העולם השלישי

נשמעה דפיקה על הדלת ואמנדה לא הבינה מי זה יכול להיות. אימה יצאה לקניות, מארק עם ואראס אצל חברים וג'יני אף פעם לא הגיעה אליה הביתה. היא מיהרה לפתוח את הדלת. פרד עמד לפניה. כל גופו הראה תשישות, והיו עיגולים שחורים סביב עיניו. גלימתו הייתה מקומטת ועקומה, אמנדה מיהרה להכניס אותו ולהגיש לו שתייה.

"אתה רוצה עוגיות, שוקולד, משהו?" שאלה בדאגה, "אתה נראה נורא."

"לא צריך." השיב פרד, "באתי כדי שנדבר."

אמנדה הביטה בו מופתעת, על מה יש להם לדבר? אולי הוא רוצה לגעור בה על אותו לילה? אולי הוא החליט לפטר אותה? לא, הוא היה מחכה שתבוא לעבודה אם כן. היא התיישבה לצידו וחיכתה למוצא פיו.

"מה קרה באותו לילה במחסן?" שאל.

"עשיתי טעות" השיבה אמנדה, "ואני מקווה שתסלח לי."

"לנשק אותי זו הייתה טעות?" שאל פרד.

"לא!" היא מיהרה להשיב.

"אז מה הייתה הטעות?" דרש פרד לדעת.

אמנדה בלעה את רוקה, היא לא תעז להגיד לו, אבל המילים ברחו לפני שהספיקה לעוצרן.

"הטעות הייתה להתאהב בך."

היא רצתה לקבור את עצמה. בבקשה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותה. למה היא אמרה את זה? מה הטעם במשפט המיותר הזה? אהבה, למה היא הייתה חייבת לערב אהבה בקשר בניהם?

היא הייתה כל כך שקועה בהלקאה שלא הבחינה בחיוכו של פרד שנמתח מאוזן אל אוזן.

"מה אם אני אגיד לך שגם אני עשיתי את הטעות הזו?" שאל בחיוך. החיוך האיר את פניו ונדמה היה לה שתשישותו פחתה משמעותית. פרד וויזלי כבר אמר לבחורות רבות שהוא אוהב אותן ופרט לפעם הראשונה שאמר זאת, בשנתו השלישית לאנג'לה מופלי, הוא מעולם לא התכוון לכך. פרד וויזלי הרבה לדבר כשוטה מאוהב על כל אחת שחשק בה ובצירוף אותן שלוש מילים, לרוב היה זוכה בה. עכשיו הוא הרגיש כאילו חזר לשנתו השלישית, כולו מפוחד ונרגש.

"מה אמרת?" שאלה אמנדה בבלבול, היא לרגע לא חשבה שקיימים בו רגשות עמוקים כלפיה.

פרד נשם עמוק והשיב, "אני או-.."

צפצוף חלש ומונוטוני קטע את דבריו.

"קוראים לי למסדר." הסביר וקם ללכת.

"אני באה איתך." קבעה אמנדה.

"לא."

"אם הארי או מישהו אחר בסכנה- אני רוצה לעזור."

"את צעירה מידי."

"אל תגרום לי להתעצבן." פרד הביטה במבטה התקיף ושפתיה הקפוצות ונאנח. אם הוא לא ייקח אותה- היא תבוא בדרך אחרת. ככה לפחות הוא יוכל להגן עליה. הייתה לו תחושה שהארי עוד פעם נכנס לצרות.

"אבא שלי הראה לי את המקום הזה כשסיפרת שאתה- יודע מי חזר, אחרי טורניר הקוסמים המשולש." הסבירה לונה אך פרט לים שהשתרע לפניהם, הארי לא ראה שום מערה באופק.

"איזה זה?" שאל.

"בקרקעית הים." הסבירה לונה, "אי אפשר להתעתק פנימה והחוצה משם."

"כמו בהוגוורטס." ציין הארי.

"בדיוק." אישרה לונה והחלה לצעוד אל תוך המים.

"מה את עושה?" נבהל הארי, "את לא תצליחי לנשום עד לשם."

"אני יודעת מה אני עושה," היא השיבה מבלי לעצור, "סמוך עליי."

הארי בלע את רוקו בלחץ והחל ללכת אחריה. היא קפצה למים והחלה לצלול, הארי עשה כמותה.

להפתעתו, הוא נשם. נדמה היה כי בועה בלתי נראת עטפה אותו ושמרה עליו ועל כמות האוויר לה הוא זקוק. הוא הביט סביבו בהשתאות ושחה בעקבות לונה, לא מעז לומר מילה שמה תתפוצץ הבועה בה הוא מוחזק. הדגים המשיכו לשחות לאיטם גם כשהגיע לקראתם, כאילו לא הבחינו בו. הוא הבחין בסלע גדול בקרקעית הים ובלונה המגששת אחר אותה דלת מחלומו. כעבור כמה דקות נפתחה דלת הסלע והם נכנסו.

מערת הסלע נחשפה בפניו, הסלעים המשוננים והמוכרים. אך הרצפה, לא הייתה שום תהום. לונה החלה ללכת למקום בו הייתה התהום, הארי רצה להזהיר אותה אך לפני שהספיק, התהום נפערה ולונה נפלה.

מבלי להבין את מעשיו ולחקור את הנסיבות לשורשן, הוא קפץ אחריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא