להציל את דיגורי

(הערת הכותבות-פרק נורמלי-נעצר מהרגע שג'ואי מתעורר במרפאה)

ג'ואי מצא את עצמו שוב במרפאה, לאחר שהתעלף שראה את החותם עם סימן הברדלס.

״הוא התעורר!״

״באמת?״

״כן, בואי!״

״איך אתה מרגיש?״ נשמע קולה של סמנתה.

ג'ואי שיפשף את עיניו והביט בפניה של סמנתה. היא הייתה יפה כל כך...

״איך אתה מרגיש?״ שאלה סמנתה שוב.

״אני-אני מרגיש יותר טוב עכשיו״, חייך ג'ואי.

״מה היה הקטע הזה שהתעלפת?״ שאלה ג'ולייט.

״סתם... התקף חרדה, נראה לי״, אמר ג'ואי. ״הסימן של האיקס על הצוואר שלי עדיין נשאר?״

״כן״, אמרה סמנתה בעצב. ״ואנחנו אפילו לא יודעים מה זה״.

״וגם הספרנית לא מוכנה להחזיר לנו את הספר״, אמרה ג'ולייט ביאוש.

"הלכתן לחפש אותה?" שאל ג'ואי בחשש. "היא ממש מסוכנת".

ג'ולייט גיחכה במרמור, "נראה לך שסמנתה היתה נותנת לי לרדוף אחריה?"

"לא. לא ממש".

״אין מצב שהייתי נותנת!״ הכריזה סמנתה.

״שלום״, אמר קול מהסס מהדלת.

זה היה ארמנדו.

"ג'ואי, אתה מרגיש טוב? סמנתה סיפרה לי שהתמוטטת אתמול ו.."

"כן, כן אני בסדר", זעף ג'ואי.

״אוקי״, אמר ארמנדו בטון נעלב. ״אז על מה אתם מדברים?״[

"על משהו", אמרה ג'ולייט, "לא משהו שאתה צריך לדעת, מנדי".

ארמנדו הצטמרר לקראת מילתה האחרונה של ג'ולייט. ״אל תקראי לי ככה!״

״אוקי״, אמרה ג'ולייט, ״מנדי...״

ארמנדו וסמנתה גילגלו עיניים.

״טוב, אני אלך לי עכשיו...״ אמרה ג'ולייט. ״אני אשיג בחזרה את הספר״.

"יופי, כן, לכי..." נאנח ארמנדו בהקהלה.

ג'ולייט עמדה ללכת, אך סמנתה הביטה בה בכעס. ״אמרתי לך שלא אתן לך ללכת!״

״ואני לא מקשיבה לך״, אמרה ג'ולייט בחיוך ערמומי.

״נו, ג'ולי!״ אמרה סמנתה והתחילה לרדוף אחריה בכל המרפאה.

"שקט! פשוט תשארי כאן עם שניהם ואני בטוחה שמשעמם לא יהיה לך". 

״בנות, בנות, תירגעו״, קרא ג'ואי. ״שתי מטורפות שכמותכן... חבר שלכם גוסס פה ואתן מתווכחות על זה שג'ולייט רוצה ללכת לספרנית...״

"אתה גוסס?" שאלה סמנתה והסתובבה.

ג'ולייט ניצלה את ההזדמנות וברחה החוצה.

״אלוהים!״ קראה סמנתה בעצבנות כשג'ולייט ברחה. ״ואתה לא באמת גוסס!״

ג'ואי רק הביט בה וחייך.

״דביל״, אמרה סמנתה בצחוק והתיישבה לידו.

"בחיים לא החמיאו לי ככה", הוא אמר בציניות.

״הו, אתה מסמיק?״ שאלה סמנתה בחיוך.

"לא, אני לא", הוא הזדעק. "אה, אני כן?"

סמנתה רק ציחקקה.

ארמנדו הביט בהם בקינאה.

"אז, מה קורה?" הוא ניסה להידחף לשיחה.

ג'ואי וסמנתה השתתקו.

״אתה מרגיש קצת בצד?״ שאלה סמנתה לאחר כמה דקות.

ארמנדו הסמיק מעט, ”יכול להיות שטיפ-טיפה”.

ג'ואי לא יכל שלא לגלגל את עיניו, אך ארמנדו וסמנתה לא שמו לב.

״מצטערת...״ אמרה סמנתה לארמנדו. ״לא רציתי לגרום לך להרגיש בצד״.

”אני אתגבר”. הוא חייך בעייפות. “אני יכול ללכת אם אתם רוצים”.

ג'ואי עמד להגיד את המילים, ״אתה יכול ללכת״, אך סמנתה אמרה ישר:

״ברור שאתה יכול להישאר״.

”אם את עושה את זה מנחמדות-”

״לא!״ מיהרה סמנתה לומר. ״אני אוהבת אותך ואני רוצה שתישאר!״

הוא חייך. ”זה נחמד, אבל מר זעפני פה לא אוהב את זה”, הוא אמר וחייך אל הפרצוף הספק מסכן ספק מפונק של ג'ואי.

״כן, אני לא ממש אוהב את זה״, אמר ג'ואי בכנות. ״אבל אם אתה רוצה, אז אתה יכול להישאר...״

״זה בסדר״, אמר ארמנדו, ״אני אלך״.

”יופי, ביי”, אמר ג'ואי במהירות.

בעוד שהוא לא הראה שום סימן לכך שנעלב, ארמנדו הלך משם בשקט. 

״ביי, סמנתה״, הוא אמר ויצא מהמרפאה.

״נו, ג'ואי...״ זעפה סמנתה. ״חשבתי שאתה והוא כבר חברים...״

”חברים זאת מילה גדולה, אנחנו ידידים”.

״ידידים שלא סובלים אחד את השני...״

״נו, אני לא שונא אותו״, התגונן ג'ואי. ״אני רק לא בדיוק מחבב אותו״.

”כן, בטח”.

״אוף״, ג'ואי כבר התייאש. ״סליחה, מדאם פומפרי?״ הוא קרא ברגע שמדאם פומפרי עברה בין החולים.

״כן, יקירי?״ היא שאלה בדאגה.

״אני חושב שאני כבר מרגיש טוב יותר. אני יכול בבקשה להתשחרר מהמרפאה?״

”צר לי, אך עלייך לנוח מספר ימים”, השיבה מדאם פומפרי בעצב.

״טוב״, אמר ג'ואי באכזבה.

״אל תדאג״, אמרה סמנתה בטון מנחם. ״בטח ישחררו אותך בקרוב״.

”הלוואי”, הוא נאנח.

ג'ולייט הלכה לכיוון הספרייה, מקווה למצוא שם את הספרנית.

״אני כאן״, נשמע קול מצמרר מאחורי אחד מדפי הספרים.

״רק תהיתי אם אוכל לקבל שוב את הספר״, אמרה ג'ולייט בלחץ אל הספרנית.

”לא”, היא אמרה בזעף ודחפה את ג'ולייט.

״איזה פיצול אישיות מטורף יש לך״, ג'ולייט התעצבנה נורא. ״אז למה בכלל נתת לי את הספר אם את לקחת אותו ממני?״

”זה משהו שאת לא תביני אף פעם”.

״לפחות יש לך עותק אחר של הספר?״ שאלה ג'ולייט ביאוש וניסתה שלא לעצבן את הספרנית.

”זה ספר יחיד מסוגו בעולם”, היא אמרה בקול גבוה.

״אז בבקשה, אני מתחננת ממך, תשכפלי אותו...״

עינייה של הספרנית כמעט יצאו מחוריהן. ”אסור שספר כזה יגיע לידיים שלך”.

״למה?״ שאלה ג'ולייט בעצב. 

”כי אסור להתעסק עם המוות”.

״איך את יודעת שזה מה שאני עושה?״

”אני יודעת הרבה דברים, כמו על חלומות”.

ג'ולייט הייתה בהלם. ״למשל כמו החלומות שחלמתי ברגע שקראתי את הספר...״ היא מילמלה בשקט. ״את יודעת גם על החלומות האלה?״

”על הכל... העבר, ההווה העתיד...”

״מה את?״ שאלה ג'ולייט בפחד. ״את אפילו לא אנושית...״

”מעולם לא אמרתי שאני אנושית”., אמרה הספרנית בקול מפחיד.

״ה-הברדלס?״ שאלה ג'ולייט באימה. ״זאת היית את? ומי שסימן את האיקס על צווארו של ידיד שלי, זאת גם היית את, נכון?!״

”אולי. בכל אופן, אלה לא עינייניך”.

ג'ולייט הביטה עוד כמה רגעים בספרנית.

לאחר כשתי דקות היא הלכה אחורנית באיטיות ויצאה מהספרייה לספר לג'ואי ולסמתנה על המיקרה

.....

מקוות שנהנתם, נשמח מאוד לתגובות

הפרק הקודם		הפרק הבא