך, ואת חושבת שמה שאכפת לי זה ששיקרת?" בכייה חדל והיא הביטה בי בעינייה הירוקות הגדולות. "אלוהים, אשלי! את החברה הכי טובה שלי, ומה שחשוב כרגע זה איפה ההורים שלך, ולא אם שיקרת. נכון, זה לא היה בסדר ששיקרת לכולם ככה, אבל אחרי שאני יודעת את הסיבות שלך- זה כבר לא אכפת לי ששיקרת, כי מה שקרה לך הרבה יותר חשוב כרגע."
חייכתי אליה חיוך קטן, והיא החזירה לי חיוך.
"זה לא מובן מאליו, רוזי, ורק שתדעי ש-"
"זה כן. זה מובן מאליו, את חברה שלי, וברור שאני יעזור לך." היא קטעה אותי.
"מה עם אמה, קלואי, סקרופיו, אלבוס ומייק?" שאלתי. "לספר להם?"
"רק אם את רוצה." היא אמרה.
"אני חושבת שאפסיק לשקר." אמרתי. "אבל קצת קשה לי לדבר על כל זה."
"אני יכולה לדבר איתם על זה." היא קמה ממיטתה והתיישבה על מיטתי, לידי.
"אוקיי, אבל כשאת תספרי להם אני רוצה להיות שם. אני לא רוצה שהם יחשבו שאני מתחמקת או משהו כזה."
"אוקיי." רוז הניחה את ידה על כתפי. "בסדר. מתי את רוצה שאדבר איתם?"
"מצידי עכשיו."

הם לא כעסו. אני מניחה שזה היה בגלל שרוז הייתה זו שהסבירה הכול, ובדרך כלל רוז היא הראשונה להתעצבן מכול דבר כמעט. כשהם ראו שהיא מספרת הכול בצורה שליווה ורגועה, זה כנראה גרם להם לחשוב שזה בסדר. בהתחלה הבטתי על פרצופיהם, והם נראו די כועסים. אבל אחרי שרוז סיימה, הם דווקא היו בסדר.
אמה וקלואי ישר חיבקו אותי. סקרופיו רק בהה באוויר בחולמניות, ובכללי התנהגותו הייתה מוזרה למדיי. מידי פעם הוא בהה ברוז, וכשראה שהיא מסתכלת, הוא מיהר להפנות מבט לכיוון אחר. 
מייק דיבר איתי אחר כך, הוא אמר שאפשר לשכוח מהעניין.
היחיד שלא היה נראה כאילו שסלח, היה אלבוס. כלומר, הוא אמר לי שזה בסדר והכול, אבל יכולתי לראות בעיניו שיש בו שמץ של כעס. בעצם, אני מניחה שזה היה קרוב יותר לאכזבה.
"סליחה." אמרתי לבסוף, לאחר שתיקה ארוכה.
אף אחד מהם לא ענה. רוז בהתה בי, סקרופיו בהה ברוז, אמה התעסקה בשיערה, קלואי נשענה על אלבוס שליטף את ידה, ומייק כופף ויישר את שרביטו.
"אנחנו נשכח מזה." אלבוס אמר, והם מיהרו להסכים איתו.
"העיקר שאת שוב איתנו, והכול כרגיל." רוז חייכה.
"ויש לנו מלא דברים לספר לך!" אמרה קלואי בהתרגשות.
"אוקיי, תספרו!" נדבקתי במהירות בהתרגשות שלה, ובתוך תוכי תהיתי איך זה הגיוני שהם סלחו לי כל כך מהר. זה הרגיש לי טיפה מוזר. לא הגיוני.
"קודם כל, כריס, נו- החתיך הזה מהחבורה של ג'יימס, טום, אמבר-"
"מה איתו?"
"הוא הזמין את אמה לבוא איתו לנשף." קלואי צחקקה, ולחייה של אמה עטו גוון ורדרד.
"אוקיי, אוקיי, רק תנחשי עם מי רוז יוצאת." אמה שילבה את ידייה ושלחה אל רוז מבט מחוייך.
"טוב, נראה לי שאני אלך ל-"
"ברנדון מרקס!" אמה וקלואי קטעו את סקרופיו בצווחה. 
"הם הכי מושלמים ביחד!" צייצה קלואי, בעוד סקרופיו נאנח בשקט. רוז הביטה בו לכמה רגעים, ואז נעצה מבט מבוייש בריצפה. 
רוז לא יכלה לכבוש את חיוכה הקטן כשבהתה בחלל האוויר בחולמניות, מה שהיה לא כל כך אופייני בשביל רוז. 
"אנחנו עוד לא ביחד." היא אמרה בשקט.
"בינתיים." קלואי הדגישה. "טוב, מספיק לדבר עלינו. שמעת עם מי סקרופיו הולך לנשף? סקרופיו, תספר לה!" 
אבל סקרופיו כבר לא היה שם.

הפרק הקודם