אחות תאומה

הלו לכולכם,פרק 11!

תקשיבו חברה,עכשיו אני מתחילה תקופת בגרויות עמוסה וכו וכו וכו,אז רוב הזמן אני לא אוכל לכתוב,אז אל תכעסו עלי..אני ממש אשתדל להעלות כמה שיותר פרקים..

בנוסף,אם לא שמתם לב-התחלתי פרוייקט ששמו מוסיקה,מזמינה אתכם לקרוא בחום.

כרגיל-בקשותי הרבות הן תגובות בונות (ורצוי חיוביות[=) ודירוגים[=

אוהבת מאוד,גיניויזלי

הם נכנסו לרוקח בסמטת דיאגון בשעה מוקדמת בבוקר ביום שלישי,ובפיהם בקשה לא שגרתית לשלישי בבוקר,ובמיוחד לזוג צעירים ומאוהבים.

"אני צריכה דם." אמרה הרמיוני לרוקח המופתע והמבוהל "דם אדם."

"ד..דם?" גמגם הרוקח.

"כן.דם." אמר רון,נשען על מפתן הדלת "יש לך משהו כזה בשבילנו?"

"את..אתם ע..ערפדים?" לחש הרוקח בבהלה,ממצמץ בעיניו בפחד.

הרמיוני נחרה בבוז,הפחד מערפדים היה כל כך שגרתי,והיה די ברור,אבל היא לא הבינה אף פעם פחד מיצורים אחרים,וגם לא עליונות עליהם "אתה רואה שיש לי ניבים?"

הרוקח נענע בראשו לשלילה והרמיוני שאלה "ושרביטים?"

נענוע ראש לחיוב ורון אמר "אז על פי כל כללי ההיגיון,אנחנו קוסמים בני אנוש."

"א..אז ל..למה את..אתם צריכים דם?" שאל הרוקח,מנסה להתעשת

"אנחנו צריכים את זה כדי להאכיל ת'סטראל פצוע." שיקר רון,מודה בשקט להאגריד על שלימד אותו טיפול בחיות פלא,כי אין ספק שעם כל מורה אחר הוא לא היה יודע את זה בחיים.

"אני לא מו..מוכר דבר כזה לקטינים." אמר הרוקח, מבויש מעט מפחדו הקודם

רון גלגל את עיניו והציג את תעודת הזהות שלו "אנחנו כבר בני שבע עשרה."

"וממהרים." פלטה הרמיוני.

הרוקח בחן את התעודה בתשומת לב,ונרגע מעט,בעודו פונה להוציא דם מפינת החנות,ההכרה הלמה בו והוא זיהה את השם.

"רון..רון וויזלי?" שאל בתדהמה,עוצר,מחזיק בידו את צנצנת הדם.

"כן." אמר רון בחשש "זה אני."

"אני לא מאמין..אתה רון וויזלי?" שאל הרוקח,מגלה התרגשות מרובה.

"כ..כן..." היה תורו של רון לגמגם.

"אני לא מאמין!רון וויזלי המפורסם,במרקחה הקטנה שלי!" צווח הרוקח בהתרגשות,מפיל את הצנצנת,שהשמיעה קול התפוצצות עזה "אתה אגדה-אתה עזרת להארי להביס את וולדמורט!"

רון הסמיק עד שורשי שערו האדום "כן..זה לא כזה ביג דיל.."

"לא ביג דיל?" צעק הרוקח "ג'יין!את לא תאמיני מי כאן!" הוא קרא לירכי החנות ועבר את הדלפק בשביל ללחוץ לו יד "רון וויזלי-בזכותך ניצלנו כולנו-אתה והרמיוני גריינג'ר.."

הרמיוני כחכחה בגרונה,והרוקח כבר לא ידע את נפשו מרוב אושר.

"גם הרמיוני פה איתך?אני פשוט לא..ג'יין!!" שאג הרוקח,ופנה שוב אל הירכיים "את פשוט לא..תעזבי את הכביסה עכשיו,יש לנו פה אורחים חשובים במעלה!"

הרוקח נעלם,ורון ניסה לחזור לצבע פניו המקורי.

הרמיוני גיחכה בשקט.

"אויש סתמי." פלט רון.

הרוקח חזר,מביא איתו אישה עגלגלה בעלת פנים נעימות,שלחצה את ידם שוב ושוב והודתה להם על כל מה שעשו במהלך המלחמה.

"אבל לא עשינו כלום.." אמר רון "הארי עשה את הרוב."

"זה לא נכון!" אמר הרוקח "גם אם לא אתם הרגתם אותו,הייתם שם,עזרתם-זה כל מה שחשוב."

הם לא הרשו להרמיוני לשלם על הדם ("אתם הצלתם אותנו,זה המעט שנוכל לעשות" אמר הרוקח בתוקפנות),ודרשו שיחזרו בכל פעם שיוכלו.

הרוקח אפילו הגזים וביקש חתימה משניהם,שתהיה לו הוכחה לכך שהם באו לחנות שלו.

"עכשיו אני מבין איך הארי מרגיש." אמר רון בעודם יוצאים החוצה לסמטת דיאגון,נושמים בהקלה את האוויר הנקי מריחות משונים.

הרמיוני עוד צחקקה "רוני פוני שלי מפורסם."

"סתמי." פלט שוב רון,הוא שנא את הכינוי רוני פוני.

"אתה כזה מפורסם." אמרה הרמיוני,ממשיכה להציק לו.

הוא חיבק אותה ביד אחת "שנינו."

"כמובן." אמרה וחיקתה את קולו של הרוקח "אתה אגדה-אתה עזרת להביס את לורד וולדמורט."

"זה רק בגלל שאני הראיתי את תעודת הזהות שלי." הצטנע רון "אותך מכירים הרבה יותר ממני.."

"מצחיק שאנחנו אגדה,אבל ערפדים עדיין מקבלים תגובות מזועזעות כאלה." רטנה הרמיוני.

"הרמיוני,פליז.." חיבק רון אז כתפיה ביד אחת,ובשנייה אחז בשקית עם צנצנת דם האדם "אל תתחילי עם זה אפילו.."

"אבל..."

"הרמיוני!" ילל רון וסתם את פיה בנשיקה.

הם התנשקו לאורך זמן כה רב שאנשים כבר התחילו לבהות בהם,אבל לא נראה שזה הפריע להרמיוני,בטח שלא לרון.

הוא שחרר אותה והיא חייכה,מתנשפת מעט "עכשיו אני אדע מה לעשות כשארצה נשיקה."

והם התעתקו להוגסמיד,בדרכם להוגוורטס.

דניאל שוב התחמקה מארוחת הבוקר-היא לא הייתה רעבה,ופניו השבורים של ג'ורג' הטרידו אותה יותר משיכלה לדמיין.

גם הארי שיגע אותה,הוא כמעט כפה עליה לחזור אל ג'ורג' גם כשלא היה לצידה,ולא היה לה כבר כוחות לריב איתו.היא השקיעה כמה שיכלה בהלטת הכרה,אליה סוף כל סוף הגיעה בשיעורים עם אברפורת'-היא לא יכלה לחכות לרגע שבו תוכל לנתק את עצמה ממחשבותיו הבלתי פוסקות של הארי,לפחות לזמן קצר.

היא הלכה בשביל אל הוגסמיד,שקועה בהרהוריה העגמומיים-רון והרמיוני היו דביקים מאי פעם,הארי וג'יני היו בקושי לצידה,ורק מדי פעם הצליחה לגנוב את הארי לדקות בודדות.היא ידעה שהוא מאושר רק עם ג'יני,אבל כבר התחיל להרגיז אותה לבקש ממנו שיפנה לה זמן כמו ילדה בת ארבע,וגם כשהוא פינה לה זמן,הוא רק ניסה לשכנע אותה לחזור לג'ורג'.

כאילו שאם היא תחזור לג'ורג' הוא לא ייפגע,והיא לא תפגע-הרי זאת לא אהבת אמת,סתם כשלון.

נוסף,כשלון נוסף,חשבה במרירות.

המרירות שלה גברה גם כשגילתה שהקנאה לא מפסיקה לאכול אותה,היא המשיכה לחייך ולהראות שהעסקים כרגיל,אבל ללא הצלחה מרובה.

"דוני!" קרא מישהו מאחוריה.

דוני?חשבה בגועל,מי קורא לי דוני?

מילא דני,או דניאלי,או אפילו פוטר,לאחרונה.

אבל דוני?

אף אחד לא קורא לה דוני,לא אחד שצריך התייחסות.

"היי פוטר!חכי!" השתמש אותו אחד בשם יותר מקובל בעיניה.

היא הסתובבה באנחה,לא היה לה כוח לאיש עכשיו.

להפתעתה,מאלפוי הופיע לצידה,וחייך אליה "מה קורה?"

"מאלפוי?" שאלה בתדהמה,מאז אותה שיחה באולם הגדול הוא לא החליף איתה מילה,כמובן שהוא עקב אחריה ואחרי הארי כל הזמן,אבל היא לא בדיוק דיברה איתו,היא יותר קיללה אותו בקללות משעשעות שג'ורג' לימד אותה.

ג'ורג'..

"ממתי אתה קורא לי דוני?" שאלה בגועל.

"לא מוצא חן בעיניך פוטר?"

"ממש לא." אמרה בעצבנות-מה אתה רוצה.

הוא התחיל לדבר,והיא תפסה את עצמה בוהה בו וחושבת שהשיער שלו נראה ממש טוב..

"תחזור שוב,לא שמעתי." מלמלה,קולטת שפספסה את דבריו של מאלפוי.

"אמרתי שאני צריך ללכת להוגסמיד לצורכי התעתקות." אמר "ורציתי לשאול אם זה בסדר שאלך איתך."

"אה.." היא גמגמה "אני חושבת שזה בסדר."

"מעולה." אמר מאלפוי בחיוך,והתחיל לפסוע לצידה "דרך אגב-השם שלי הוא דראקו."

"אני מודעת לעובדה המצערת הזאת." גיחכה בציניות לא אופיינית לה "אבל בשבילי-תמיד תישאר בן למשפחת מאלפוי."

"הי,נו באמת." התרגז מאלפוי "אני לא אחד מהם,את יודעת."

"אחד ממי?אוכלי המוות לשעבר?" פלטה ברוע "בחייך-מאלפוי נשאר מאלפוי."

"את בקושי מכירה אותי."

"וזאת בדיוק הסיבה למה אני לא מדברת איתך,או לפחות אחת מהן." גיחכה.

הם הלכו ביחד בשתיקה ופתאום הוא פלט "את יודעת שאני ממש מעריך מה שפו..הארי עשה."

"זה לא נראה ככה." פלטה.

דניאל-למה את מדברת עם מאלפוי?

עזוב אותי הארי.

"מה זאת אומרת לא נראה ככה?" אמר מאלפוי בטון נעלב

"זה לא בדיוק שאתה מוקיר לו תודה על זה שהוא הציל את חייך."

דניאל-את צריכה עזרה?אני בדרך לשם

אויש בחייך הארי,אני בסדר-זה כולה מאלפוי

וזאת הסיבה שאני דואג.

"זה שאני לא מנשק את רגליו לא בדיוק אומר שאני לא מכיר לו תודה."

"וזה שאתה מנסה לקלל אותו במסדרון בית הספר כן אומר?" אמרה בטון מעליב ונעמדה על מקומה בכעס.

אני בדרך לשם

הארי-אני ילדה גדולה,אני יכולה להסתדר בעצמי.

אני לא מוכן לזה,ואם הוא יקלל אותך?

"אני אתן לו בעיטה בביצים"

"סליחה?" אמר מאלפוי בטון נעלב

"לא דיברתי אליך!" אמרה בכעס

"אז למי כן?"

דניאל..תפסיקי להרגיז אותו,אני בא.

הארי-אולי תעזוב אותי במנוחה?אני מסתדרת!

"זה לא מה שמשנה עכשיו-אתה פשוט אידיוט עם ראש מנופח!"

"איך את יכולה לומר את זה-את אוהבת אותי!" התפרץ מאלפוי

"סליחה?" שאגה בזעם,פניה אדומות

"אני.." גמגם מאלפוי "את לא היית צריכה לשמוע את זה ממני ככה.."

"מה קורה פה?" שאל הארי,אדום ומתנשף מהריצה

"אמרתי לך לא לבוא לכאן!"

"מתי אמרת לו את זה?"

"מה זה משנה?"

"מה הולך כאן?" שאלה הרמיוני,מתנתקת מחיבוקה עם רון ורצה לכיוונם,כמעט שומטת את הצנצנת בידה

"הרמיוני?"

"מה את עושה פה?למה כולכם פה?אני רק בדרך לשיעור שלי.."

"זה לא ממש זמן טוב עכשיו בוצדמית."

"איך קראת לה??"

"בוצדמית,בוגד דם שכמוך."

"חתיכת..."

"רון-עזוב אותו,הוא לא שווה את זה."

"שלא תעיז לקרוא לה בוצדמית,פרעוש מלוכלך שכמוך!"

"איך קראת לי פוטר?"

"איך שבא לי!"

"הארי,עזוב אותו."

"את עוד מגינה עליו?את אחותי!"

"אני לא מגינה עליו-אני פשוט לא רוצה מכות עכשיו."

"היא מנסה להגן עליך,היא בטוחה שתפסיד נגדי."

"לא אני לא!"

"זה מה שאת חושבת?"

"לא!ואתה יודע את זה!"

"אני חושב שמאלפוי צריך להיענש."

"נכון מאוד!"

"הארי!"

קללות הוטחו משלושת הבנים שעפו כל אחד לכיוון שונה-על פניו של רון התחילו להופיע כתמים בצבעים שונים,רגליו של מאלפוי התנפחו באופן מסוכן והארי התחיל להצמיח ענפים מגבו.

"הארי!"

"רון!" שמטה הרמיוני את הצנצנת.

הצנצנת נשברה למיליון רסיסים קטנים,והדם התפזר על שטח היער.

"הרמיוני.." אמרה דניאל בשקט "זה מה שאני חושבת שזה?"

הבנות הביטו זו בזו רגע ארוך,ודניאל הבינה את תוכניתם של הרמיוני ורון בשנייה.

זה לא..

לא מה?שאל הארי במוחו,אבל היא לא סיימה את מחשבתה.

"או,הרמיוני.." אמרה דניאל בשקט "רצית לעשות את זה בשבילי?"

הרמיוני חייכה בחיבה ובהיסוס-מהרגע שבו מצאו את המחברת דניאל והרמיוני לא היו כל כך קרובות כמו עכשיו,כמובן שהן דיברו זו עם זו,אבל תמיד היה ביניהן ניכור,שהזכיר לשתיהן שזה נסלח,אך לא נשכח.

"הו הרמיוני!" אמרה דניאל ברוך,שלא התאים לבחורה הפרועה והמסוכנת,שלמרות מראה העדין והחנוני כביכול,הייתה קשוחה מאוד וחזקה מאוד.

הן התקרבו זו לזו בהיסוס והתחבקו.

"תודה." לחשה דניאל,שלמרות שלא אהבה חיבוקים,הבינה שאת זה האחרון הייתה צריכה מאוד כבר זמן רב.

"איזה איחוד מרגש." אמר רון,ונימת קולו הייתה סרקסטית להבהיל "עכשיו-אתן מוכנות לרפא אותנו?"

הן הסמיקו במבוכה ומיהרו לטפל בבנים.

הארי,שהענפים קרעו את חולצתו,בקושי הצליח ללכת ונתן במאלפוי מבט זועם בעודו מנסה לדדות,מחזיק בגבו.

רון לעומתו,שהכתמים החלו להעלם על פניו במהירות ולא הותירו בו משהו פרט לבהלה וכתם ירוק עקשן על יד האוזן שלא הסכים לרדת,הביט בצנצנת השבורה באנחה,ועל העלים האדמדמים מתוכנה מבהיקים בשמש הבוקר.

דניאל גלגלה את עיניה ומיהרה להוריד את נפיחותו ברגליים.

"אוי שיט!" הביטה דניאל בשעונה "אני מאחרת לשיעור!"

היא מיהרה להיפרד מהם וכמעט ברחה משם בריצה.

"הי!מה איתי?" שאל מאלפוי בכעס,עוצר אותה במקומה.

היא הביטה בו,רגליו הנפוחות הזכירו לה את הטופי לשון בלון של ג'ורג',אותו ניסה (והצליח) להפעיל על קראב לפני שאלה סיימו ללמוד.

אולי זאת הייתה המחשבה על ג'ורג' שהפכה אותה שוב לכעוסה כל כך,או כעס מהריב שלהם קודם,אחרי שדניאל סיימה לטפל בו מאלפוי נראה אפילו רע יותר מקודם.

" au revoir!" צעקה,מחייכת ולהרמיוני קראה "אני אדבר איתך כשאחזור בצהריים."

אחרי ששחררו את מאלפוי לדרכו,ממלאים אותו במגוון הקללות הרב ביותר בו יכלו להשתמש,פנה הארי לרון והרמיוני,שהביטו בצנצנת בעצב ואמר "אוקי,מה קורה פה,מה התוכנית ומה לעזאזל היה בצנצנת הזאת?"

"שב" אמר רון בחיוך קל "זה הולך להיות סיפור ארוך מאוד."

הפרק הקודם		הפרק הבא