השנה הראשונה- רון

"קדימה הארי!"

"כל הכבוד פוטר!"

הצעקות והקריאות האלה הקיפו אותי בשתי הדקות האחרונות.

אנחנו כרגע במשחק הקווידיץ' של גריפינדור נגד הפלפאף. הרמיוני, נוויל ואני מעודדים את הארי הכי חזק שאפשר, דין, שיימוס, פרוואטי ולבנדר מחזיקים שלט ענקי שהוכן מסדין שסקאברס לעס.

במחשבה שנייה, איפה סקאברס?

אני חושב שאולי שכחתי אותו באולם הגדול. אני מקווה שהוא יודע את הדרך חזרה לחדר המועדון.

סנייפ החליט שהוא הולך לשפוט במשחק הזה. דאגתי מאוד, במיוחד כי הוא עשה לנימבוס 2000 של הארי עין הרע במשחק הקודם וכמעט הרג אותו. כעת יש לו הזדמנות פז לעשות להארי דברים רעים.

הרמיוני ואני דואגים מאוד להארי. מפני שסנייפ על המגרש, לא נוכל לסכל שוב ניסיון להרוג את הארי.

"רון, תסתכל!" הרמיוני קראה לפתע והסבה את מבטי אל הכיוון שאליו היא הצביעה. כיווצתי את עיניי, היה מאוד קשה לראות בשמש הזאת. "דמבלדור הגיע למשחק!"

היה מאוד קשה לפספס את השיער הלבן של דמבלדור. דרך אגב, לא חם לו?

"מצוין! עכשיו סנייפ לא יוכל לנסות להרוג את הארי! דמבלדור כנראה בא להשגיח ששום דבר כזה לא יקרה שוב."

הרגשתי שמשקל של חמישה קילוגרמים יורד מהגרון שלי. התחלתי ליהנות מהמשחק ולא להיות עסוק בדאגה.

פתאום הרגשתי דקירה לא נעימה בצוואר שלי.

"אופס סליחה וויזלי לא ראיתי שאתה שם," שמעתי את הקול המאנפף של דראקו מאלפוי והסתובבתי אליו, המבט הכי כועס שיכולתי לסגל נמצא על פניי.

"ומה אתה עושה פה?" שאלתי אותו והתאמצתי לשמור על נימה של גועל.

"צופה בפוטר הולך אל מותו," הוא אמר והבטן שלי התהפכה.

הסתכלתי אל הרמיוני במטרה לקבל קצת תמיכה, אבל היא בהתה בהארי שהסתובב גבוה באוויר. היא אפילו התעלמה מסנייפ שנתן להפלפאף כדור עונשין כי ג'ורג' כיוון אליו מרביצן. רק נוויל נשאר לידי. נו טוב, נעבוד עם מה שיש.

"כמה זמן לדעתכם פוטר יצליח להישאר על המטאטא שלו? רוצים להתערב?" מאלפוי שאל אותי ואת נוויל. קראב וגויל צחקקו ברשעות מאחוריו. "רוצים לשים על זה כסף? אה רגע..."

הבעה של שמחה לאיד הופיע על פניו של המפונק הקטן שמתנהג כמו נסיכה. הוא הסתכל עליי ברשעות. "במקרה ויש לכם כסף לשים על זה..."

האוזניים שלי האדימו והרגשתי אותן פועמות. הדבר היחיד שראיתי מולי היה הפרצוף הדוחה של מאלפוי, והדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לשלוח את האגרוף הקפוץ שלי אל הפנים הזוויתיות האלה.

"שמתם לב שכל השחקנים של גריפינדור נבחרו לקבוצה כי מרחמים עליהם?" המשיך דראקו ברשעות וזייף אנחה של רחמים. "פוטר כי אין לו הורים, הוויזלים כי אין להם כסף, וצריך לצרף גם אותך לשם, לונגבוטום, כי אין לך שכל."

נוויל הסמיק אבל שתק. הוא הביט מזווית עינו אל קראב וגויל, מקווה רק לא לעצבן אותם.

החלטתי להתעלם ממאלפוי ולחזור לצפות במשחק. למרות שניסיתי, לא הייתי מרוכז במשחק אלא בדבריו של מאלפוי שהפריעו לי מאוד. בכל זאת, לא הראיתי לו שום רגש או אפילו שאני שומע את מה שהוא אומר.

בשלב מסוים נוויל ענה בחזרה למאלפוי. כבר התחלתי להתמקד יותר במשחק כמו הרמיוני, אבל המשפט הבא של מאלפוי פשוט ערער אותי לגמרי.

"לונגבוטום, אילו שכל היה זהב כבר היית עני יותר מוויזלי, וזה לא הולך ברגל."

הסתובבתי אליו ונעצתי בו מבט מאיים.

"מה- אמרת- לי?"

"רון!" הציפורניים של הרמיוני שרטו לי את הזרוע. "הארי-!"

חיפשתי בפראות אחר הדמות של הארי וזיהיתי אותה צוללת לכיוון האדמה, קרוב לסנייפ.

"זה יום המזל שלך וויזלי, נראה שפוטר מצא בשבילך מטבע על האדמה,"

נמאס לי מהדביל החלקלק לגמרי. הסתובבתי לשורה מעליי ותפסתי את מאלפוי בחלק הקדמי של חולצתו והרבצתי בחוזקה ללסת שלו. הוא ניסה להחזיר לי ואיכשהו נקלענו למצב שלו המוגלגים היו קוראים 'היאבקות'. אבא סיפר לי.

בשלב מסוים גם נוויל נכנס לתנוחה דומה רק עם קראב וגויל, ולצערו הרב הם היו גם שניים וגם יותר גדולים ממנו פיזית. בהרבה.

אחרי דקה וחצי בערך שמעתי תשואות רמות מכל אזור באצטדיון.

"רון! רון! ניצחנו!" הרמיוני קראה. "אממ... רון?"

היא כנראה ראתה את השפה המדממת שלי ואת מאלפוי, קראב וגויל מתרחקים. היא עיוותה את פניה לכיוונם.

"מדהים, הרמיוני! הארי בסדר!" קראתי באושר ולרגע חשבתי לחבק אותה. הרגע הזה עבר מהר מאוד כי נזכרתי בעצה של פרד וג'ורג'.

כל בית גריפינדור ירד למגרש לברך את הקבוצה. ניצלנו את ההזדמנות והלכנו לדבר עם הארי.

הוא בדיוק סיים שיחה קצרה עם דמבלדור. הוא טפח לו על שכם והמשיך בדרכו על מנת לשוחח עם פרופסור מקגונגל המאושרת.

"הארי כל הכבוד!" קראה הרמיוני וחיבקה אותו. הרגשתי צביטה קטנה בלב אבל העדפתי להתעלם ממנה.

פטפטנו קצת על המשחק ואחר כך הארי אמר שהוא צריך ללכת להחליף לבגדים רגילים. הוא התרחק מהרמיוני וממני.

"אתה בא?" היא שאלה.

"אממ, לא," אמרתי. "אני חושב שאני אלך לחפש את פרופסור ספראוט בחממות כי שכחתי את המחברת שלי שם אתמול," שיקרתי במצח נחושה. רק רציתי אוויר ורגע שלי עם עצמי.

היא הנהנה לכיווני והלכתי משם. בחרתי ללכת אל כיוון האגם כי זריקת אבנים לתוכו נראתה לי הגיונית ושפויה.

היה לי חם מאוד אז הורדתי את הגלימה שלי ונשארתי בחולצה המכופתרת של בית הספר. הבטתי אל האגם, אשר נראה פחות שחור בעונה הזאת של השנה.

מצאתי עץ גדול והתיישבתי מתחתיו ופשוט חשבתי. נהניתי כל כך מהזמן הזה שהקדשתי לעצמי, גם אם המחשבות היו שליליות.

למה אנשים מתייחסים אליי שונה בגלל שלא באתי ממשפחה עשירה ומיוחסת כמו דראקו מאלפוי? העולם לא צריך לפעול ככה. אם אנשים מתייחסים לעשירים יפה יותר מאשר לאנשים ללא הרבה כסף, העולם הזה מדרדר אל תקופה כמו מלחמת הקוסמים הראשונה. כמו התקופה שבה זה שאין לנקוב בשמו היה בשלטון.

הארי הוא התקווה היחידה. מאז שאני בן ארבע אני שומע את אמא ואבא מדברים על זה שזה שאין לנקוב בשמו יחזור אל העולם ושהוא לא באמת מת. הוא בטח מתחבא לו במקום מסוים והוא יחכה לשעת כושר כדי לחזור לכאן ולשלוט על כולם במשטר של רצח ואימה.

הם דיברו על הסיפור של הילד שנשאר בחיים, הם מדברים על כך שהוא היחיד שיכול להציל אותנו מזה שאין לנקוב בשמו.

אפילו לא חשבתי על כל הדברים האלה כשנכנסתי אל תוך התא שלו ברכבת האקספרס. אפילו לא חשבתי על כך שאני הולך להיות חבר של מציל עולם הקוסמים. חשבתי באותו רגע רק על הילד הקטן, הנמוך והרזה, שיושב לבד בתא ברגליים צמודות וגב זקוף. חשבתי שאולי אני אוכל להפוך את החוויה שלו בהוגוורטס לטובה יותר במקצת.

הדבר היחיד שלמדתי מהארי זה עד כה הוא שלא כל הגיבורים לובשים קסדות ושריונות אבירים. הילד רק בן 11, אני בטוח שעוד הרבה הרפתקאות יתגנבו אל תוך חייו.

שקעתי במחשבות שלי ליותר מידי זמן. מה שהעיר אותי ממחשבות אלו היה משב רוח חזקה שעשתה לי עור ברווז.

לבשתי את הגלימה שלי וקמתי. כבר התחיל להחשיך.

זרקתי אבן אחת ויחידה אל תוך האגם, כדי לא לקרוא לכל הזמן שהייתי כאן בזבוז זמן מוחלט והלכתי אל כיוון הטירה.

"הארי לא הגיע?" שאלתי את הרמיוני כשנכנסתי לחדר המועדון.

"לא. איפה היית?! כמה זמן לוקח לך להחזיר מחברת?!"

"לא מצאתי אותה..." שיקרתי.

באותו רגע הארי נכנס אל חדר המועדון. כולם צהלו ורצו לחבק אותו. הייתה כאן מסיבה גדולה ופרועה. פרק וג'ורג' איכשהו הצליחו למצוא אוכל, כנראה גנבו אותו מהמטבחים, וכולם נראו רגועים, אך בו זמנית משולהבים.

הארי די נחרד כשהוא ראה את כולם רצים אליו, ואחרי סבב חיבוקים וברכות הוא הגיע אלינו.

"בואו, צריך למצוא חדר ריק כדי שתשמעו את מה שיש לי לספר לכם..."

הוא מיהר החוצה ונכנס אל הכיתה הקרובה ביותר שהוא מצא. באנו אחריו והתיישבנו על שולחן מולו.

הוא סיפר לנו על כל מה שהוא ראה ביער, על סנייפ מאיים על קווירל ועל החשש לביטחון אבן החכמים.

---------------------

היי לכולם!

הרגע קראתם פרק שבעצם מופיע בספרים. שיניתי כמה משפטים פה ושם והוספתי קצת קטעים, אבל היי, זה מה שצריך לעשות בפאנפיק, לא?

החלק הזה, מהפרק "ניקולס פלאמל" באבן החכמים, לא קיבל הרבה חשיבות עד עכשיו. לדעתי הייתי חייבת להכניס אותו לפאנפיק כי הוא בעצם מפרט על תפישת העולם של מאלפוי ומפתח את הדמות של רון.

נהניתי לכתוב את הפרק הזה מאוד.

הפאנפיק שלי מתחיל להתקרב אל הסוף, ואין מצב שאני אנטוש אותו. אני נהנית יותר מידי.

אני רוצה להגיד תודה לכל מי שמגיב, קורא, מדרג וממליץ. אוהבת אתכם/ן!

אלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא