כוח הקסם היהודי

בס"ד

טעות אנוש מרה! זו כלל לא הייתה כוונתי! הפרק תוקן, לשמחתכם או לאכזבתכם. ננחם אתכם בכמה עובדות שבטח לא ידעתם על הפאנפיק הזה:
-בניגוד ל"סוד הקסם היהודי", שבו אילון היה הדמות הראשית וכמעט לא היה פרק שהוא לא הופיע בו או אמר משהו, כאן, ב"כוח הקסם היהודי", אילון לא אמר מילה אחת. גם כשהוא מופיע הוא לא מדבר, וכשמוזכר שהוא אמר משהו זה מובא בדיבור עקיף ולא ציטוט ישיר. האם זה הולך להשתנות בפרק הזה?
-בניגוד ל"סוד הקסם היהודי" שבסיומו עתיד הפאנפיק היה לוט בערפל ורק לקראת הסוף זרקתי רמזים לגבי העלילה של הפאנפיק הזה, פה אני יודע מההתחלה שאחרי שייגמר "כוח הקסם היהודי" יהיה עוד פאנפיק המשך אחד, אחרון, שיסגור את הטרילוגיה.
-גם ב"סוד הקסם היהודי" וגם ב"כוח הקסם היהודי" יש פרקים שנקראים "הפרק שבו החבורה מתאחדת". שניהם נמצאים קצת אחרי אמצע הפאנפיק (הכל יחסי, כמובן), ושניהם נראים כמו פרקי מעבר ברגע שהם מתפרסמים אבל רק בהמשך מבינים שאלה נקודות מפנה.
-להרבה דמויות בפאנפיק הזה יש פירוש מיוחד לשם שלהן. כלומר, לא סתם לעומר קוראים עומר, לא סתם לגולדי קוראים גולדי, לא סתם לשת קוראים שת וניר אליהו זה בכלל שם של קיבוץ בדרום השרון. אלה, כמובן, רק כמה דוגמאות. השמות של הדמויות שהזכרתי ושל כמה דמויות נוספות מעיד על האופי שלהן או המראה החיצוני או על מה שהן עשו וייעשו בהמשך הסיפור. כן, השמות של חלק מהדמויות הוא ספויילר.
-הקונספט לשמות של הפרקים (הפרק שבו קורה X, הפרק עם הY, הפרק של הZ וכו' וכו') לקוח מהסדרה Friends. יש רק פרק אחד שלא עונה להגדרה הזאת. זה הפרק "מזל טוב".
-אמנם חשבתי שזה מובן מאליו, אך כשדיברתי עם כמה אנשים הבנתי שכנראה יש משהו לא מובן. בית הספר עפלי"ם נהגה Afolim. לא Ofalim או Oflim או Aflim או כל צורת הגייה אחרת. וזה במלרע, אגב.
-לראשי התיבות יש כמה פירושים: "עולם פתוח לילדים ישראלים מכושפים" הוא אחד מהם, אבל במקום אחר מוזכר גם "עולם פתוח למען ילדים מכושפים" מה שמעיד על כך שגם ילדים לא ישראלים עלולים ללמוד בו.

-ויתור זכויות לדוקטור הו ולBBC על איזשהו רעיון שנמצא פה בפרק הזה ממש

-ויתור זכויות לרחל שפירא ונחום היימן על השיר "כמו צמח בר" שמופיע בגרסה מקוצרת בפרק הזה

-אל תתרגלו לזה שעדכנתי מהר. במקרה היה לי זמן השבוע. הפרקים הולכים לצאת בתדירות נמוכה יותר בקרוב.

-אה, וכמובן, יום סטאר וורס שמח!

"וזהו, ועכשיו אנחנו לא יודעים איפה להתחיל בכלל לחפש את בניהו!" סיימה רומי לעדכן את ענבר במה שקרה. עומר, שלא הבין מאיפה הענבר הזה נפל עליו, היה מעדיף שרומי לא תעדכן את ענבר בכלום או שתתעלם ממנו ותיתן לו לחזור לחור ממנו בא. בכלל, עומר לא בוטח ביצורים עם חבל טבור שמחובר לאדמה, במיוחד אם הם אחראיים לשיקויי אנקה משונים כאלה.

"טוב, לא חסרים מקומות שבניהו הזה יכול להסתתר בהם," ענה ענבר, "יש את המלון של טראגוב שתמיד אני רואה אנשים נכנסים לשם, בעיקר כאלה מקסטלוברוחו*."

"קסטל-מה?" שאל דודו בבלבול.

"קסטלוברוחו זה בית הספר הלטיני לכישוף ולקוסמות לכל תלמידי דרום אמריקה," הסבירה עדנה, "הוא אמור להיות ממוקם ביערות הגשם של ברזיל, כלומר, לא רחוק מכאן. אבל על המלון הזה לא שמעתי עדיין."

"נו, בית הספר הזה שנראה כמו מקדש כזה," המשיך ענבר, "שלכל התלמידים והמורים שם יש גלימות בצבע ירוק בהיר? אתם לא מכירים?"

"אנחנו לא מפה בכלל, אנחנו מישראל," נבח עליו עומר.

"בסדר, שכחתי, מה קרה?" התגונן ענבר, "בכל מקרה אני זוכר שתמיד היו שם מלא אנשים אז יכול להיות שהוא שם."

"מה הסיכוי שהוא יהיה דווקא שם אם הוא יכול להיות בכל העולם? אולי הוא בכלל מת?" ענה עומר.

"בסדר, רק הצעתי..." ענה ענבר בעלבון.

"עומר, מה יש לך נגדו?" שאלה רומי בחוסר אמון, "תמיד אתה כל כך נחמד! אני אבוא איתך לשם, ענבר."

"אז גם אני אבוא," ענה עומר. הוא לא רצה להשאיר את השניים האלה לבד.

"מה קרה? זה משהו שעשיתי?" שאלה רומי.

"לא!" ענה עומר, "אני בא איתכם גם!"

"טוב, זאת כבר חצי משלחת, אתם חייבים לפחות את אחד האחראיים," העיר הילל, "אני אצטרף אליכם."

"ומה איתנו?" שאלה שיר, "אנחנו לא יכולים פשוט לחכות פה."

"יש לכם רעיון אחר?" שאל הילל, "בפעם שעברה שהתפצלנו זה היה חוסר אחריות. ממש חוסר אחריות. הפעם נדאג שאם נתפצל שוב, נתכנן איך ניפגש שוב ושבכל קבוצה יהיה לפחות אחראי אחד."

"ואם נתפצל לשלוש קבוצות?" שאל דודו.

הילל חשב לרגע. הוא הביט בשיר במבט שואל והיא החזירה לו מבט עונה. כמו בטלפתיה, שניהם ידעו מה הייתה כוונתו של השני.

"עדנה," אמרו שניהם באותו זמן.

עדנה הביטה בהם בהפתעה. "מה, שאני אהיה אחראית?" היא שאלה.

שיר הנהנה. "אנחנו זוכרים לך לטובה את החילוץ מלילית, עדנה," אמרה שיר, "הידע והתושיה שלך זה בדיוק מה שאנחנו צריכים."

עדנה משכה בכתפיה. "אני אשמח לתרום איפה שאוכל, יקיריי, אבל אנחנו לא מתפצלים לשלוש קבוצות, נכון?"

שת הנהן. "אנחנו נישאר יחד. במיוחד אני וניר. הוא לא יורד משדה הראייה שלי."

"אוף, גם אתה?" התעצבן עומר, "ניר לא עושה כלום! מה יש לך ממנו?!"

"אתה צריך לחשוש ממנו יותר מכל," ענה שת, "הוא זה שלא שמר עליך כשלילית-"

"-טוב, די, לך, שמור עליו," נכנע עומר, "לך תציק לו ותעזוב אותי בשקט."

הילל ושיר החליפו מבטים מודאגים.

"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת איתנו?" שאל הילל את עומר.

"כן!! די כבר!" עומר צעק בכעס, "מה יש לכם ממני?!".

"טוב," אמר שת, "יש לי רעיון לאן אנחנו יכולים ללכת, ואני צריך איתי את שיר, עדנה ודודו. ושגם ניר יבוא, אני צריך לשמור עליו."

מדי פעם היה חיליק גולד יוצא מעפלי"ם ומתחומי ארץ ישראל ומגיע להרי אדום, שם היה מתראה עם אשמדאי.

"שלום, אדוני המלך," אמר חיליק למלך השדים באחת מאותן פעמים, "חדשות רעות בפי. שותפי הסוד, עומר לוי וניר אליהו, יצאו לאיזו מן משימה, שבמסגרתה-"

"השש!" השתיק אותו אשמדאי, "חדל, יחיאל. פגשתי אותם. אתה טיפש כי ניסית לעצור אותם. אתה צריך למלא את פקודותיי ולא להוסיף עליהם, רק כך תהיה תושב מסור בעולם החדש."

"אך אין באפשרותי להסיר את ההגנות ממכם על הארץ הזאת, אתה יודע," אמר חיליק, "לא כשאני בתוכה."

"גם לא כשאתה מחוצה לה," אמר אשמדאי, "אני מאמין שהמרגל הקטן שלי, ניר אליהו, יצליח למצוא דרך להסיר את ההגנות על ארץ ישראל. הוא חושב שאני לא יודע, מספר לי על אשתו שנושאת בת בבטן. אני יודע, מדובר בתאומים. בן ובת. הבהרתי לו טוב מאוד שאם הוא לא יעשה כמבוקש ממנו, חיי התאומים בסכנה. ניר מודע לבעיה, הוא עזב את ליטל כשהתאומים היו תינוקות צעירים."

"מה?" שאל חיליק בבלבול, "אני רואה את ליטל מידי יום. היא לא ילדה."

"וגם את ניר אתה רואה, נכון? טיפש מטופש, ניר ועומר העתידיים חזרו אל העבר וכעת הם בביתי השני. אז זכור, מיד לאחר שליטל תלד, גש הנה ופגוש אותי. אני אנחה אותך מה לעשות בתאומים."

"האמת שתיארתי לעצמי שניאלץ להתפצל בשלב מסויים," אמרה שיר, "ולכן קניתי טלפונים לוייניים לכולם. טלפון זה מכשיר מוגלגי שמאפשר לך להתקשר לאדם שבכלל נמצא-"

"אנחנו אולי קוסמים, אבל אנחנו לא בורים כמו הקוסמים בממלכה המאוחדת," קטע אותה שת, "מישהו פה באמת לא יודע מה זה טלפון?"

כולם הנהנו בראשיהם.

"בכל מקרה," אמרה שיר, "זה טלפון לוייני כך שתמיד אמורה להיות קליטה. אם הוא לא ישתבש בגלל כל האנרגיה הקסומה שיש פה אז נוכל ליצור קשר אחד עם השני בלי שנלך לאיבוד. לענבר אין טלפון כי לא ידעתי שהוא יצטרף אלינו, אבל זה יכול ממש לעזור."

שיר חילקה לכל אחד את הטלפון שלו. לא היה מדובר במכשיר מתוחכם מדי, אלא במכשיר נוקיה מיושן עם כפתורים קשים שלא עובדים. אבל חברי המשלחת גילו שלכל אחד מהם שמורים שאר החברים בתור אנשי קשר.

"שנתפצל?" שאלה שיר.

הילל הנהן. "בהצלחה," הוא חייך לעברה.

שיר חייכה לעברו. "תשמור על עצמך," היא ענתה, והחבורה שאך אתמול התאחדה נאלצה להתפצל שוב.

הילל, ענבר, רומי ועומר פילסו להם דרך מבעד לצמחים, מסלקים את הצמחייה בעזרת כישופים שהטילו מטבעותיהם.

"עומר, מה קורה?" ניסתה רומי לפתוח עם עומר בשיחה.

"אני בסדר," הוא חייך לעברה ושמח שהיא יוזמת שיחה איתו, "ומה שלומך?"

"אני מרגישה מעולה," אמרה רומי בחיוך מאוזן לאוזן, "אבל לא הבנתי מה אשמדאי בדיוק אמר לך שם, הוא דיבר עליי ועל ענבר, נכון?"

"לא יודע... מה זה משנה עכשיו?" שאל עומר, "אנחנו מנסים למצוא פה את בניהו, וזאת המטרה."

"אבל זה עדיין חשוב לי," המשיכה רומי, "אתה חשוב לי."

ליבו של עומר דילג, אבל הוא לא ויתר והמשיך לשתוק.

"ומה זה היה הקטע הזה עם אילון שלימד אותך אהבה מה היא?" המשיכה רומי, "מה יש מכולם אליכם?"

"אני לא יודע," נאנח עומר, "אני יכול להגיד לך שלמדתי משהו מאוד מיוחד מאילון, והאמת שגם ממך ומכל אדם שאני מכיר."

"מה?" שאלה רומי בעניין.

עומר לקח נשימה עמוקה. "כשאנשים שומעים את המילה אהבה, מה הדבר הראשון שהם חושבים עליו? משיכה עזה? תאווה? רצון להתמסד יחד או שטות כזו או אחרת?" הוא אמר, "אבל אהבה זה הרבה יותר מורכב. למה את חושבת למשל שאומרים שאימא אוהבת את הילד שלה? מה, היא רוצה להתחתן איתו? כשאח אוהב את אחותו, מה זה אומר? או סתם שני חברים שאוהבים אחד את השני? הרגש הזה קיים, והוא אהבה, אבל זו לא האהבה שכולם מדברים עליה. זה משהו שזוכה להתייחסות קטנה יותר בציבור. אבל אצלי, אוהו, אצלי האהבה כל כך חזקה, אבל לא אותה אהבה שזה בסך הכל תוצאה של משיכה מינית יחד עם חיבה עזה או מה שזוג אוהבים לא מרגישים ביניהם. אני אוהב במובן העדין יותר. אני אוהב את אימא שלי, ואפילו כמה מהמורים בעפלי"ם, כמו הורים שמראים לי את הדרך. זו לא סתם הערכה, זו ממש אהבה. הדאגה והחיבה שהם חשים כלפיי שובה אותי. כלפי החברים שלי לבית רהב או בבית הספר בכללי אני מרגיש גם אהבה. ישנם כאלה, אילון למשל, שאני מרגיש שאני דואג להם. הוא כמו האח הקטן שלא היה לי, וכל מה שיש בי זה רצון לגונן עליו. אהבה שאינה תלויה בדבר, אמא שלי הייתה אומרת על זה. וחוץ מזה יש גם את האהבה הרגילה, שהיא..."

עומר הביט ברומי ובעיניה הכחולות שדמעות עמדו בהן, והוא עצר.

"בחלק הכי מעניין עצרת," צחקה רומי.

עומר חייך והרגיש את פניו מתחממות. "טוב, כי זה חלק הרבה יותר אישי, לא?" הוא אמר, "האחת שאותה אני אוהב, שאני מרגיש שאני מכיר אותה הויא מכירה אותי יותר מכל יצור חי אחר, שאני לא רואה את החיים שלי בלעדיה... תיאורים ששומעים רק בסרטים, נכון?"

"נו, ו...?" שאלה אותו רומי. עומר, האדם שכולו רגש, את מי הוא אוהב כמו שהוא תיאר עכשיו?

עומר בלע רוק וענה, "אז כנראה שזה שייך לסרטים, רומי. האהבה הזאת שתיארתי אותה לפני רגע? באמת חווית משהו דומה לזה? את מכירה מישהו שהרגיש את זה? משהו שהוא מעבר לסתם קראש או התאהבות?"

רומי חשבה לרגע. "ההורים שלי," היא אמרה, "אני רואה את האהבה יוצאת להם מהעיניים, או גם המורים ניר וליטל, ככה זה היה לפחות לפני שהם התחתנו... לא בטוחה שאתה בכלל זוכר את החתונה שלהם, עומר, זה היה כשהיית בכיתה ח אם אני לא טועה. והאמת שגם..." רומי הנמיכה את קולה ללחישה ולחשה לו באוזן, "אני גם לפעמים רואה את המבט הזה בעיניים שלי שיר כשהיא מדברת עם הילל."

רומי מיד החלה לצחוק. עומר חייך לו בשעשוע, מנסה לעכל את מה שהוא אמר יותר מאשר את מה שרומי אמרה. הם הלב שלו קופץ בכל פעם שרומי פונה אליו, אבל הוא עומד לחלוטין מאחורי מה שהוא הצהיר על האהבה שלו, מה זה אומר עליו? מה זה אומר עליה?

"הגענו," אמר ענבר ונעצר פתאום. הילל, רומי ועומר נעצרו אחריו. מולם עמד מבנה שבעבר כנראה היה אחוזה מפוארת, לבנה וגדולה עם גגות אדומים משולשים וחלונות מרווחים, משהו שנראה כמו קוטג' גדול ומפואר, אבל היום זה נראה כמו בית נטוש - הקירות החיצוניים קצת מתקלפים וצמחים מטפסים עוטפים את החזית. ליד הכניסה לבית היה שלט עליו נכתב "Tragob's Letoh".

"אתה בטוח שזה המקום?" שאל הילל, "מה זה לטוה? אני לא מבין את המילה שרשומה בשלט."

"אה, זה הוטל הפוך," הסיקה רומי, "זה בסדר, אנחנו במקום הנכון."

"טוב, אני לא אוכל להיכנס אתכם כי זה לא מחובר לאדמה," אמר ענבר, "אבל תזדרזו."

"אבל איפה כל האנשים שאמרת שמסתובבים פה באיזור?" שאל הילל בזמן שרומי פתחה את דלת המלון ונכנסה פנימה.

"רגע, רומי!" אמר הילל, והוא ועומר רצו פנימה. עומר בדיוק ניסה לחשוב מה זה טראגוב כשקוראים אותו מהסוף להתחלה בהשפעת המילה הוטל, אבל נשמתו נעתקה ברגע שנכנס פנימה.

אולם ענק היה שם, ומדרגות שמובילות מעלה לחדרים, וקולות מלחששים בלי הפסקה. אבל המקום היה נראה מבפנים כמו אחוזה ישנה ולא כמו מלון. שטיח אדום כיסה את כל רצפת החדר העגול בו עמדו, והקירות היו לבנים לחלוטין ומלאים בתמונות של אנשים מכל המינים, הגילאים והסוגים. האור היחיד שהיה הגיע מחלון גבוה שהיה מולם, מה שגרם לאולם הכניסה להיראות מעט אפלולי.

"מה זה הקולות האלה?" שאל עומר בקול. הוא, הילל ורומי טיילו ברחבי האולם והביטו בתמונות. מתחת לכל תמונה היה תג עם שם והערה משונה כלשהי.

"יכול להיות שנמצא פה את בניהו?" שאלה רומי, "בין התמונות?"

"תראו," אמר עומר והצביע על תמונה של גבר חסון, "רוג'ר גאלימר, חיילים."

"טים היט, פלאש של מצלמה," הקריאה רומי מתמונה של אדם רזה וחיוור.

"ג'אמילה אום-טיר, ליצנים," הקריא הילל.

"חואן מיג'ואלז, שנורקקים פחוסי קרן."

"דניאל סילברסטיין, גרביים של אנשים אחרים."

"גאבריאלה דלאקור, בני ים."

"היקארי וואדאקוג'י, בלונים."

"לוסי סוביודיצסקי, גורילה."

קול צעדים שבא מלמעה הקפיץ אותם בבהלה במקומם, והם ראו אדם לבוש גלימה ירוקה בהירה יורד מהמדרגות מלמעלה לעברם.

"הו, יופי," אמר האדם שראה אותם, "עוד קרבנות. אני מופתע שחזרתי לקבלה בכלל."

"קרבנות?" שאל הילל, "מה זה אומר? מי אתה? איך אתה יודע עברית? למה אתה מופתע שחזרת לקבלה?"

"אני מדבר פורטוגזית," ענה האדם, "אבל אתם מבינים אותי כנראה בגלל הקסם של המקום. דייגו, אגב. והכל פה כל הזמן זז, הקירות, המסדרונות, הכל מתעוות ונמתח, חדרים נעלמים וצצים במקום אחר כאילו הבניין הזה חי."

"אני הילל, ואלה עומר ורומי," הציג הילל את עצמם, "אבל לא אמרת לי מה פירוש קרבנות."

"תראה," אמר דייגו והצביע מאחורי הילל, עומר ורומי. הם הסתובבו לראות על מה הוא הצביע.

היה שם קיר לבן, ריק ופשוט

"יש פה רק קיר," אמר הילל, "מה אתה רוצה?"

"איפה הדלת?" שאלה רומי בקול נמוך.

"ה-הדלת!" אמר הילל באימה. שאגה רמה נשמעה פתאום.

"מה זה?!" שאלה רומי בבהלה.

"זה הוא!" צעק דייגו באימה, "אחריי! רוצו!"

דייגו החל לרוץ והשלישייה רצה אחריו במעלה המדרגות ומשם הם הגיעו למבוך של מסדרונות שהיו מעוצבים כמו אולם הכניסה - שטיח אדום שמכסה את כל הרצפה, קרות לבנים ותאורה אפלולית. אבל המסדרונות היו מלאים דלתות כאשר על כל דלת התנוסס שם, כנראה שמו של המתארח בחדר.

"אתה לוקח אותנו לחדר שלך?" שאל עומר במהלך הריצה.

"לא! רק לא לחדר שלי!" צעק דייגו. הם עלו וירדו בכמה גרמי מדרגו עד שהגיעו לאולם אחר, שהיה זהה לאולם הראשון מלבד העובדה שהיה מלא בשולחנות וכיסאות ערוכים ומפוארים. בכל הכיסאות ישבו אנשים, או לפחות הם נראו במבט ראשון כמו אנשים אלמלא הזנבות שיצאו מכל אחד מהם וניסו להסתיר מתחת לשולחנות המכוסים במפות חיוורות, ואלמלא העובדה שבמבט בוחן יותר הם בכלל נראו כמו בובות עץ. הפה המכני שלהם נפתח ונסגר ללא הרף, ונשמעו מהבובות אינספור פטפוטים חסרי פשר.

"הרעש הזה עושה לי כאב ראש!" רטן עומר.

מה שהיה עוד יותר מלחיץ היה העובדה שבשולחן הסמוך אליהם, קשור לכיסא ישב אדם שפיטפט עם הבובות המזונבות, אדם אמיתי. הוא בכלל לא הבחין שמשהו לא כשורה. מלבדו הייתה קבוצת אנשים שעמדה לצידו ולצד עומר, רומי, הילל ודייגו והביטה באדם ההוא בדאגה.

"כן, כן, אתם צודקים," אמר האדם, "הללו אותו! הללו אותו!"

"מה עובר עליו?" שאלה רומי בפחד.

"הוא מצא את החדר שלו," אמר אחד האנשים שלבש גלימת קוסמים שחורה, ענד משקפיים, ושיערו המבולגן הסתיר צלקת ברק שהתנוססה על מצחו.

הילל, עומר ורומי הביטו באותו האדם.

"כן, אני הארי פוטר," אמר הארי בייאוש, כאילו הוא אמר את זה לכל אדם שהיה בחדר.

"כשהאל יבוא ויאכל אותנו, זה יהיה אדיר! זה יהיה נהדר! כל כך כיף!" המשיך אותו אדם לשוחח עם הבובות, "הללו אותו! ואני ממליץ גם לכם, בני אנוש מטונפים!"

"הוא בעצמו בן אנוש," אמרה בעצב אישה שעמדה לצד הארי פוטר, "פטר המסכן, זה לא מגיע לו."

"מה קורה לו בעצם?" שאל הילל.

"זה הקללה של המלון הזה," היא אמרה, "יש פה אינספור חדרים, חדר אחד עבור כל אדם בעולם. בכל חדר יש... ובכן, חלומות רעים, וברגע שהאדם מתחיל לפחד הוא מתחיל להלל את... ובכן..."

האישה הצביעה על האיש שישב ושוחח עם הבובות, ששמו כנראה היה פטר. עכשיו הבובות השתתקו פתאום ופטר נעץ מבט בהילל.

"אתה הולך למות פה," אמר פטר להילל.

"טוב, לא אמרו לי את זה בחוברת ההדרכה של המלון," ענה הילל.

"אני ראיתי את האור," המשיך פטר, "חייתי חיים של חטאים אבל האל סלח לי, ובקרוב הוא יסעד. אני בשל למאכל, ובקרוב גם אתה! הא הא!"

החיוך המתוח, העיניים הפעורות והגבות המורמות גרמו לעומר אי נוחות מסויימת.

"שום דבר לא חשוב עכשיו אחרי שראיתי את האור, רק הוא!" הכריז פטר ובובות העץ סובבו את ראשיהן לעברו.

הילל הישיר מבט לעבר כל הנוכחים האנושיים והשפויים.

"אם אתם מרגישים מעין דחף ללכת לאיזשהו חדר ולפתוח את הדלת, אל תעשו את זה," הוא הורה להם.

"השלמתי עם המוות שלו ברגע שהוא התחיל להלל אותו, ולומר כמה טוב יהיה ברגע שהאל הזה יאכל את כולנו. אני לא רוצה להסתבך עם האלוהים הזה שלו," אמרה האישה, "אבל לפחות בעלי ימות שמח. אני ג'נה, אשתו."

הילל הנהן. "אנחנו משתתפים בצערך, אני-"

"הילל, עומר ורומי, דייגו כבר עדכן אותי," אמרה ג'נה בעצב.

"למה אתם לא בורחים?" שאל עומר.

"מאותה סיבה שאתם לא," אמר דייגו, "אי אפשר לברוח."

"ואני רק רציתי למצוא איזה רכיב מוזר לאיזה שיקוי של מחלקת ההילאים במשרד הקסמים," אמר הארי בעצב.

"מה?" שאל עומר.

"שילייה של אדן שדה," אמר הארי.

האדם האחרון, זה שלא פצה פה כלל, זקף את גבותיו פתאום כששמע מה הארי מחפש.

"מי אתה?" שאל עומר.

"אנחנו לא יודעים, הוא לא דיבר בכלל," אמרה ג'נה, "נראה לי שהוא היה כאן לפנינו בכלל."

האדם האחרון, שהיה שמן, נמוך וקירח ולבש בגדים שנרא תנכיים משום מה, הסתובב והלך משם.

"ובכל הזמן הזה הוא לא מצא את החדר שלו?" מלמל הילל, "מפתיע."

"כן, מדי פעם הוא מצביע על איזו דלת רנדומלית ומבקש מאיתנו לעבור בה. זאת תמיד דלת שלא נושאת שום שם, אנחנו לא רוצים להסתכן," אמר דייגו.

"אולי זאת דלת היציאה?" הציעה רומי.

דייגו, הארי וג'נה הביטו בה באשמה.

"בסדר, סליחה שבכלל אמרתי משהו," היא אמרה בעלבון.

משהו זע בדש גלימתה של רומי. השרביט? יכול להיות שהוא חזר? רומי שלחה יד לדש גלימתה וחשה את מכשיר הטלפון ששיר הביאה לה רוטט בקצרה, סימן להודעת טקסט. היא מיששה את המכשיר עם הטבעת על אצבעה מבלי להוציא אותו מהכיס, כישוף שגרם להודעה להגיע ישר למוחה של רומי. ההודעה נמסרה מהילל, שכתב, "אני מסכים איתך, רומי, זו באמת דלת היציאה, אבל אל תעצבני אותם יותר מדי. אם לא נמצא פה את בניהו או אם נראה את האלמוני מצביע על דלת, נצא איתו."

רומי הביטה בהילל שהחזיר לה חיוך מנחם.

שאגה עמומה נשמעה ממרחק מה.

"זו השאגה הזאת שוב!!!" קרא דייגו, "תברחו!"

"אני לא הולכת להשאיר פה את פטר!" צעקה ג'נה.

"אין לך ברירה! הוא לא ייתן לך להתיר אותו מהכיסא! רוצי!" צעק הארי וכולם, מלבד פטר שישב וצחק באושר, רצו משם ברחבי המסדרונות המתפתלים. היה קצת קשה למהר, בהתחשב בזה שכולם הסבתכו בגלימות אלה של אלה, ובסופו של דבר הילל פתח דלת אקראית וקרא לכולם להיכנס אליה.

בתוך החדר היו עכבישים ענקיים.

"אקרומנטולות!" צעק הארי והוציא את שרביטו, "אבדה קדברה!" הוא צעק וכיוון באימה את השרביט לעכביש. הלחש פגע באחד מהעכבישים אך לא קרה להם דבר.

"הארי, תירגע," אמר לו הילל, "תראה, הם לא זזים. אלה רק בובות."

הארי נשם עמוק ונרגע.

"אני בכלל לא חושב שהעכבישים האלה מיועדים לנו," אמר הילל, "מישהו מרגיש שזה החדר שלו?"

כולם הנידו בראשיהם, וכשהשאגות מבחוץ נעלמו הם יצאו מהחדר לעבר המסדרון, מתוך ידיעה שמפטר לא נשאר דבר.

"אז מה אנחנו עושים?" שאלה רומי והביטה בכולם, "איך אנחנו יוצאים מפה?"

"זה מה שאני מנסה להבין מהרגע שאני פה," אמר הארי, "אבל-"

הוא נקטע על ידי יבבה שנשמעה מג'נה. הילל, עומר ורומי הביטו בג'נה. היא לא הייתה צעירה, אבל כשישבה כפופה על הרצפה, עטופה בחיבוקו של דייגו, היא עוררה רחמים כמו ילדה קטנה.

"זה מצחיק, אתם יודעים," היא אמרה בין התייפחות להתייפחות, "אתם לא יודעים מה יהיה בחדר שלכם עד שתראו אותו, אבל ב-ברגע שאתם רואים אותו אתם מבי-מבינים שזה מעולם לא היה יכול להיות משהו אח-אחר!"

"למה אתם פשוט לא יוצאים מהחלונות?" שאל עומר את הארי.

"אתה חושב שלא ניסינו?" ענה הארי, "הנה, תראה."

חלון שאיכשהו צץ מאחורי עומר האיר עליו. עומר הסתובב ודפק על החלון.

"זה רעש של... של בטון... כאילו אין פה חלון בכלל," עומר מלמל בחרדה. הארי הנהן מאחוריו.

"אנחנו רק רצינו להגיע לקסטלוברושו בשביל ליצור קשר עם תלמיד במסגרת מיזם חילופי תלמידים עולמי," אמרה ג'נה בעצב, "ואז הגענו לפה... ופטר פתח דלת של חדר, ואז-"

דלת של חדר נפתחה ומתוכה יצא מאמן ספורט גבוה וחסון, לבוש גופייה ומכנסיים קצרים, עונד משרוקית ואוחז כדור. הוא הביט בעומר לבוש הגלימה.

"מה זה?!" צעק המאמן על עומר, "איפה בגדי הספורט שלך?! לא מעניין אותי, היום בשיעור תתאמן בתחתונים!".

המאמן חזר לחדר ועומר ניגב את פניו מהרוק שהתיז עליו האדם הזה.

"זה אחד הסיוטים," אמרה ג'נה, "כמו שהיה לפטר. הוא ניגש לדלת ופתח אותה... ושם הוא ראה את הנער הירדני שתכננו לבצע איתו חילופי תלמידים יחד עם התלמיד של קסטלוברושו שוכב על הרצפה, מת."

"ירדני?" שאל עומר.

"כן, מוחמד עווד," ענתה ג'נה, "הקוסם שרצה לצאת מירדן כל הזמן..."

עומר ורומי החליפו מבטים. שניהם ידעו טוב מאוד מי זה המוחמד הזה.

"ו-ואז הוא אמר שאפשר להחיות תלמיד של בית הספר ההוא אם יודעים את סיבת המוות, זה חלק מהקסם של בית הספר, ואז הוא התחיל לצחוק ולצעוק ולשרוט את עצמו... ואז הוא התחיל להתפלל."

"להתפלל?" שאל הילל בדאגה. בתגובה דייגו הושיט לו פתק שעליו נכתב בכתב צפוף, "לאחרונה התפילות שלי נהיו יותר ויותר תכופות. אני מרגיש אותו בא אליי, קרוב מאוד. הו, אלוהיי המקום הזה... ג'ונגל שנמשך לעד. הללו אותו. אני מרגיש שג'נה כבר לא בוטחת בי. אבל את התלמיד אפשר להחיות. הללו אותו. אני נאחז בתקווה הזאת, בידיעה שעוד רגע אני כבר לא אדע את האמת ואני אתמכר למצב המשכר הזה של ההלל. הללו אותו. הללו אותו."

המשך הפתק היה כתוב בכתב כה צפוף ולא קריא שהילל התייאש והושיט את הפתק בחזרה לדייגו. "השם שלי מקבל קונוטציה שונה לחלוטין," ציין הילל בעצב.

ג'נה פתחה דלת כלשהי.

"ג'נה! לא!" צעק דייגו, "אל תעשי את זה!"

אבל זה היה מאוחר מדי. בתוך החדר היה את פטר, כפוף, מדמם, וצועק לעברה: "פרוייקט חיינו נכשל! חילופי התלמידים אינם עוד! השלום העולמי קרס! הרשע עולה!"

"לא... לא!" צעקה ג'נה.

"כן!" ענה לה פטר, "את הרי תקועה פה במלון ללא אפשרות לצאת, ומי ידאג ליחסי הגומלין בין בתי הספר? הא?! בתי הספר ימשיכו להשתלח אלה באלה, וכל ניסיון לשלום בין בתי הספר ובין העמים, לרבות טורנירי קוסמים משולשים, יעול בתוהו!"

ג'נה חייכה פתאום, חיוך קטן, ופלטה נחרת צחוק. ואז עיניה כבו. היא נראתה על סף בכי. ואז היא סגרה את הדלת, עצמה את עיניה, נשמה עמוק ולחשה, "הללו אותו."

"ג'נה!" צעק הארי, "בואי אליי, תקשיבי לי, הכל בסדר," הוא אמר לה, "זה לא אמיתי."

"אבל הוא צדק," אמרה ג'נה, "באמת אנחנו כלואים פה, ואני לא יכולה לדאוג לשלום בין בתי הספר לקוסמים בחוץ!"

"אבל יש מחלקות לשיתוף פעולה בין-לאומי לקוסמים, זוכרת?" הרגיע אותה הארי, "ובשנה הבאה טורניר הקוסמים המשולש חוזר לבית הספר הוגוורטס. זה בהוגוורטס! הכל יהיה בסדר!"

"כן," נאחזה בזה ג'נה, "הכל יהיה בסדר. מישהו ישמור על השלום בחוץ."

"יפה, תיאחזי בתקווה הזאת חזק חזק," הרגיע אותה הארי.

"הללו אותו."

ג'נה, הארי, עומר, רומי והילל הביטו בדייגו שעמד לצידם.

"דייגו..." מלמל הילל, "אתה לא היית איתנו בחדר עם האקרומנטולות, נכון? אתה הלכת לחדר אחר... לחדר שלך..."

דייגו הנהן בראשו, "ואני מגריש את זה בא, כמו צירי לידה, הולך ומתקרב, הללו אותו."

"מה היה בחדר שלך?" שאל עומר.

"זה לא משנה מה היה שם," אמר דייגו "מה שמשנה הוא שאתם תצילו אותי. אתם דם חדש. נכון, הילל? רומי? עומר? הללו אותו?"

"דייגו, תפסיק," אמרה לו ג'נה, עיניה עוד אדומות מדמעות, "אתה תביא אותו אלינו! את המפלץ! השד הזה!"

"שד! זה בטח שד!" הכריז עומר, "אני גאון!"

"לא, אני לא אביא אותו..." מלמל דיגו בחוסר אמון, "אני לא אעשה את זה, נכון? הוא יבוא לאכול אותי! זה נורא!"

"לא, דייגו, אנחנו נציל אותך," אמר הילל, "הכל יהיה בסדר... אם זה אכן שד, כמו שאתה אומר, עומר, הוא ניזון מפחד. לכן אתה צריך, דייגו, להאמין בתקווה. אנחנו נציל אותך. אנחנו כאן."

"כן, להאמין בתקווה!" אמרה ג'נה, "השלום יישמר בחוץ!"

"התמונות... הפתק... החדרים... המלון המעוות, הכל נמצא כאן כדי שנפחד," אמרה רומי, "השד הזה באמת חי על פחד. אנחנו לא ניתן לו. אנחנו חייבים להתנגד. להתפלל לאיזשהו אל אמיתי. לחשוב מחשבות חיוביות. לדעת שהכל יהיה בסדר. אבל לא להיכנע לפחד."

"אתם צוחקים עליי? למה?" זרק דייגו פתאום, "הדבר הכי טוב זה שהאדון, הוא, יהרוג אותנו. מה אתם עושים? אתם מבריחים אותו! הללו אותו!"

"זה השתלט עליו..." מלמל הילל.

"מה, אז נשאיר אותו שוב?" שאל הארי, "בדיוק כמו שעשינו עם פטר? אין סיכוי להציל אותו?"

"הוא הבטיח לי מוות מפואר... אני כאן, מחכה לך," המשיך דייגו לומר.

שאגה עמומה נשמעה מהמרחק.

"זאת התכנית," אמר הילל, "זה שד, אנחנו לא יכולים להילחם בו, אבל לפי מה שפטר אמר אנחנו עוד לא מוכנים. ודייגו נראה לי די מוכן... אם נישאר פה ונשמור על דייגו אנחנו אולי נצליח ליצור קשר עם השד ו-"

"הילל," אמרה רומי בקול נמוך והצביעה על איפה שדייגו היה. דייגו כבר לא היה שם, אבל רומי ראתה את קולי הגלימה שלו נגררים להמשך המסדרון. היא רק לא הייתה יכולה לראות מי היה הגורר.

"אחריו!"

כולם רצו לעבר השד שגרר את דייגו. איך השד עשה את זה מבלי ששמו לב? הוא עד כדי כך מהיר? ולאן עומר הולך?

"עומר?" נעצרה רומי. היא ראתה את עומר מסתכל על דלת כלשהי.

הדלת ההיא נראית כל כך ידידותית. בטוח יש מאחוריה משהו טוב. ולא יקרה לעומר כלום אם הוא רק יעיף מבט, נכון? צעד ועוד צעד, והוא כבר ממש מול הדלת. רק להושיט יד ולפתוח את הידית. והנה היא, הדלת במלוא הדרה.

"עומר!" צעקה רומי לעברו. אבל למי אכפת מה היא צועקת? הדבר הכי טוב בעולם נמצא ממש כאן. יאן שום סיבה שעומר לא יפתח את הדלת ההיא, וזה מה שהוא עשה. מעבר לדלת, בתוך החדר, עומר ראה את אילון מלמד עומד דום, אוחז שרביט בידו ומתבונן בו עמוקות. מיד אילון הישיר את מבטו לעומר והחל לשיר:

"מחר, אני אהיה כל כך רחוק.
אל תחפש אותי
מי שידע למחול
ימחל לי על אהבתי.
הזמן ישקיט הכל,
אני הולך לי לדרכי.
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם,
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר."

ללא הכנה מוקדמת אילון שהיה בחדר החשוך בלע את השרביט בשלמותו ונעלם משם ברוח חזקה. החדר נשאר ריק לחלוטין.

"אילון!" צעק עומר בדמעות, "אילון! לא!"

רומי הגיעה לעומר וחיבקה אותו בעדינות.

"זה לא אמיתי, נכון?" היא אמרה לו, "עובדה שאתה זוכר את אילון עכשיו, וכל המטרה של המסע הזה היא למצוא דרך אחרת לסלק את הסוד מאילון. אנחנו נצליח. זה לא אמיתי."

"לא, את לא מבינה," אמר עומר, "אילון הוא רק סמל, איך את לא מבינה? אני דיברתי איתך על זה ממש היום! איך את לא רואה? זה רק סמל לדבר האמיתי שהחדר הזה מסמל... הוא כל כך ריק... גדול וחשוך, ועכשיו אים בו אף אחד... אפילו אילון לא שם. החדר הזה ריק מכל נפש חיה. אין כלום. בודד. לבד. הללו אותו."

*קסטלוברוחו/קסטלוברושו, בניגוד לעפלי"ם, הוא קאנוני. ג'יי קיי רולינג סיפרה עליו בפוטרמור או משהו. בכל מקרה, לא המצאתי אותו, וויתור זכויות וכו'.

הפרק הקודם		הפרק הבא