משחקי הקסם

זלדה באמת השלימה אותי. ואני השלמתי אותה. תמיד אמרנו את מה שהשנייה חושבת במין טלפתיה מוזרה. ופתחנו הרגל מגונה לשלב ידיים בזמן שאנחנו הולכות. אחרי חופשת ליל כל הקדושים לא היה אפשרי להפריד ביננו. אפילו בשיעור שיקויים, ששתינו היינו בשני צידי הכיתה. המצאנו מערכת מורכבת של העברת פתקים. שבה כולם שיתפו פעולה. סנייפ אף פעם לא תפס אותנו. במקביל, התחלתי לעבוד איתה על השיקוי שרציתי לייצר מאז אותה "הארה" בשיעור שיקויים. שייקוי שובע, לגימה אחת ממנו ואתה תהיה שבע ליום. לפחות זה התכנון המקורי. אבל בינתיים הצלחתי רק לייצר שיקוי חום ורירי. שבערך השתווה לרמת אוכל רגיל. אם הייתי מגבירה בו עוד את רמת המרכזים הוא היה הופך למוצק כמו אבן. זה היה האתגר הראשון שהציבה לי אומנות השיקויים. והייתי נכונה לפצח אותו כמו אגוז. חישבתי את כל הדברים שאני יכולה לעשות. מלרכך את השיקוי בהוספת עוד חומרים עד ללהגביר את הערך הקלורי. שום דבר לא עבד. ואז, יום אחד, כאילו מלאך נגע בה. זלדה פשוט שאלה אותי: "מה דעתך שהשיקוי יהפוך לאוכל עם הוא מרגיש בטמפרטורת לחות גבוהה מאוד? כמו כזאת שבפה? ככה הוא יהפוך לאוכל ברגע שהוא מוכנס לפה. לחש שינוי צורה יכול לשנות את הגודל של הדברים ככה ש-" "זלדה את גאונה!" סיימתי את המשפט וסגרתי בחוזקה את הספר: "כל היסטוריית המרכיבים ושימושם." מיד רצתי לשירותי הבנות בקומה הראשונה, שם מיקמנו את "המעבדה" הקטנה שלנו. התחלתי לחמם את הקדרה בשיא המרץ. "דיי! את מעלה עשן בכל המקום! אבל ברור שלא אכפת לך ממירטל. סתם רוח רפאים שמעצבנת והורסת את התוכניות של כולם..." "מירטל תיהי בשקט! אני חושבת שמצאתי פיתרון לרעב ההמוני!" "טוב, לי זה כבר לא משנה." אמרה, ובקול הורדת מים נעלמה מהשירותים. מירטל הייתה מעצבנת, אבל שירותי הבנות היו המקום היחידי שבו היינו יכולות לעשות שיקויים מחוץ לשיעור המיועד להם. זה והמרפאה, אבל מכיוון שהשיקויים יכולים להעלות לפעמים גזים רעילים... טוב, בואו נגיד שיש סיבה מסוימת שיצרתי שש מסכות אב"כ ולא שתיים.

אחרי סוף הלימודים, בארוחת הערב. עשיתי את לחש הזמן שזלדה פיתחה בעצמה בגיל תשע. (כן כן, זאת הסיבה לעובדה שאף פעם לא ראיתי אותה לומדת מחוץ לשעות הרגילות. באמת היא חרשה בדיוק כמוני.) והתגנבתי לשירותים בקומה הראשונה כדי לקחת את השיקוי. בעוד שלעין נראה כאילו הלכתי לשירותים (הרגילים כמובן.) הגשתי לזלדה את המבחנה והתפללתי שאף אחד לא רואה את הנוזל המסתורי. צבע השיקוי היה צהוב עם כתום באמצע. ונראה שלא משנה כמה ניערת אותו הוא עדיין יהיה אדמדם יותר במרכז. תכונה קסומה, כבר אומר משהו טוב. "תזכרי, רק שלוק. כמה הייתי קרובה נבדוק מאוחר יותר. בינתיים אני צריכה לדעת אם הוא מילא את המטרה המקורית שלו או לא." "לחיי גירסה אפס נקודה שלוש." אמרה ושתתה שלוק. שתית גם אני. לשיקוי היה מרקם של חלבון לכמה שניות. אך הוא במהרה השתנה למשהו שומני יותר. פתאום הייתי כל כך שבעה עד שלא יכולתי לגעת באוכל שהגישו לנו. בבוקר שאחריו אפילו לא התעורר בי תיאבון. ובארוחת הצהריים לא ניסיתי כבר. אבל בארוחת הערב כבר התחיל לחזור בי הרעב. חגגתי בפה מלא אוכל, זה הצליח. זה הצליח!

הפרק הקודם		הפרק הבא