כול מה שאני צריך זה אותך.

אני מצתערת שלא כתבתי כבר כמעט חודש, יש לי הרבה לחץ בית ספר.

לפני שיצאנו מהדלת, נזכרתי.

"אה, כירון השאיר לנו מתנה אתמול," הסמקתי כשניזכרתי בשיחה המביכה.

"אה.." וויל אמר כשקלט את החוסר נוחות שלי,

"נראה לי שאנחנו צריכים לפתוח אותה," אמר וקלטתי מזווית עיני שגם הוא מסמיק.

"אפשר ארוחת בוקר קודם? אני קצת רעב," אמרתי מנסה להתחמק מלפתוח את המתנה.

עד כמה שידענו, המתנה הזו עלולה להיות משהוא עוד יותר מביך מהשיחה אתמול. {אם זה בכלל אפשרי}

כמו תמיד וויל שמח (אולי קצת יותר מידי) שאני רעב. עברו המון שנים מאז שהייתי ממש בסכנה של התפוגגות, אבל וויל עדין שמר על זה שאני אוכל מספיק. ידעתי שזה לטובתי, אבל היה לי קשה מאוד בהתחלה אם "האנטי דיאטה " שוויל חייב אותי איתה. וגם אם זה שהיה לגמרי אסור לי לעשות כל דבר שקשור לעולם התחתון, כיום אני מבין שהוא הציל אותי מוות {או היתפוגגות}.

"אני לא יודע, אני פשוט מפחד שכירון ישאל אותנו מה חשבנו על המתנה. " אמר בחוסר חשק בולט, ראיתי שהוא גם יודע שמה שלא יהיה בקופסה הזו לא יכולה להיות משהוא טוב. אבל ידעתי שהוא צודק, אז הלכתי לשולחן שלי והבאתי את הקופסה אם הסרט הסגול.

"אתה יודע מה... אולי כדי שאתה תפתח אותו," אמרתי והתחלתי להסמיק בגוון עוד יותר חזק.

"בסדר" אמר, והתחיל להסיר את העטיפה.

בפנים נחה מגילה קשורה בסרט אדום.

"מה זה?" שאלתי בעודו פותח את המגילה . לפתע נפל משהוא קטן ומתכתי מתוך המגילה. זה היה מפתח. וקרא את מה שכתוב בקול.

 " מזל טוב וויל וניקו,"

"וויל, אנסה לקצר במילים. אתה כמו בן בשבילי, אתה יודע שיש לי חיבה לילדי אפולו, אחרי הכול אבא שלכם נתן לי את המשרה הזו, אבל אתה הייתה בשבילי מיוחד. כשהאחים שלך רבו על שטויות אם בני ארס או דמיטר אתה ניסית לטווח בין הקבוצות.  אבל תמיד היה לך את העצב העמוק הבלתי מובן הזה שנעלם כשצריך אותך לרפות משהוא או לעטוף יד של פצוע. רק שם ידעת את מקומך בעולם. הייתי ביום שבו ניקו חזר למחנה, ביום המלחמה אם גאיה, מאז מעולם לא ראיתי את העצב הזה שוב. זה כאילו שלא רק אתה ריפתה את  ניקו אלה שגם ניקו ריפה אותך. {{וויל הסתכל אלי בחיוך עקום}} פואטי במובן, כי אין משהוא שצריך ריפוי כמו ניקו בזמנו, פיזית ומנטלית. ולא היה רופא יותר טוב לעבודה. אתה ילד טוב וויל, הלב שלך במקום הנכון, בחרת בחירה טובה. ואני שמח על כך."

"ניקו, החיים שלך היו רצף של טרגדיות, הבנתי למה לא רצית להישאר במחנה, למתים לא יקרה עוד שום דבר, רק רצף של נשמות אבודות כמוך, שמחתי כשמצאת את וויל, בהרבה דרכים הוא הנפש התאומה שלך, מקרה קלסי של הפכים נמשכים. כיום יש לך חברים, משפחה, וידידים, בקרוב גם בעל. החיים שלך השתנו כול כך הרבה, אבל נראה שמצתה את המקום שלך באמת בעולם."

"אתם כבר יודעים שאנחנו עובדים על פרויקט בשביל בתים לחצויים שרוצים להשתכן במחנה אחרי גיל בגרות. אני שמח להודיע לכם שאתם מקבלים את בית מספר 2. בתנאי שאתם עדין רוצים לגור במחנה,   באהבה כירון ושאר ילדי מחנה חצויים."

וויל הסתכל עלי במבט מופתע. ידעתי שהוא ממש לא ציפה לזה, "נתנו לנו בית." אמר לבסוף,

"כן" אמרתי קצת בשוק, 

ואז הוא חיבק אותי בכוח.

כמו תמיד 

תגובות!!!!!!!!!!!!!!!!

תגובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא