הילדה המקוללת

מלובי היקרה,

המכתב שקיבלת מאביך אמיתי, ואת תועברי היום, באמצעות מפתח מעבר, לבית אביך.

אנא היפגשי איתי באולם הכניסה בשעה 08:00 בבוקר, עם כל ציודך ותיקייך.

יהיה לך זמן לארוחת בוקר ולפרדה מחברייך.

בברכה,

מנרווה מקגונגל, מנהלת בית הספר הוגוורטס.

מלובי התעוררה בשעה חמש לפנות בוקר, מותשת ועייפה. היא הבחינה בינשוף שעמד על אדן חלונה, ומיהרה לפתוח את החלון. היא קראה את המכתב, מפרופסור מקגונגל, ופלטה אנחת צער. בסתר ליבה קיוותה שלא תצטרך לעזוב את הוגוורטס ואת חברתה הטובה, לילי. אבל המחשבה על פגישה עם אביה עוררה בה כוחות מסויימים, והיא התלבשה במהירות, מוכנה לרדת לארוחת הבוקר. 

להפתעתה הרבה, ללילי חיכתה לה באולם הגדול. מלובי יכלה להישבע שראתה אותה ישנה לפני שיצאה מהחדר. היא רצה אליה בזרועות פתוחות וחיבקה אותה, מתיישבת לידה. הן החלו להעמיס על צלחותיהן מאכלים מכל הסוגים, בלי לדבר יותר מידי. בסיום הארוחה עלתה מלובי, בליוויה של לילי, לחדר המועדון להביא את המזוודה שלה. 

ליד מזוודתה של מלובי, ניצב כלוב ינשופה המפואר, ובתוכו הינשוף. הבנות לקחו את הציוד והכלוב וירדו אל אולם הכניסה, רבע שעה לפני הזמן הדרוש. הן שוחחו קצת, על מה שמלובי אולי תעשה ועל איך לילי תרגיש בלעדיה, ובדיוק כשהשעון הורה על השעה שמונה, המנהלת הופיעה מולם, מלווה בכדור בדולח ובשרביטה. "שלום מלובי," היא אמרה. "הבדולח הזה הוא מפתח המעבר מטעם משרד הקסמים, שיוביל אותך לבית אביך. עכשיו, האם תועילי בבקשה להיפרד מחברתך ולבוא איתי?" מלובי הרגישה צער עמוק מהפרדה. "אז... להיתראות מתישהו," אמרה ללילי. לילי השיבה לה חיוך וחיבקה אותה בפעם האחרונה, לפני שמלובי יצאה עם פרופסור מקגונגל אל מחוץ לטירה. 

"מפתח המעבר יופעל בעות דקה," אמרה המנהלת. מלובי הנהנה, תוהה מה עליה לעשות עכשיו. "אחזי בכדור. כשהמפתח יופעל, את תשוגרי למקום בו אבא שלך נמצא עכשיו."

מלובי אחזה בבדולך בידיה, מחכה שהוא יכנס לפעולה. שניות חלפו, ואז אמרה המנהלת,

"עכשיו."

מלובי הרגישה כאילו מישהו נותן לה דחיפה מהאחוריים, והחלה להיסתחרר. בשניה הבאה, היא הייתה מחוץ לביקתה מעץ, בעלת רעפים אדומים וארובה צהובה; דלת הבית היתה חומה, ולא ניצב אף חלון על הקירות; מסביב לבית הכל היה מושלג, ורק הבית נראה אביבי. איש גבוה, בעל שיער ג'ינג'י קצר ופרוע, ועיניים כחולות כמו שמיים ביום בהיר, בדיוק כמו של מלובי, ישב על כיסא רעוע בכניסה לבית. ברגע שראה את מלובי הוא קפץ על רגליו ורץ אליה. האיש קר הרוח שמלובי הכירה, כעט נראה הרבה יותר שברירי. פניו שיקפו במיוחד עצב עמוק, ודאגה. הוא רץ אל מלובי כאילו חייו תלויים בזה, וחיבק אותה בחיבוק חם ואוהב. הוא הכניס אותה הביתה. למרות מראה הבית, היה בתוכו דיי קר. אביה של מלובי, ג'ייקוב, הגיש לה ספל מלא בשוקו חם, וצלחת עם עוגיות. הם עוד לא החליפו אף מילה מאז שמלובי הגיעה, ולא נראה שמישהו עומד לפתוח בשיחה. 

"אז... היי אבא,"  אמרה מלובי לבסוף. ג'ייקוב הביט בה, וחייך. "שלום."  הוא התישב ליד ביתו, והביט בתמונת רקע ממוסגרת על הקיר. מלובי הבחינה בכך כדיוקן אימה. אבל הוא היה ריק. היא תהתה אם אמא שלה נמצאת עכשיו בעוד איזה דיוקן שלה שתלוי היכנשהו, או שאולי היא מנסה ליצור קשר עמה. אביה נראה עצוב, בעיקר. הוא לא דיבר, ולא הוציא אף מילה חוץ מה"שלום" שלו. גם מלובי שתקה. היא לא רצתה להפריע לאביה במחשבותיו. 

וככה הם העבירו את השעתיים הבאות, עד שקול מוכר נשמע בחדר.

הפרק הקודם