להיות חצויי זה לא קל

בערב הלכתי למדורה בעקבות כולם וחשבתי בעצב על העונש שנשאר לי. שלושה ימים נשארו לי באורוות. שלושה ימים. כבר לגמרי נמאס לי מהריח שם, ואפילו קצת מהפגסוסים.(אבל ברור שהתאמצתי לא לחשוב על זה שם בהתחשב בזה שהם מחוברים לילדי פוסידון) למזלי היום דין היה איתי. הסתכלתי עליו בחשדנות כשהוא התייישב לידי במקום של ילדי פוסידון מסביב למדורה ולקח מרשמלו ושיפוד. אני מודה, עדיין פחדתי ממנו בגלל ברוח שכבר יצאה ממנו לטענתו. חלק מהחצויים לא ישבו איתנו- הם היו במרפאה, חולים בדיבוק, והחיסרון שלהם הורגש כמו ברד ביום חם כי כולם ידעו למה הם שם. דין הסתכל משום מה בחשש לילדי דמטר, ואז חזר להסתכל על המדורה. "אז.." אמרתי לו במבוכה בזמן שכל שאר החצויים גם התיישבו וילדי אפולו לקחו להם תופים, "מרגיש יותר טוב?" שאלתי ונגעתי ליתר ביטחון ביד ימין בעט אנקלסמוס שלי שהייתה בכיס המכנסיים שלי וביד שמאל בצדף שקיבלתי מהנריאדה לפני המסע חיפושים שלי עם ברנדון וסמנתה שהיה תלויי על הצוואר בשרשרת החרוזים שלי של המחנה, ליד החרוז הראשון שקיבלתי כבר. (דמסן ובוב מופיעים בחרוז, ליד חצויים) הראש שלי הסתחרר. המסע חיפושים שלי היה לפני שנים. דין הסמיק ולא הסתכל עליי. "יותר טוב." מלמל. נחשול התיישבה לידי ולידה ג´ין. דיאנה וקלי התיישבנו ליד דין והוא האדים. בלעתי את הצחוק. מייקל(כן, יש מייקל בן אפולו ומייקל בן פוסידון) התיישב מאחורינו בשיעמום ושיחק בעט שלו. קיוויתי שהיא לא תיפתח פתאום לחרב, כי אני הייתי בדיוק לפניו ודי רציתי לחיות. סקרתי את כולם בזמן שהם התיישבו וכירון דיבר ברוגע עם מר ד´. זה היה ערב רגיל לשם שינויי- שום חצויי חדש לא הגיע, וביתן אפולו תופף כרגיל ושרנו שירים. בסוף השיר האחרון הבזיק אור ירוק - טורקיז מימיני ועצמתי עיניים נגדו בכוח. נחשול מימיני צעקה וג´ין ניסתה להרגיע אותה, אבל היא העיפה אותה מעליה בנפנופיי ידיים פראיים. הועפתי לאחור כי ג´ין זינקה על נחשול ווזה הוביל לתגובת שרשרת, דין נפל ואז קלי ודיאנה נפלו בגללו. מייקל היה מאחורינו אז לא קרה לו כלום. דין דיאנה וקלי נאנקן כשהם נזרקו על הרצפה. מייקל מאחוריי נעמד והחרב שלו נפתחה. דיאנה וקלי התיישבו ופערו את הפה. ילדה מביתן דמטר עם שיער חום, טייץ ירוק ושעון כהה שלא ראיתי את הצבע שלו בחושך רצה לעזור לנו. היא נראתה בת 13. "בשם..." מלמלה הילדה ובהתה בנחשול. כולם כרעו ברך כולל היא וגם אנחנו כשהתאוששנו. פוסידון הכריז על נחשול כבת שלו, והיא עשתה פרצוף זועף וסידרה את השיער שלה. היא עשתה פרצוף לג´ין, שבלעה רוק וחייכה בהיסוס. נחשול שילבה ידיים. התיליון שלה לא נפגע למרבה המזל. בלעתי רוק ונגעתי שוב בצדף שלי. הוא מקשר אותי ישר לפוסידון, כמו פלאפון אלוהי.

כעבור שתי דקות שבהן אנשים התחילו לגחך כולם חזרו לשבת ולדבר, כשפתאום שמענו בום! בום! אחד אחרי השני מפתח המחנה, ואז נראתה נשיפת אש של פלאוס הדרקון. הלב שלי דפק ודין נצמד אליי. קלי ודיאנה חיבקו אחת את השנייה ודין שלח לקלי מבט זועף. היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה. מרקו בן האדס נעמד והסתכל לפתח המחנה בצמצום עיניים עם נקניקיה בשיפוד ביד. "מי..." מלמל. ג´ק מביתן קימופוליאה רץ למחנה והפתיע אותי, כי עד היום הוא היה ממש שקט. בקושי הרגשתי שהוא במחנה. כעבור רגע שמענו צעקה שלו וכולם נעמדו והכינו נשקים. הפכתי את אנקלוסמוס שלי לחרב וגם דין וכל שאר הביתן. ג´ק רץ אלינו בחזרה ונראה מבועת. קלייר לידו הסתכלה עליו בחוסר הבנה. "טי...טי..." ג´ק מלמל והתנשף. לאור המדורה כולם נראו אדומים, אבל קלייר החווירה ומרקו פער את הפה. אמילי  במקום של ילדי אתנה נרתעה לאחור באבן שהיא ישבה עליה. אני עשיתי פרצוף. טיטאן? ג´ק בטח הוזה וזאת מפלצת ותכף כולנו נילחם. כבר נאנחתי והתכוננתי לרוץ לפתח המחנה, אלא שאז נזכרתי בחלום של ברנדון מאמצע מסע החיפושים שלנו- ברנדון בן זאוס חלם על זה שדמסן ובוב יוצאים מ...התיישבתי בבת אחת המום. לא יכול להיות. דין הסתכל עליי בחוסר הבנה. קלי צעקה פתאום כשמישהו ענק הופיע מולה ועשה פרצוף מאוכזב. "לא פרסי," הוא רטן ועבר לדיאנה. מצמצתי כמה פעמים ונעמדתי מסוחרר. "אני...אני מכיר את פרסי," גמגמתי לענק והוא הסתובב אליי. התכווצתי באימה ודין קפא. קלי הסתכלה עליי במבט של ´השתגעת?´  בלעתי רוק. "הוא...במחנה יופיטר." גמגמתי והייתי מודע לזה שחצי מהמחנה מסתכל עליי, דרוך להילחם למעני. הענק הרים גבה, ואז נאנח. "לא כאן, מה?" מלמל וכירון מיהר לחצות ביני לבין הענק, שעשה פרצוף זועף. "שלום. מי אתה?" שאל הקנטאור במהירות. הענק הסתכל על ילדי אתנה והלב שלי דפק בבהלה. הצטערתי שברנדון במרפאה לשם שינויי- בן זאוס לא היה יכול להזיק לי עכשיו. סמנתה בת אפרודיטה התקרבה והחזיקה לי ביד. הופתעתי והסתכלתי עליה בשאלה. היא חייכה לעצמה. "אל תספר לברנדון ותהיה בסדר." לחשה וחייכתי. הנהנתי וחזרתי להסתכל במהירות על הענק, ששפשף את המצח הענק שלו. "דמסן. בוב באולימפוס. אולי אתם מכירים אותו כיפטוס." אמר וחלק מהחצויים התנשפו בבהלה. סמנתה נרתעה לאחור ותפסתי אותה כי היא התקרבה מאוד למדורה וגררתי אותה קדימה. היא נראתה המומה. "כן," לחשתי לה והיא פערה את העיניים. "החלום של ברנדון. זוכרת?" לחשתי לה והיא הנהנה ונשכה את השפתיים. "הם כבר היו כאן." לחשה לי בחזרה וכירון דיבר בינתיים עם הענק, שהסכים לחזור לאולימפוס לשמחתינו והתרחק ממנו ויצא מהמחנה. כולם התפזרו לביתנים בדיבורים נרגשים על מה שקרה עכשיו וגם אנחנו. סמנתה עזבה לי את היד. "כן," אמרתי בקול רם כשהלכנו במחנה. 

"כשכריס בן אסקלפיוס הגיע." הוספתי בחיוך והיא צחקה ברעד. "פרסי לא יאמין לך כשהוא ישמע." אמרה והצליחה לחייך. הגענו לביתן עשר והתחבקנו. "תלכי לברנדון?" שאלתי והיא השפילה את המבט. "הייתי אצלו רוב היום. אין חדש." אמרה ונאנחה. "מחר." הוסיפה והנהנתי בהבנה והיא חייכה קצת ונכנסה לביתן אפרודיטה. גררתי את עצמי לביתן וגיליתי שג´ין ונחשול מתווכחות בו. סגרתי את הדלת והן קפצו בבהלה. "מה קרה?" שאלתי ושמתי את אנקלוסמוס שלי בחזרה בכיס סוף סוף. הלכתי למיטה שלי ונשכבתי עליה בחיוך. דין מעליי. ג´ין במיטה שלה הנידה בראש ושילבה ידיים. "לא חשוב. טוב... כן חשוב. נחשול מפחדת לצאת מחר למסע." רטנה. "ואני אמורה לעודד את הדבר הזה." הוסיפה והצביעה עליה. נחשול עשתה פרצוף ושילבה ידיים. "את לא חייבת. אני..." הקול שלה נשבר והיא מצמצה. "אני אצא." מלמלה וג´ין פערה את הפה. "באמת? ואוו." אמרה וחייכה חיוך גדול. נאנחתי. נכון, הנבואה. איך שכחתי? אה כן, כי אני לא צריך לצאת. חייכתי לעצמי וקיוויתי שנחשול לא שמה לב למרות שהביתן היה חשוך חוץ ממנורה אחת שדלקה ליד הדלת. נשמעה דפיקה בדלת וג´ין רצה לפתוח. מרקו בן האדס היה שם במבט רציני ונחשול עשתה פרצוף. "תארזי, נחשול. מחר בבוקר יוצאים" הוא אמר לה והיא הנהנה בעגמומיות. הוא הנהן בכובד ראש ומיהר להסתלק. נחשול נאנחה וארזה לה בשקט. אני חזרתי לחשוב באומללות על העונש שלי באורוות. למה הייתי חייב לצותת לאסיפה עם קרטר וסיידי?

הפרק הקודם		הפרק הבא