עיניים ירוקות

היי כולםםם!

אז חזרתי ללימודים, מה שאומר שאני ממש משועממת.

כנראה שאני יחפור לכם.

לא נורא, תתמודדו⁦💜

אז אם עלילת הפאנפיק קצת סוטה מהעלילה או הסרט, לא נורא😃

זה הסיפור של סנייפ, שמעולם לא סופר.

כי מעולם לא הקשיבו לו.

אף אחד, אף אחד- נו מה אני מתחילה?! זאת אמורה להיות סוג של הקדמה נורמלית.

סליחה על זה⁦😂

תהנו⁦❤️⁩

_______________________________

רוונה- רוונה- רייבנקלו?!" גמגמתי.

"כןןן, כנראה שרק קנופליוס יגיב נורמלי," רוונה אמרה.

"אני סוג של נינה של נינה של נינה שלה או משהו. אולי קנופליוס לאבגוד הגיב נורמלי בגלל שגם לו יש שושלת די ארוכה."

"באמת?"

"כן. אבל אל תקנא, כולם שם- אהה, איך להגיד, כמוהו," היא אמרה.

"גם לי יש שושלת," שיקרתי.

"באמת?" אמרה רוונה וחיוך נמתח על פניה,"איזו?"

"פרינס." אמרתי ולא פירטתי.

"אתה בטוח? אני לא מכירה שושלת כזאת," היא אמרה בספק.

"ברור! אנחנו מומחים בקריית שיקויים," אמרתי.

טוב. זה היה חצי שקר חצי אמת.

"איפה אתה גר? אני גרה באחוזת רייבנקלו, בלונדון," היא אמרה, "טוב אתה כבר בטח יודע איפה זה."

לא. אני לא יודע!

אין לי מושג איפה כל האחוזות האלה של העשירים ובטח שאני לא מבין את כל השושלות המוזרות האלה.

"בטח שאני יודע איפה. גם אני גר באחוזה, אבל בטח קטנה יותר משלך."

בלי שאני שם לב, אני משקר עוד, בונה את שקריי על שקרים שאמרתי קודם.

אבל אני לא יכול שלא לשקר!

מה אני יגיד?

היי רוונה, אני יודע שאת טחונה עשירה והכל, אבל את ממש נחמדה, ואני בשוק שרת סוג של נינה של נינה של רייבנקלו, אמממ, רוצה להיות חברה שלי?

"איפה אתם גרים?" רוונה מוציאה אותי מהרהורי.

זהו, הלך עליי.

רשמית.

אם אני יגיד לה איפה אני גר, היא ישר תדע שאני משקר, לא משנה מה אני יגיד.

"במקום סודי," אני מחייך.

"אולי בחופשה תוכל לבוא אליי," היא מחייכת גם.

וזה ההבדל ביננו. החיוך של רוונה אמיתי, שלי מזויף.

אמת ושקר. שקר ואחת.

אבל מה עושים שהכל מתערבב?

"אני אשמח," אני אומר בנינוחות מעושה.

אני לוקח את הספר שחיפשתי, והולך למועדון של סלית'רין.

אני יוצא מהספרייה, ואז רוונה צועקת אליי בחיוך:

"אולי מתישהו גם אני יבוא אלייך, סוורוס!"

אני עוצר במקום, משתנק.

לא.

לא לא לא לא לא לא לאא!

אני כל כך טיפש. איך יכולתי להכניס את עצמי לדבר הזה?

אני נושם עמוק, ונזכר שאני צריך להביא את המכתב לניוט.

אני הולך לינשופיה בשקט, ערפילי הטל עדיין מכסים את הטירה.

עכשיו אפשר כבר לראות אדם או שניים הולך בישנוניות, בקושי קם.

אני מוציא את המכתב.

הוא קשור בסרט אדום.

סרט אדום שאפשר לקשור שוב, מהבהב קול במוחי.

אסור לך, אומר קול שני.

זאת הזדמנות לדעת מה הולך פה, אומר הקול הראשון.

לא! צועק הקול השני, זה המכתב של ניוט.

אבל הקול הראשון, העמוק, לא מפסיק להציק.

אני פותח את המכתב.

ניוט היקר.

לו יכולת לדעת מה קורה פה.

סלית'רין פתח שוב השנה את מועדון הקרבות, וכולם צריכים להשתתף.

גם אני.

אני לא נפגעת, אבל זה כואב בכל פעם לראות את האור בעיניו של מי שמולי כבה.

אני מבקרת אותם בלילה במרפאה, מתגנבת.

בטח נחמד בהפלפאף.

אבל זאת הצרה הקטנה.

גרינדלווד ממשיך להרוס את אמריקה.

הוא הורג אנשים, מחריב בתים.

המשפחה שלי פוחדת.

הם רוצים שאחזור לשם, להיות איתם.

להיות מוגנת.

אני יודעת גם מה דמבלדור הטיל עלייך, ניוט.

אתה נראה מודאג מאי פעם, למרות שהחיוך לא זז מפנייך.

אני נזכרת בשנה הראשונה שלנו.

שנינו היינו בודדים. עכשיו אנחנו ביחד.

ניוט, קח אותי איתך לאמריקה.

אני בכל מקרה צריכה ללכת לשם.

אתה לא יכול לעשות את הדבר המטורף הזה לבד.

לפחות, בזמן האחרון שלנו, נהיה יחד.

                                                שלך, ליטה לסטרייג'.

אני קושר את המכתב בחזרה, המום.

ואז שולח אותו לניוט.

האשמה אפילו לא מפעפעת בחזי.

רק הפחד, האימה, מלווה אותו.

אני אפילו לא דואג בנוגע לשקרים שלי.

מה. ניוט. מנסה. לעשות?!

הפרק הקודם		הפרק הבא