נגד הכל

עוד פרק!

הפעם זה פרק יחסית ארוך... אשמח ממש אם תכתבו לי מי הדמויות האהובות עליכם.ן, זה ממש יעזור לי להמשך העלילה.

עוד משהו חשוב - אני כותבת את הפאנפיק ביחד עם חברה שלי (כמו שכתבתי בפרק הראשון) ועכשיו היא סוף סוף הצטרפה לפוטרמור, אז מוזמנים ללכת לדבר איתה;)

השם משתמש שלה - Redhead Weasley (קישור לפרופיל שלה- https://hportal.co.il/index.php?showuser=72992)

אז נשאר רק דבר אחד...

תהנו🌻

פרק 14 | שיחת חצות | לרה

"רֵווַאנְס, לרה," נשמע קולה של פרופסור אווה לנאווס, סגנית המנהל.
לרה הלכה קדימה לאט, והתיישבה על השרפרף. הפרופסור הניחה את המצנפת על ראשה וחושך השתרר מולה.
על אף המתח הרב שהייתה שרויה בו, היא לא הייתה יכולה להדחיק את ההתרגשות וההתלהבות. זה היה הרגע שהיא חיכתה לו כל כל הרבה...
באותו רגע לא היה חשוב לה איך היא הגיעה לרגע הזה. העיקר שהיא הגיעה.
היא שמעה את המצנפת מדברת בראשה.

"הממ... איזה ראש מעניין..."

לרה חייכה, כאילו קיבלה איזו מחמאה.

"וואו. עם כל מה שעברת... אומץ כמו גריפינדור, אבל ערמומיות... כל כך הרבה ערמומיות... נראה כאילו את מוכנה לעשות הכל בשביל להגשים את המטרות שלך..."

לרה לא הבינה למה היא מתכוונת, אבל בעוד המצנפת מדברת היא נזכרה בכל מה שעברה. בזיוף, בסמטת דיאגון, בתוכנית שלה כדי להוסיף את שמה לרשימה... והתקיפה.
היא נזכרה איך עלתה על הגג, הלכה על הגג. הורידה את החוט מהגדר המאולתרת. וברגע שראתה את חברותיה, קפצה בלי להסס, בלי לבדוק אם האורך של החוט מתאים. היטלטלה מצד לצד...
כל התחושות שהרגישה אז גאו בה. היא ידעה שהיא מוכנה לעשות הכל למען אלה שקרובים אליה. היא שוב חייכה.

"עם כל התחושות האלה... כמה אומץ. את בלי ספק מתאימה ל... גריפינדור!"

המצנפת צעקה את המילה האחרונה בקול רם, ומחיאות כפיים נשמעו ברחבי האולם. לרה הורידה את המצנפת מעל ראשה והושיטה אותה לעבר פרופסור אווה.
לאחר מכן היא הסתובבה והלכה אל עבר השולחן של הבית שלה.
הבית שלה.
היא לא חשבה שהיא תזכה לזה.
היא הביטה בשאר הילדים מתמיינים אחד אחרי השני.
היא מחאה כפיים בהתרגשות כש"טאיין, מרג'י" מוינה לגריפינדור, ובאותה התרגשות, גם אם מהולה באכזבה, היא מחאה כפיים לג'ין שמוינה להפלפאף. היא ידעה שג'ין כנראה יותר מתאימה לשם, אבל עדיין קיוותה שהן יהיו באותו בית.
הילד הביישן שהיה איתן בסירה מוין גם הוא להפלפאף, וילד אחר, שלרה ראתה שמרג'י שמה עליו עין מאז שירדו מהרכבת, מוין לגריפינדור. הוא היה גבוה יחסית לתלמיד שנה ראשונה, עם שיער חום בהיר שהיה מונח מבולגן על הראש שלו, כאילו בכוונה, בעל עור שזוף ועינים ירוקות.
כשכל שאר התלמידים מוינו לבתים שלהם, המנהל, איידן רנג'ולוס, אמר כמה דברים.
לרה בקושי הקשיבה. היא אפילו לא הגיבה בהפתעה כשכל המאכלים פשוט הופיעו משום מקום. היא אכלה מהר, ולא שמה לב מה היא מכניסה לפה.
אחרי כל ההתרגשות והחרדה, היא הייתה מותשת, ורק רצתה להגיע לחדר שלה ולהירדם.
אחרי שהקינוחים נעלמו, המנהל הודיע שהם מוזמנים לעלות לחדרים. לרה הלכה עם מרג'י, בחיוך עייף, אל עבר החדר שלהן. החדרים של הבנות היו מאורגנים כך שיש שלושה בנות בחדר. יותר פרטיים מחדרי הבנים, כפי שהבינה אחר כך.
חדרה היה נעים ומרווח, שהיא ומרג'י חלקו ביחד עם עוד ילדה נבוכה בשם ליליה.
שלושת המיטות היו מסודרות יפה, שידה קטנה ליד כל מיטה, וכילות קטיפה אדומות היו סביב לה. לכל אחת מהבנות היה ארון גדול. היה גם חדר שירותים, מקלחת, ופינה עם שולחן וכמה כיסאות, לעשות עבודות, לקרוא, או סתם לשבת לדבר.
המזוודה שלה כבר הייתה מונחת ליד המיטה, והיא הוציאה את הפיג'מה בעייפות, התלבשה ונשכבה על המיטה. הסדינים היו חמים והיא סגרה את הכילה בזהירות.
רגע לפני שנרדמה, נשמעו כמה רחשים סביבה. היא פתחה את העיניים, ומצמצה בהפתעה כשראתה את מרג'י יושבת מולה ומביטה בה בחשד.
"מה? מה קורה?" היא פיהקה.
"את הבטחת שתספרי לנו... למה היית צריכה את כל זה? כל התוכנית שלך, לעקב אותם, להכעיס אותך... אז תגידי לי את. מה קורה?" היא הביטה בה במבט חודר, מחכה לתשובה.
"אני..." לרה נאנחה והתיישבה. היא שפשפה את עיניה בעייפות ונאנחה שוב לפני שהחלה לדבר. "אני... ממש פחדתי שהשם שלי לא יהיה כתוב שם. הייתי חייבת לוודא שהוא כן."
מרג'י הביטה בה לרגע, ואז גיכחה בבוז. "אז הקמת תוכנית שלמה, גרמת לכולנו לרקוד כמו מטורפים, כדי לוודא שהשם שלך נמצא שם?" היא ניענעה בראשה. "לא נראה לי. אם עשית הכל כדי לבדוק אם השם שלך נמצא שם, הייתה לך סיבה. סיבה הגיונית."
"אוקי. אוקי." לרה נשמה נשימה עמוקה והחלה לספר. "את צודקת. יש סיבה. לא אמרתי לך את האמת בפעם הקודמת... לא נשרף לי המכתב. אני... לא קיבלתי מכתב. באתי אליך, והייתי בטוחה שאני סקיבית..." היא עצרה כשראתה את פניה של מרג'י. היא הביטה בה בהפתעה ובבלבול, ובעוד הבעה שלרה לא הצליחה לפענח.
"אני פחדתי לספר לך את האמת. חשבתי שלא תרצי קשר עם סקיבית, או שההורים שלך לא יסכימו לך להיות בקשר עם אחת כזאת... לא ידעתי מה לעשות." קולה רעד, אבל היא המשיכה. "הדמעות שהיו אז על הפנים שלי... זה היה בגלל הפחד שאני סקיבית לא בגלל המכתב ש'עלה באש'... ואת הבאת לי את המכתב בלי לחשוד. אבל אז," היא חייכה, "הגיע המכתב שלי. לא רציתי להחזיר לך את המכתב, כי לא רציתי לספר לך... חשבתי שתיעלבי אם תגלי ששיקרתי לך. פשוט שלחו לי את המכתב אחרי כולם, בטעות. אני לא סקיבית," היא לחצה את ידה של מרג'י. "ועכשיו... טוב, מה אם גם הפעם היו שוכחים את השם שלי? מה אם עד שהם היו נזכרים... זה היה מאוחר מידי? הייתי חייבת לוודא שהשם שלי שם..."
"ולכן גם הדיו בצבע של המכתב... ובצבע של הרשימה?" שאלה מרג'י בהיסוס.
"ביקשתי ליתר ביטחון... אבל זה באמת צבע יפה."
"אוי, לרה..." מרג'י חיבקה את לרה בחוזקה, ואז הביטה בה בשמחה מהוססת. קולה הרועד מעט התייצב כשהמשיכה. "אני חברה שלך. אני תמיד פה בשבילך. סקיבית או לא - אל תפחדי לספר לי."
לרה חייכה בשמחה מהולה בעצב, ואחרי עוד כמה דקות של דיבורים, פרשה מרג'י למיטתה, ולרה נשארה לבד. היא שמעה את נחירותיה השקטות של ליליה, ורווח לה שהיא לא שמעה את השיחה.
היה לה קשה לשקר שוב למרג'י. במיוחד כשהייתה כל כך קרובה לספר את האמת! אבל היא לא יכולה. היא ידעה. אם מרג'י תדע, הסוד יתפשט. הוא תמיד מתפשט, איכשהו.
היא לא יכלה לתת למרג'י להיות מושפלת בגללה. וגם, במקום קטן בתוכה, היא עדיין לא האמינה שמרג'י תמשיך להיות חברה שלה.
לפתע התחוור לה מה היה המבט הזה שהיא לא הצליחה לזהות. זה היה חשש. פחד.
היא ניענעה בראשה. אסור לה לספר למרג'י.
לא משנה מה, היא לא תיתן למבט הזה לעלות שוב על פניה.

הפרק הקודם		הפרק הבא