האתר והפורומים · מדיה · הספרים · הדמויות · הסרטים · השחקנים · שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים

מממנים

HPortal - פורטל הארי פוטר -> פאנפיקים -> האהבה החדשה-ישנה שלי

האהבה החדשה-ישנה שלי

ניקו מאוהב בפרסי. <br>פרסי.. לא כל כך שם עליו (האמנם?).<br>פרסי עסוק בלמה אנני מתה. מה הקשר...?

כותב: harryet_percia_love
הגולש כתב 2 פאנפיקים.

פרק מספר 13 - צפיות: 12385

(4) 4 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: פרסי ג'קסון/גיבורי האולימפוס. (מתעלמת ממה שקורה בגורלו של אפולו) - זאנר: רומאנס, דרמה, מתח - שיפ: פרסיקו (מרכזי), ג'ספר, קליאו חלש, ת'יינה, פרייזל, בתכלס רוב מה שיש בגיבורי האולימפוס. עם כמה משלי - פורסם ב: 06.07.2017 - עודכן: 17.03.2018

המלץ!

ID : 8805

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

היי אנשים!!

אז לפני הפרק רציתי להודיע משהו:

הפרק הזה הוא הפרק האחרון שנמצא אצלי (וגם זה- רק חצי ממנו. החצי השני נכתב עכשיו, בעודי מעלה את הפרק.), ומעכשיו אלה יהיו פרקים שאני כותבת עכשיו!

זה אומר שיכול להיות שסגנון הכתיבה ישתנה מעט, כי אני השתניתי המון מאז שכתבתי את הפיק.

קו העלילה לא ישתנה-

אני לא אחזיר את אנבת', ולא את סולאנג'לו.

אם תרצו אני יכולה לכתוב פיק סולאנג'לו, אבל הוא בטח יצא פיקצר.

ועכשיו- לפרק.

(אגב, הפרק מתרחש 10 חודשים לאחר הפרק הקודם. סליחה על הקפיצות בזמנים כל הזמן.)

*כעבור 10 חודשים*

נ.מ. ניקו

כל יום.

כל יום הכאב חוזר אליי בגלים כמו בומרנג.

למה?

למה אני כזה דפוק?

למה?!

בחצי שנה האחרונה בקושי יצאתי מהבית. אכלתי ממש מעט כדי שלא אצטרך לצאת לקניות. רוב הזמן התכרבלתי במיטה ובכיתי וישנתי.

לבכות, לישון, לבכות, לנשנש משהו, לבכות לבכות לבכות, כמעט לסמס לפרסי שיבוא אלי, להתחרט, לישון, לבכות, לישון...

וחוזר חלילה.

איפשהו באמצע קצת עבדתי כדי לא למות.

נראיתי והרגשתי נורא. היו כמה פעמים שכמעט חזרתי לשאול, והפעם למחלקת המתים.

נ.מ. פרסי

כל יום מאז שניקו עזב התגעגעתי אליו.

כל יום הייתי פותח את היומן וקורא בו כל מילה, כל הערה, כל פסיק שהיה כתוב בכתב ידו.

אבל לצערי, כל דבר שיכל להראות לי רמז לאיפה שהוא יכל להיות היה מטושטש

קיוויתי שאולי, רק אולי הוא יבוא לחופשת הקיץ. אני לא יודע אם סלחתי לו או לא, אבל אני כל כך דואג לו.... אני באמת אהבתי אותו.

נכון, בהתחלה לא הייתי מסוגל בכלל לחשוב עליו.

הכל נפתח. הייתי כמו פצע פעור במשך חודשים.

אבל באיזשהו מקום...

אני דואג לו. ואני לא יודע למה. זה מרגיש לי חולה לגמרי.

אני מאוהב בילד שרצח את החברה שלי.

וכל פעם הייתי צריך להזכיר לעצמי מחדש את התרופות.

ואת זה שהוא היה נואש. שלא היה לו אף אחד ממש. אפילו וויל כנראה לא מילא את החלל שביאנקה השאירה.

ורק אני...

הכל הלך בשבילי בשלבים.

בהתחלה הייתי בהלם. בימים הראשונים סרבתי להאמין שזה הוא.

ואחר כך...

אחר כך כעסתי. כעסתי נורא. הייתי מתפרץ בזעם על כל חצוי שהעז להזכיר את שמו, ושובר כל דבר שהזכיר אותו. לא הייתי מסוגל לעבור ליד ביתן האדס בלי להתפרץ בזעם.

אחרי כחודש נרגעתי קצת, ואז הייתי עצוב.

כל אחד שהזכיר את ניקו או את אנבת' סביבי זכה לראות אותי רץ מהמקום עם דמעות בעיניים. אני לא יכול להכחיש שקלאריס נהנתה מהעובדה הזאת במיוחד כשבאתי לבקר בחורף.

ואחרי זה?

אחרי זה הגיע ההשלמה.

הוא עשה זאת, ואני מבין למה.

נכון, אני כועס עליו ופגוע ממנו, אבל כולנו עושים טעויות. לפעמים זה לשפוך חלב על הרצפה ולפעמים זה להרוג בן-אדם.

ועכשיו.. עכשיו אני דואג לו. כבר עשרה חודשים שאיש מהשביעיה לא שמע ממנו ציוץ.

לא מכתב, לא גלויה. שום דבר שיסגיר את זה שהוא חי ובריא. או איפה הוא.

או שנוכל להגיד שאנחנו סולחים לו.

אני כל הזמן קורא את היומן שלו וכואב לי לראות כמה בודד ופגוע הוא היה. כמה הוא חושב שהוא אדם נורא.

לבסוף החלטתי לעשות עם זה משהו, וביקשתי מתאליה שתאתר אותו.

מהיומנים הצלחנו לפענח שהוא בלונדון, ליד איזושהי תחנת רכבת.

תאליה הבטיחה שהיא תעשה ככל יכולתה למצוא אותו ולהחזיר אותו לאמריקה.

הלוואי.