השנה האחרונה

ברחוב הומה האדם נראתה הילדה בת השש עשרה הולכת לבדה בין השבילים המלאים כל טוב. היו שם חנויות, בתי דואר, שיחי ורדים ואפילו עצי שוח שהעזו ללבלב לקראת בא האביב. נראה היה שהילדה הג'ינג'ית ממהרת לפונדק עמוס עד אפס מקום, מחישה את צעדיה בכל פסיעה שנייה.

מועד היציאה לעיירה הקסומה הוגסמיד נקבע לשביעי באוקטובר וג'יני וויזלי הייתה בדרכה לפונדק שלושת המטאטאים כדי להיפגש עם לונה ונוויל. אמש, הם תכננו לשבת בפונדק ולהירגע מהמעמסה הכבדה של הלימודים שלהם. חוץ מזה, נוויל כבר מת לספר להם משהו חשוב ביותר ולפי נימת קולו זה באמת היה משהו חשוב.

בדרכה לבד ברחוב, מוחה התחיל לקדוח ממחשבות. היו לי שישה אחים והיא אהבה כל אחד מהם. כן, למרות שהם היו בנים. אך היה לה אח אחד שהיא דאגה לו יותר מכולם. שמו היה רון. רון לא יצר אתה קשר כבר שלושה חודשים והיא מתה לדעת מה עובר עליו ועל הארי והרמיוני. היא ידעה שהם יצאו למשימה חשובה בקשר לוולדמורט או משהו כזה אבל הם היו יכולים לפחות לשלוח לה ינשוף.

"אחח," צעקה ג'יני, מישהו נתקע בה בזמן שהיא הלכה לתוך מעמקי הוגסמיד. ג'יני אימצה את עיניה כדי לראות ביתר בירור מי העלם שנתקל בה. היא לא הצליחה לזהות אותו אבל היא ראתה פרט מאוד מוזר בחזותו. באופן מוזר היה לו שיער ג'ינג'י בדיוק כמוה וגם בדיוק כמו...

לא, זה לא יכול להיות, היא אמרה לעצמה בזמן שהיא עוצמת את עיניה. לא יכול להיות שהוא חזר להוגוורטס. אבל אולי כן? אם יש סיכוי קלוש לראות את רון שוב היא חייבת לבדוק.

היא קיבלה את ההחלטה והתחילה לרוץ לעבר המקום שאליו הלך הנער. הנער הסתובב והתחיל לרוץ, כנראה הוא חשב שהיא רוצה להטיל עליו קללה על זה שהוא נתקל בה.

"חכה רגע!" אמרה ג'יני והתחילה להאיץ את ריצתה. הנער פנה בעיקול לשביל מתפתל והיא דולקת אחריו. הוא עשה תנועה בשרביטו והפיל לאחור חבית מלאה ביין. ג'יני לא נבהלה, היא קפצה מעל החבית ופנתה ימינה.

"עצור שניה!" היא צעקה מעל להמולת הקונים שהתחילו להתהלך בשביל שאליו פנה הנער. אך הנער לא עצר. נראה שהם כבר הגיעו מחוץ להוגסמיד. לאחר חמש דקות בערך של ריצה ממושכת הנער החזיק בעץ שהיה נטוע באמצע יער נטוש והתחיל להתנשף. עשר שניות וג'יני השיגה אותו.

"רררון זה אתה?" גמגמה ג'יני בזמן שהיא מנסה להחזיר לעצמה את נשימתה.

הנער הסתובב והביט בעיניים הירוקות שמולו, זה בהחלט לא היה רון.

"מי זה רון?" שאל הנער ברוגז, "ולמה את עוקבת אחרי? זה היה בטעות."

"לא אני חשבתי ש... אני מצטערת..." גמגמה שוב ג'יני והסיבה את מבטה מעיניו הרושפות של הנער כשהיא פוחדת שמא הוא ישרוף אותה במבטו.

הנער סינן מבין שיניו משהו הדומה לקללה ורץ בחזרה למקום שממנו הגיע.

ג'יני עוד נשארה ביער ונשענה על איזה עץ, רוטנת לעצמה.

איזה דפוקה אני! מה חשבתי לעצמי? שרון יצוץ פתאום בהוגסמיד כשכמאה אוכלי מוות מחפשים אחריו.

היא נשארה שם עוד כדקה או שתיים ואז התחילה ללכת באיטיות אחר הנער. הפעם בלי לרוץ כי היא הבינה שאין טעם.

הילדה הורידה את העיתון שקראה באיטיות כדי להציץ על הפונדק שמולה. בתוך הפונדק ישבו להם לפחות עשרים זוגות של נערים ונערות שבאו לחגוג את סוף השבוע השני בהוגסמיד.

לונה הציצה בשעונה. השעה הייתה אחת עשרה והם קבעו להיפגש בשתיים עשרה בפונדק שלושת המטאטאים. היה לה שעה בשביל לשבת על הספסל בגן ולקנא בכול שאר תלמידי הוגוורטס שלהם, בניגוד אליה, יש מי עם לבלות. במהלך שש שנותיה בהוגוורטס לא היו ללונה חברים רבים. למען האמת כמעט ולא היו לה חברים. חוץ מזה שהחברים שכן היו לה לא השתייכו בכלל לבית שבו היא למדה כך שבערבים ובשעותיה החופשיות היא רק קראה בעיתון של אבא שלה וחשבה על חדי קרן ועל חבריה הנחמדים. יותר מכול היא התגעגעה להארי, רון והרמיוני שבצער רב לא הגיעו לבית הספר השנה. לונה הפליגה בזיכרונות אל ביתה. שם, בחדר שבו היא ישנה היא תלתה תמונות של כל אחד מחבריה ובהחלט שלושת הנזכרים היוו חלק נכבד מקיר החדר.

לונה לאבגוד חזרה לקרוא בעיתון ההפוך שבידיה. אסור לשקוע בעבר! כך אבא שלה תמיד היה אומר לה והיא נוכחה לדעת שהוא צודק. מה הטעם לשקוע בעבר אם תמיד הוא מעלה זיכרונות לא נעימים?

לפתע, היא שמעה קול הדומה לגרגור של חתול והיא קמה בבהלה מהספסל. על ידה ישב חתול עם חיוך זדוני. החיה חתול הזכירה לה משהו שעליו חשבה לפני רגע. היא זכרה שלהרמיוני גריינג'ר היה חתול. לונה התקרבה אל החתול ונגעה בו קלות, הוא הסתכל עליה במבט מעוצבן וחזר להסתכל על הפונדק שממולו. היה משהו מוזר במבט שלו, כאילו יש לו מבט של אנוש.

החתול נראה כמתייאש מהמראה החביב והוא קפץ מהספסל. רגליו השתרכו על החצץ שעל השביל המתפתל לתוך העיירה וזנבו הסתלסל בגאון.

"חכה רגע," קראה לעברו לונה, אך החתול כנראה לא שמע אותה והוא המשיך להלך בגאוותנות מסוימת במעלה השביל.

לונה התחילה להלך בעקבותיו. לאחר כמה דקות של הליכה שקטה אחר החתול הם הגיעו לפונדק שאליו לונה התכוונה להגיע בעוד כשעה. החתול הסתכל במבט בוחן על השלט שעליו כתוב את שם הפונדק כאילו הוא באמת יכול לקרוא אותו.

לונה היססה מעט ולאחר מכן התכופפה. היא הרימה את החתול הכועס בשתי ידיה ולחשה לאוזנו: "סליחה חתול, יכול להיות שאתה החתול של הרמיוני גריינג'ר?"

"לא, והייתי מודה לך מאוד העלמה לאבגוד אם היית מואילה בטובך להוריד אותי בחזרה."

לונה לא ציפתה לזה והיא שמטה את החתול בבהלה. זה בהחלט לא היה חלום או דמיון. החתול הרגע פצה את פיו כדי לדבר אתה והוא אמר לה שהוא לא החתול של הרמיוני.

"ככן בווודאי," גמגמה לונה בפחד. היא אף פעם לא פגשה בעברה חתול מדבר.

אך לאחר כמה שניות של פאניקה התברר שזה בכלל לא היה חתול. לנגד עיניה של לונה עמדה הפרופסור מקוגנגל במקום החתול והיה לה אותו מבט כועס שהוא לבש לפני רגע.

"מצטערת פרופסור, חשבתי שאת החתול של הרמיוני..."

"אם לא שמת לב העלמה לאבגוד, הגברת גריינג'ר החליטה שלא להשלים את השכלתה בתור תלמידה השנה ולא הגיעה לבית הספר. חוששני שהחתול שלה לא היה מוצא את דרכו הנה לבד," אמרה מקונגל וחצתה את הכניסה לפונדק שלושת המטאטאים בכעס רב.

לונה נשארה להביט בהבעה המומה אל דלת הכניסה. תוהה מה אבא שלה היה אומר על חלומות על חברים.

שיפסיקו כבר להסתכל עליו. חשב נוויל ברוגז בזמן ששיחק בכף שבתוך ידו הימנית וסובב אותה מבין אצבעותיו. מאז שהארי לא הגיע להוגוורטס, נוויל הפך להיות מוקד העניינים של כולם. הוא שיער שזה מכיוון שהוא היה החבר הכי טוב של השלישייה לפני שהיא עזבה את בית הספר. נוויל נזכר איך הארי היה מספר להם בלילות שהוא שונא את כל המבטים הסקרנים ואת הלחישות המרגיזות בכל פעם שהוא עבר בסביבה. עכשיו, אחרי שש שנים וחצי נוויל הצליח להבין אותו.

נוויל חיכה בסבלנות בפונדק שלושת המטאטאים ללונה ולג'יני בכדי לספר להם על גיוסו למסדר עוף החול אך נראה היה שהם מאחרות. נוויל התרגז מעט וחזר לשקוע במחשבות על הארי פוטר. לאחר חשיבה מעמיקה הוא הבין שהוא והארי די דומים בעצם. שניהם נולדו באותו יום, שני הוריהם היו במסדר עוף החול, הם איבדו את הוריהם ושניהם היו מנהיגי צבא דמבלדור. נוויל נשען לאחור בכיסאו והביט דרך החלון המשקיף על השביל המתפתל אל מעמקי העירה הוגסמיד מחוץ לחנות. שני סוהרסנים בגלימה שחורה הופיעו בריחוף קל לפתע מחוץ לחלון. נוויל הזדקף כדי לראות מקרוב ולאחר כמה שניות חיה כסופה נראתה דוהרת אל עבר הסוהרסנים והללו נעלמו מעיניו.  החיה הכסופה הייתה ללא ספק אייל. נוויל קם מכיסאו בפראות ויצא את דלת הכניסה כדי לתפוס את בעל השרביט. הוא הכיר רק אחד שהפטרונוס שלו היה אייל וזה היה הארי פוטר בכבודו ובעצמו. ומה אם למישהו אחר יש גם צורה של אייל? חשב נוויל, אך הוא סילק את המחשבה הטורדנית ממוחו.

נוויל תפס במבטו את בעל השרביט מכניס את השרביט לכיס גלימתו אך הוא לא זיהה מי זה ממרחק שכזה. הוא התחיל להתקרב אליו אט – אט. אכזבה מרה ניצתה בפניו של נוויל כשהוא ראה שהיה זה בעל פונדק ראש החזיר שפונדקו הוצב ממש מול פונדק שלושת המטאטאים. נוויל לא אמר בליבו נואש והוא התקדם לעבר האדון.

"סליחה, אדוני, אולי ראית פה את הארי פוטר במקרה?" שאל.

"הארי פוטר?!," אמר האיש בטון מלגלג, "אתה נראה לי קצת הוזה ילד, אין סיכוי שפוטר יעז להראות את פרצופו ביום נעים שכזה בעיירה מלאה אוכלי מוות!"

"אז מי הטיל את הפטרונוס הזה?" שאל נוויל בייאוש.

"אני כמובן!" אמר בעל הפונדק, "הסוהרסנים האלו מבריחים לי קונים אז הייתי חייב להראות להם מזה!"

"אז גם לך יש פטרונוס של אייל?" אמר נוויל באכזבה גלויה.

"מה? אייל?" צרח האיש ואנשים רבים הפנו אליו את מבטם, "זה תיש, טמבל!"

נוויל נשאר תקוע במקומו כשבעל הפונדק רוטן לעצמו וחוזר לעבר הכניסה לפונדק. נוויל שלח את ידו מבלי לחשוב אל עבר מצחו. כנראה שהוא לא יזכה לראות היום את הילד בעל הצלקת.

הפרק הקודם		הפרק הבא