חצויים מכל הסוגים

הארי התעורר בבוקר הבא מלא באנרגיה. ככל שהבחינות לקווידיץ' התקרבו הוא הרגיש יותר ויותר נרגש ועצבני. הוא היה הקפטן. הוא היה צריך להוות דוגמא, לעודד את הקבוצה, לקבוע חוקים.

רון היה גם כן ער, צועד הלוך ושוב בעצבנות, נוויל קרא ספר על תורת הצמחים, ופרסי עדיין ישן.

"רון, מה אתה עושה?" הארי שאל.

"אני הולך, מה נראה לך שאני עושה?"

"צד אחרי פילים", הארי אמר בסרקסטיות. "תירגע, בסדר? אתה לחוץ בגלל המבחנים?" רון הנהן והמשיך ללכת הלוך ושוב.

"אתה תתן לי להיות בקבוצה, נכון?" רון שאל.

"אני לא יכול לתת הבטחות. נראה איך אתה מתפקד במבחנים", הארי אמר. מותח את זרועותיו קדימה.

"בוא נלך לאכול, אני רעב", רון רטן.

"מתי אתה לא רעב?" הארי תהה. רון פשוט גלגל את העיניים שלו לעברו.

שניהם התלבשו במהירות והלכו לאולם הגדול. בדיוק לפני שהם עמדו לעזוב את חדר המועדון, נוויל מעד במורד המדרגות, קושר את העניבה שלו.

"חכו לי!" הוא קרא. "אני לא מוכן להיות בחדר לבד עם פרסי, לא אחרי מה שאתם חבר'ה אמרתם עליו", שלושתם ירדו במדרגות לכיוון האולם הגדול.

"אז, הארי, אתה חושב שיש לי סיכוי בתור שומר?" רון שאל בתקווה, אבל עדיין עם עקבות של חוסר וודאות בקול שלו.

"קורמאק מקלגן הוא המתחרה הכי גדול שלך, אז אין לך סיכוי", הארי התבדח טופח על כתפו של חברו. רון ירה בו מבט כפוי טובה. "אני צוחק! אתה טוב כמוהו",

"אתה חושב שהאמריקאים ינסו להתקבל לקבוצות?" רון שאל במרץ. הארי משך בכתפיו כשהם נכנסו לאולם הגדול.

השולחנות כבר היו מלאי חיים. שני הבנים עשו את דרכם לשולחן גריפינדור וישבו מול הרמיוני, שאפה היה קבור בספר.

"מה את קוראת?" נוויל שאל אותה כששלושתם התחילו לקחת אוכל ולשים אותו בצלחת שלהם.

"ספר שהוצאתי מהספרייה בבוקר" היא הסבירה.

"את כבר היית בספרייה?" רון שאל במבוכה, לוקח חתיכת ביס מהטוסט שלו. הרמיוני ירתה אליו מבט מעוצבן לפני שהמשיכה להפוך את הדפים בספר שלה. אחרי כמה דקות, היא סגרה את בספר בטריקה.

"זה לא נמצא שם", היא אמרה, מרימה את ראשה למעלה.

"מה לא נמצא שם?" רון שאל בפה מלא בחביתה.

"בית הספר שלהם! של האמריקאים", היא הסבירה. "בספר הזה יש את ההיסטוריה של כל בתי הספר הקסומים בעולם, ואקדמיה של מר ברונר למחוננים לא נמצאת פה",

"ידעתי את זה! הם מתחזים! המבטאים האלה אפילו לא נשמעים אמיתיים!", רון קרא. מניף את אצבעו לא מכוון לאף אחד. הארי נשך את השפה שלו. ידע שהוא חשב שהסטודנטים האמריקאים נראו חשודים, הוא לא רצה להאשים אותם כל כך מהר.

"אני לא יודע..." הארי אמר בחוסר נוחות. "אני בעד לגלות מי הם באמת והכל, אבל אנחנו לא יכולים לקפוץ למסקנות. אנחנו צריכים יותר הוכחות",

"יותר הוכחות? יותר הוכחות?!" רון בכה. "בואו נראה, בית הספר שלהם לא נמצא בספר, פרסי נעלם אתמול וחזר עם הבגדים שלו קרועים לגמרי, אבל לא הייתה עליו אפילו שריטה אחת, וזה נראה כאילו גרובר מחובר לכובע שלו, ו-"

"סיריוס מת שנה שעברה בגלל שחשבתי שהוא בצרות, רון. אנחנו חייבים לחכות עד שנדע בוודאות", הארי התעקש, הקול שלו נהיה קשוח.

"היי, אכפת לכם אם אני אשב כאן?" פרסי שאל, הולך אליהם ושובר את השתיקה. כולם בהו בו.

אחרי רגע של היסוס, הרמיוני דיברה "מה אמרת שהיה השם של בית הספר שלך שוב?" היא שאלה.

"האקדמיה של מר ברונר למחוננים", פרסי דקלם, יושב לצד נוויל. נוויל התרחק ממנו כל כך מעט, אם כי די בכל שפרסי יבחין בזה.

"זה בית ספר חדש?" הרמיוני התעקשה. פרסי חשב לרגע.

"אה, לא, הוא דיי ישן, כמעט עתיק", פרסי אמר, מצחקק לעצמו ברכות מסיבה שלא הייתה ידועה להארי ולחברים שלו.

"בוקר!" קול חדש אמר בעליזות. הארי הביט מעבר לכתפו וראה את ג'יני כשהיא באה והתיישבה לידו. הקיבה של הארי עשתה סלטה מוזרה כשהיא חייכה.

"מוכן למבחנים היום?" היא שאלה, מעיפה את שיערה מעבר לכתפה.

"מה?" הארי שאל לא מודע למה שקורה סביבו.

"קווידיץ'"

"הו, כן, בטח! לגמרי! את נבחנת גם, נכון?" הארי שאל, עם נימה של תקווה בקול שלו.

"ברור! בהתחשב בכל הארחם שמנסים, אני האופציה הכי טובה", היא אמרה, מחייכת בקריצה.

"היי!" רון התפרץ בכעס.

"הו, תירגע", ג'יני אמרה, מגלגלת את העיניים שלה לעבר אחיה. "נתראה אחר כך, אמרתי לדין שאני אוכל איתו בקצה השני של השולחן. הארי צפה כשהיא התיישבה לידו והוא נתן לה נשיקה על הלחי.

"היא ודין יוצאים?" הארי שאל בחוסר אמון.

"בפעם האחרונה שבדקתי", רון השיב, מושך בכתפיו

"טוב, אני הולכת להחזיר את הספר הזה לספרייה", הרמיוני אמרה בחדות, מביטה ישירות בהארי ומצביעה על הדלת.

"הו, כן, אני אלווה אותך", הארי אמר, נעמד.

"גם אני", רון אמר. הוא נעמד ולקח את החתיכה הרביעית של הטוסט לדרך.

"תספרו אותי גם כן", נוויל אמר בעקבותיהם.

"ביי, פרסי", הרמיוני אמרה. וארבעתם יצאו דרך הדלתות של האולם הגדול.

"אז, בית הספר שלהם באמת לא שם?" הארי שאל את הרמיוני.

"לא! בדקתי שלוש פעמים!" היא קראה.

"אני לא יכול להאמין לזה!" רון מלמל, מנענע בראשו. הם הלכו במורד המסדרון לכיוון הספרייה, כל אחד מהם שקוע במחשבות.

ברגע שהם הגיעו לספרייה, הרמיוני החזירה את הספר והסתובבה לכיוונם של הארי ורון.

"יש רק מקום אחד שבית הספר יכול להיות בו", הרמיוני אמרה, מסמנת להם לעקוב אחריה. היא תמרנה בין המדפים במיומנות, סורקת את הספרים במהירות.

"הנה!" היא קראה סוף סוף, שולפת ספר עטוף בעור עם כיתוב גדול בכסף ובה נכתב "מכשפי אמריקה" בכריכה באותיות גדולות.

"אני הולכת לבדוק את הספר הזה ולחפש יותר בזהירות. אתם צריכים ללכת להתכונן למבחני הקווידיץ", היא אמרה. "נוויל? גם אתה הולך?"

"אני חושב שאני הולך לפרוק את המזוודות שלי, האמת. תגידי לי אם תמצאי משהו אחר על האמריקאים", הוא אמר עיניו נעות בעצבנות.

"את הולכת לבוא לעודד אותי?" רון שאל, מחייך. הרמיוני צחקה.

"בטח, רון", היא חייכה. "בהצלחה", היא אמרה, והלכה משם.

"היא איחלה לך בהצלחה ולי לא?" הארי העיר ברגע שהיא הייתה מחוץ לטווח ראייה.

"י שלך כבר מקום בקבוצה, ובוא נתמודד עם זה, בנות אוהבות אותי", רון אמר. "עכשיו בוא נלך לשחק קצת קווידיץ'",

למטה במגרש הקווידיץ', הוא ורון התמלאו בהתרגשות. כמה אנשים כבר הופיעו במגרש. הארי היה מרוצה לראות שהקבוצה שלו כבר נמצאים ליד המגרש ומחכים לו. הארי תפס את התיק של כדורי הקווידיץ' והניח אותו במרכז המגרש.

"אם אתם כאן בשביל המבחנים, תתאספו מסביבי, אם לא, בבקשה תשבו על הספסלים", הארי קרא. סטודנטים של גריפינדור מכל הגילאים התייצבו מולו בשורה, חלק נראו בחרדה, אחרים נראו מלאי ביטחון. אחרי נאום קצר של החוקים ועידוד, המבחנים היו מוכנים להתחיל.

הארי בעט באדמה ועף לאוויר, התחושה המוכרת של טיסה על המטאטא מילאה אותו. הוא חייך והשפיל מבט אל השחקנים שמתחתיו, ארגון משחק קטן לבדיקת הכישורים שלהם.

למטה על האדמה, הארי יכול היה לראות את שלושת הסטודנטים האמריקאים בוהים בהם. פרסי, מובחן על ידי השיער השחור שלו נוף בידיו בפראות, ונראה שגרובר ואנבת' צוחקים,  אבל הם היו רחוקים מידי כדי לדעת בוודאות.

"אוקיי!" הארי קרא מזפזף במשחק וחוטף את הקואפל באמצע  הזריקה. "מי רוצה להיות בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור?"

הפרק הקודם		הפרק הבא