רֶפָּרְצְיוֹ

פרק 14


״בחיים לא הייתי צריך להניח לך לדרוך על האדמות שלי,״ אמר דראקו ביובש. ״אתה צרה צרורה ותמיד היית צרה. מדוע לא יכולתי לזכור את זה?״

״הֵי!״ אמר הארי. ״היא רק רוצה לפגוש אותך, מאלפוי. דווקא חשבתי שתשמח על ההזדמנות להתקרב אליה, אם היא כל כך בעלת עוצמה כפי שאתה מתאר.״

״היא לא רוצה לפגוש אותי, פוטר,״ התפרץ דראקו. ״היא רוצה לבחון אותי, ואם היא תחליט שאני לא עומד בדרישות, היא לא הולכת להקשיב לטיעונים שלך על צדק והגינות וכל החרא המעופש הזה, היא פשוט תורה לכל העדר שלה לרדוף אותי אל מחוץ למדינה, והמעמד שלי עדיין לא מבוסס מספיק להתמודד איתם! מה אני הולך ללבוש!?״ הוא צעד אל ארון הבגדים שלו והדף את הדלתות לצדדים בטריקה, פוער את הארון לרווחה, כל שמונה-עשרה המתלים שלו זינקו בדהרה, ונפרסו עד שכיסו את כל אורכו של החדר.

הוא גם התעקש ללכת לקנות פרחים, אבל לא סתם פרחים, היה עליהם ללכת לשש חנויות שונות מהן הוא אסף דוגמיות מספקות מארבע תפרחות מסויימות, שהיו צריכות להיפרם ולהישזר מחדש יחד עם איזשהו צמח עלי מסויים, ואז להעטף מחדש בנייר מיוחד-- "דראקו!" אמר הארי לבסוף. "למה שלא פשוט תקנה לה מחרוזת יהלומים או משהו."

"בלתי הולם וגס רוח," רטן דראקו, גבותיו מורכנות בריכוז בעודו מתעסק בקשירת הסרט. "בסדר, הנה, זה הולם."

אמליין לקחה את הזר בחיוך מאופק. "כמה מתחשב," היא אמרה, ומיד הגישה אותו לנכדתה אוליביה, מבלי שתקדיש לו מבט נוסף. "מה שלום אמך, יקירי? לא ראיתי את נרסיסה מזה זמן רב. מובן שלא היה לי די עניין להגיע לנשף הביכורים של פנסי."

"נדיב מצידך לדרוש בשלומה. אני חושש שהיא שוהה בחוץ-לארץ. המרפאים המליצו על שינוי אקלים. השלבים הסופיים של מחלתו של אבי גבו ממנה רבות," הארי בחיים לא שמע אותו מדבר באופן כה מנומס, אפילו לא אל הפרופסורים בהוגוורטס.

הארוחה לא הייתה רשמית מאוד, רק חצי תריסר בני משפחה מסביב לשולחן פשוט בחדר אוכל נעים-- ממש לא ברמה של האחוזה, שאהבה להגיש סעודות של שלוש מנות בכלי פורצלן מתקופת שושלת מינג אם דראקו לא דאג לזרז את העניינים, היא גם לא הזכירה את ההמולה הרועשת אך החמה של המחילה, לכולם היו גינונים טובים ואחד מהילדים הקטנים תוקן בעדינות כשהוא רצה פודינג, אבל זה נעשה בצורה ידידותית ורכה, כולם העבירו ביניהם את המנות ושוחחו על הקרובים ועל חדשות היום. דראקו נשאר תקין ורשמי עד כאב לאורך כל הארוחה-- גם ככה היו לו נימוסים וגינונים מהסוג שגרמו לך לבדוק בחשאי אם לא עשית שום דבר לא בסדר בעצמך, והסתבר שלחץ גרם להם להתפרץ לכדי תצוגה מלאה. הוא גם, הבין הארי, העלים טיפה מהיין שלו בכל פעם שלגם ממנו, כאילו הוא פחד לסיים אפילו כוס אחת.

חברי המשפחה החלו לעשות את דרכם החוצה כאשר הצלחות החלו להיעלם בתום הארוחה, והארי, דראקו ואמליין נעמדו, "למה שלא נעבור לסלון ונרגיש בנוח, אלא אם כן הגברים רוצים לעשן," היא אמרה.

"לא, זה בסדר," אמר הארי לאחר מבט חטוף בדראקו, שכל תגובתו הייתה הנהון עצבני לעברו של הארי. ברגע שהם התיישבו, אמליין החלה לשאול את דראקו מחרוזת של שאלות בלתי מזיקות לחלוטין, עליה דראקו השיב במחרוזת של תשובות בלתי מזיקות לחלוטין, והארי התחיל להרגיש שהוא צופה במערכה של טורניר טניס.

"שניכם הלכתם לבית הספר יחד, כמובן," היא אמרה, "האם הייתם קרובים בימים ההם, הארי?"

"קרובים לרצוח אחד את השני, אולי," אמר הארי, משום שלא ממש הייתה דרך אחרת לתאר את זה, ודראקו השתאל והוסיף בנימוס, "היינו מחפשים יריבים, כמובן," כאילו שהיה אפשר לקחת שש שנים של שנאה תהומית והשתייכות לצדדים מנוגדים במלחמה ולייחס אותן למשחק קווידיץ'.

"כמה מעניין שהקשר ביניכם הפך כה ידידותי מאז," אמרה אמליין עם מבט מעט מסוייג, והיה ברור שבעצם התכוונה ל-- כמה מוזר אם כך שהתחלת להניח לדראקו לזיין אותך אל תוך כותרות העיתונים.

אחת מהנכדות שלה התקשרה בפלו, והיא הלכה לחדר הסמוך לקבל את השיחה. דראקו קפץ לעמידה, נוטש את ישיבתו הנינוחה לקפידה על מושב הספה לצידו של הארי, והחל לפסוע סביב החדר במעגלים כמו בובת קפיץ שמישהו מתח יותר מדי. "אתה בסדר?" אמר הארי. דראקו תקע בו מבט כועס ונד בראשו לכיוון החדר הסמוך, כאילו לומר, ששש! "אתה יכול פשוט להירגע טיפה, אתה יודע."

"פשוט תקשיב לעצמך!" סינן דראקו בלחישה רושפת שאך נשמעה, "אתה יכול להירגע. אתה, הגיבור הבלתי מעורער של עולם הקוסמים, יש לך גם את ההון וגם את אילן היוחסין, והם מאושרים לקבל אותך. אני לעומת זאת, רק לפני שלושה שבועות אפילו לא יכולתי להיכנס למועדון שלי."

הארי גילגל את עיניו, "בסדר, אם בא לך להדאיג את עצמך עד שתשתגע, אז בבקשה. אני הולך לשירותים."

הוא חזר כעבור כמה דקות ומצא את אמליין עומדת על יד הדלת ומציצה פנימה בדראקו עם ארשת פנים מבולבלת במקצת. דראקו ישב על קצה שרפרף הפסנתר, ואחז בידיו באחד מן הפריטים מהמדפים: מאין צעצוע עץ ישן ושחוק בדמות של קוסם קטן שהיה ישוב על תיבה שדלת זעירה גולפה לתוכה, אם כי היא דמתה יותר לחור של מנעול מאשר לדלת. הוא הרים את מכסה התחתית והביט פנימה, גבותיו מורכנות בריכוז, ואז מלמל, "אהה, אני רואה," ושלף את שרביטו, לחש משהו ונופף בו, והציף מתוכה חרוז זכוכית זעיר.

הוא הושיט את השרביט שלו פנימה וטפח על משהו עם קצהו, ממלמל לחש, ואז סגר והפך את התיבה והניח אותה על הפסנתר. "קדימה, המשך," הוא אמר לקוסם הקטן, שישב שם לרגע ואז התנער, הרים את ידיו מעלה באיטיות-- הוא אחז במקלון בצורת שרביט קטן באחת מהן, וקרא בקול חורק, "אלוהמורה!" הדלת הזעירה נפתחה באחת, ומטר של פרפרים תכולים ווורודים פרץ מתוכה, הם התעופפו להם סביב החדר ומשם החוצה מבעד לחלון הפתוח.

דראקו נשען לאחור, ולרגע היה זחוח להפליא ומרוצה מעצמו. ואז הוא כמעט קפץ מתוך עורו בבהלה כשאמליין קראה מאחוריו, "אלוהים אדירים, האם באמת הצלחת לתקן את הדבר הישן הזה?"

הוא נעמד על רגליו, שוב נוקשה כולו כמו קרש, אבל אמליין חלפה על פניו והרימה את התיבה של הקוסם הקטן בידיה, משהו בפניה השתנה, מן רכות לא לגמרי רצונית שהתגנבה פנימה. "בחיי, זה לא עבד מאז-- הו, מאז שהשלישית שלי הייתה תינוקת," היא אמרה עם צרידות קטנה בקולה, "סבי היקר קנה לי אותו כשהייתי ילדה."

"מהאימפוריום המופלא של האחים ווארנט?" אמר דראקו, "יש לזה את התחושה של העבודה שלהם."

"אכן כן," אמרה אמליין, והסתובבה להביט בו. והארי בילה את השעתיים הבאות משתרך אחריהם משועשע, כשאמליין הובילה את דראקו בכל רחבי הבית, ואל תוך החדרים שבעליית הגג, שם הם הציצו בלפחות חמישים פריטים שונים, כולם לפחות בני מאה שנה או יותר. וכשהגיע הערב אל סופו היא הניחה לדראקו לנשק אותה על הלחי כשהם עזבו. הארי פנה אליו בכרכרה, "נו, אז בסוף זה לא היה כל כך נור--" הוא התחיל להגיד וזה היה הדבר האחרון שהצליח לומר לזמן מה.

~


 

הפרק הקודם		הפרק הבא