The Meteor Garden

ריי

אפשר היה לחשוב שירד גשם איפה שישבנו, כל אחד מתבוסס בצערו ומנסה לחבר שוב בין שתי פיסות ליבו. רציתי לצרוח, לתלוש את כל השיערות של לוק מהראש, ידעתי שזה היה רק חיזיון ושלוק האמיתי בחיים לא יעשה לי דבר כזה, אבל כרגע משאת נפשי הייתה להטביע אותו באגם המפגר של הדמעות המפגרות של עץ הערבה המפגר הזה. למה לעזאזל, פשוט לעזאזל. לא יכולתי להתאפק וצרחתי את כל הכאב, העצב, הקנאה העצומה שכילתה אותי מרגע לרגע. משכתי את שיערי השחור וגושי שיער שחור נותרו לכודים באחיזת מוות בין אצבעותיי.

"ריי!" קרא לוק והרים אליי מבט אדום, דמעות זולגות על פניו בלי הפסקה, הוא קם ממקומו וניגש אליי. לא.לא.לא. אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלו בכלל. הוא שלח את זרועותיו סביבי בחיבוק נואש, לא רציתי בכלל להיות קרובה אל מי שמסוגל לשבור לי את הלב בצורה הנוראית הזאת, הגרסה הטובה יותר של עצמי, שלעולם לא אוכל להיות כמוה. דחפתי אותו בכוח ממני.

אני אחות נוראית. בת נוראית. אדם נורא. חצויה נוראית. ממש פדיחה של האלים שיש לי קשר אליהם. הבכי שלי התחזק ופתאום מצאתי בתוכי ריאות של טרומובוניסט וצרחתי, צרחתי, צרחתי, צרחתי בלי שום יכולת להפסיק, ובלי שום רצון להפסיק. 

הרגשתי יד חמימה לוחצת על ידי. ידו של אריק, הוא בכה אבל עדיין רצה לאחות את הלב שלי.

"זה לא אמיתי, מה שזנ לא יהיה, לוק בחיים לא יוכל לעשות את זה, מה שהוא לא עשה, אבל אני כבר יודע שזאת לא אשמתו, את יקרה לו יותר ממה שאת חושבת"

רציתי להגיד שהוא יקר לי יותר ממה שהוא חושב, אבל זה יצא רק כ: "אתה צודק, צודק ככ"

לוק ניסה להתקרב אליי פעם נוספת וכרך את ידיו סביבי והתייפח לכתפי,עטפתי את גבו בחיבוק בידי הפנויה ודמעותיי נחתו בקצב על גב חולצתו.

יד אחרת, רטובה מזיעה קרה, תפסה את כף ידי. אנג'ל, בוכה גם היא, פניה מתעוותןת בצרחות צער אילמות. הבכי הכי מוזר שראיתי. ידה האחרת הייתה אחןזה בידה של האלי, שהזילה דמעות מבריקות ומבטה לא ניתק מאנג'ל. אריק תפס את ידה השנייה של האלי.

מעגל. 

מעגל של לבבות שבורים, כל לב שבור תלוי באדם אחר שהוא מחזיק את ידו, שגם מחזיק כת ליבו ויכול לשבור אותו בכל רגע נתון שירצה.

אנג'ל

"אנחנו לא יכולים להמשיך להתעכב פה" דחקתי את שאריות הבכי אל נפשי. "חייבים להיכנס למבוך, סיימנו לבכות, חייבים להתקדם ולהגיע לגן המטאורים, לעצור את איידן"

האלי הינהנה ונעמדנ לצידי, "בואו נזוז, השער הוא בתחתית אגם הדמעות"

אריק משך לעמידנ את עצמו ואחר כך את ריי, שגררה את לוק לעמידנ.

"אני יודעת שזה היה קשה בעיקר לשניכם, אבל בבקשה, אני רוצה שתשימו טת זה מאחוריכם, תראו את זה כמשהו חיובי שלמדתם על עצמכם" אמרה האלי בניסיון לעודד את התאומים, שנראו כמו שבר כלי.

"משהו חיובי?" נחרה ריי בבוז. "מה חיובי בזה שלמדתי איך ישבר לי הלב בצורה האפקטיבית ביותר?"

"עכשיו את יודעת איך למנוע ממנו לקרות מלכתחילה" השבתי.

"יש בזה משהו" הסכים אריק, "אני מבטיח לשניכם שאחרי שנחזור, נלך כולנו לטיפול פסיכולוגי משןתף וכיפי"

"כן!" צהלה האלי, "יהיה מדהים, אני ולוק נציק לפסיכולוג" חייכתי לעצמי שראיתי את המאמץ האדיר של האלי להעמיד פנים קשוחות, היא משחקת את תפקיד הליצן עד הסוף. היא מדהימה.

לוק חייך חיוך קלוש, "אדוני הפסיכולוג, אני מרגיש שיש צב שצופה בכל מה שאני עושה"

צחקתי, "זה הכיוון לוק, צבים ענקיים עם ציוד ריגול"

"בסוף אתם תגלו שג'יימס בונד הוא בעצם צב" הצטרף אריק והעיף מבט קצר לריי, שחייכה חיוך זעיר.

"החיוך של זעיר כמו זעיר הבורגנים" אמר לוק וכרך את ידו סביב כתפה. 

"מישהו פה מושפע מהחומר בהיסטוריה" זימררתי.

"אידיוט" רטנה ריי, אך חיוכה התרחב לחיוך בורגנים שלם. הקטעחם המטומטמים של לוק תמיד מעודדים אותה.

הערכתי את החבורה הקטנה שלנו פתאום הרבה יותר, כולם התגייסו כדי לשפר את מצב רוחם של האחרים, גם אם הם נאלצו להעמיד פנים שהם צוחקים או מחייכים, אבל זאת הדרך הכי טובה לשכוח מלב שבור, להעמיד פנים שהכל בסדר, שאנחנו לא נכנסים ללועו של הנחש הכי גדול בספארי, שיבלע אותנו בלי למצמץ אם נעשה טעות אחת. אנחנו חייבים להקריב חלקים מעצמנו למען הקבוצה, וזה הדבר הכי קטן שנקריב היום- העמדת פנים אחת.

"אוקי" ספקתי ידיים, "הכניסה למבוך היא בתחתית אגם הדמעות, וכמו ששמתם לב, הדמעןת סמיכות מאוד, הן לא שקופות, אנחנו נצטרך לשחות לשם בעיוורון מוחלט. תחשבו שזה כמו חול שלג בנסיכה הקסומה, לא רואים כלום, קצת קשה יותר לשחות במים רגילים, אבל אנחנו נצליח"

הבחנתי בהאלי מחווירה. הלוואי שהייתי יןדעת מה להגיד כדי להרגיע אותה, אני אפילו לא מצליחה להרגיע את עצמי. בדיחה גרועה לא תשפר את המצב, וגם לא בדיחה טובה. אני לא חושבת שאני יכולה באמת להרגיע אותה בצורה מועילה.

"קדימה, בואו נעשה את זה" אמר לוק, "אני בטוח שלא נטבע, אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו שורדים את ריי ככ הרבה זמן- זה הרבה יותר קל"

"הייתי צריכה לחנוק אותך בעריסה"

"גם אני אוהב אותך" חייך לוק, "אז- קדימה- קופצים?"

הינהנתי, "בספירה שלי, 1, 2, 3!"

כולנו קפצנו. חוץ ממני. ניסיתי להביא את עצמי לקפוץ, אבל המוח שלי עצר אותי מהפחד שהשתלט על כולי, כל הנוירונים שלי צרחו בהיסטריה שאסור לי לקפוץ. ראיתח כבר איך ריי, לוק, האלי ואריק נבלעים בין קפלי הנוזל הכסוף והאטום. זה היה נורא, לראות איך הם פשוט נעלמו להם ללא זכר בתוך אגם הדמעות השטני הזה. 

אני חייבת לעשות את זה, אני חייבת, אנע לא יכולה שלא לעשות את זה, איזה מין בן אדם אני שנותן את הפקודה לקפוץ ולא עושה את זה בעצמי? 

אני חלשה כל כך, אני אפילו לא יכולה לשכנע את עצמי לעשות משהו, ועוד משנו פשוט- פשוט לקפוץ למים. ~למוות מובטח~ לוחש התת מודע שלי בין מחשבותיי, שמתבלגנות עכשיו בצורה הכי מזעזעת שיכולה להיות, עפות אחת על השנייה, מתנפצות על קירות המודע שלי, נזרקות רחוק מאוזניי, צונחות לכף הרגל ועולןת בחבטה כשאני מחליטה לקפוץ.

כני מרגישנ שהדמעות לוחצות עליי מכל כיוון, אני לא יכולה לראות כלןם, אני עיוורת ואני לא יכולה לנשום. אני קופאת לחלוטין, אני לא יכולה לזוז, משותקת מהאימה החבויה במים השטניים האלה, אני רק מעכבת את הקבוצה, למרות שאני המנהיגה, אני אמורה להוביל את הקבוצה לניצחון, אבל אני בת האדס, כנראה שאני מובילה אותם היישר לאבא שלי.

לפתע, אני מרגישנ משהו רטוב ומגעיל נכרך סביב קרסולי ומושך אותי לכיוון לא מוגדר. אני מבינה מיד שזה לא אחד מהחברים שלי. אני מנסה להיאבק ולהשתחרר, שורטת את הדבר שנכרך סביב קרסולי, חותכת אותו, מנסה לתלוש אותו ממני, אבל הוא לא משחרר, מתחיל להיגמר לי האוויר וכתמים לבנים מהבהבים לי מול עיני, כולי מוקפת בכסוף. אני ככ שונאת את הצבע הזה.

ואת עצמי,את זה שאני לא מצליחה לפעול, אני לא מצליחה להציל את כתמי, וגם לא את החברים שלי. מי יודע אם גם אותם לא לקח הדבר הרטןב הזה, שמרגיש כמו אצה, אבל אצה מרושעת, לא אצה שאני אכין ממנה סושי. אני ככ טיפשה, אפילו ברגעים כאלה, אני לא מצליחה לגדל תושייה ומחשבות שיצילו אותי.

אני מרגישנ דמעות זולגות על לחיי בעיוורון, מהייאוש, מהכישלון, מחוסר האונים, מהוויתור שלי. אני חסרת יכולת בכל צורה ואופן אפשרי, ןזה ככ כואב לדעת את זה.

לפתע, אני מבחינה, שהצבע הכסוף מתפוגג, והופך לשקוף לחלוטין, אני מצליחה לנשום איכשהו. אולי המטרה של האגם היא לשבור אותי מבפנים כדי, בצורה מעוותת כלשהי, לעזור לי להימלט ממנו? מהמלכודת האכזרית שהערבה עצמה טוותה?

האצה המוזרה משחררת את קרסוליי, ואנע מתחילה לשחות במהירות בחיפוש אחרי הדלת למבוך, היא נעולה. הם אפילו לא הגיעו אליה. סירנות פאניקה מתחילות לצווח בראשי ואני מנסה לדחוק אותן אל הסמוך למודע, אחר כך אני אתן לשגע אותי כמה שהן רוצןת. אבל לא עכשיו.

אני שוחה ושוחה, חובטת במים השקופים וחסרי המשקל ברגליי וידי. אני מבחינה מרחוק בריי, שיערה השחור מסתחרר סביב פניה החיוורות כמו הילה, עיניה חסרות הבעה באופן מטריד. אני דוחפת את כצמי אליה ותופסת אותה. הכל חסר משקל עכשיו, אני, המים, ריי, הבעיות שלי עם עצמי.

אני ממשיכה לשחות איתה בידי, הקצב שלי קצת יותר איטי עכשיו, אני מתעייםת מעט אבל אני עדיין מצליחה להגיע אל אריק ולתפוס אותו בידי האחרת. לידו נמצא לוק, שאותו אני תופסת באותה יד של ריי. איפה האלי לעזאזל?

אני מתחילה לדאוג הרבה יותר לפתע, סירנה אחת מנסה לחמוק מכלאה הסמוך למודע, אבל סוהר המחשבות שלי מחזיר אותה לשם. 

אני מבחינה בגוף ארוך נגרר על ידי האצה, שכעת היא נראית כמו ענף של ערבה. לפתע, אני מבחינה בדבר הכי מחריד שראיתי בכל חיי.

אבן החמרה שעליה נמצאת הענפה, נמצאת גם בתוך המים, רק בשינוי קטן.

עיגול דמוי פה, מלא בשורות שיניים משוננות, והיישר לשם נמשכת האלי, אחוזה בענף הערבה הבוכייה, ועכשיו גם הרעבה.

אני ככ מצטערת שלא המשכתי ככ ככ ככ ככ ככ הרבה זמן! אנע ממש מקווה שהסיפור שלי עדיין מעניין אתכם. היה לי מחסום כתיבה בקשר לסיפור הזה במשך המון זמן וכח מה שכתבתי לא מצא חן בעיניי- חוץ מהפרק הזה, אז הנה לכם- הפרק היחיד שבאמת אהבתי. אתם יודעים, אני אמשיך אחרי שלןש תגובות, החוק הרגיל. ושוב, סליחה, סליחה, סליחה שלא המשכתי. 

הפרק הקודם