עיניים

הפרק מוקדש למירי, תודה לך על כל התמיכה, ועל כך שהתכתבת איתי ראשונה! אוהבת אותך!❤❤❤

צווחתי בבהלה.

הורדתי את החתול ממני בזהירות וסקרתי את החדר.

החדר נראה כשאר החדרים, ועל המיטה שכבה, מעולפת...

"ליאור?" שאלתי בתדהמה.

מיד רצנו אליה, אף על פי שהייתה רעה, וטילטלנו אותה בניסיון להעיר אותה.

"אולי נשאיר אותה ככה? זה יעזור לנו." אמר רין.

"רין!" אמרתי בתוכחה והוא הרים ידיים.

כעבור כמה זמן שאפה ליאור שאיפה חדה, והתרוממה.

התרחקנו במהירות כאילו הייתה משהו מסוכן.

"מ-מ-מה?" גימגמה.

"את בסדר?" שאל קולט בדאגה קלה.

"מ-מי אתם?" שאלה, מסוחררת.

"ליאור?" שאלתי בהיסוס מה.

"ליאור? מי זאת ליאור?" שאלה ליאור, מטושטשת לחלוטין.

"זו את." אמרתי ובקולי ניכר הלחץ שהחל לפעפע בי.

"אה..." התנשפה, וצנחה שוב אל המיטה.

"מה זה? מה קרה לה?" שאלה מארי, ושמעתי את הפאניקה בקולה.

"כנראה שהיא לא זוכרת מי היא..." מילמלתי, מנסה שלא לתת לפחד לחדור לקולי.

"א-אבל למה?" גימגמה אדל, מבוהלת עד עמקי נשמתה.

"זה מה שכולנו שואלים את עצמנו." אמרה יובל בטון קודר, ואמיליה הינהנה בכובד ראש.

לפתע שמעתי מעין לחישת רפאים.

"מה זה?" שאלתי בעצבנות.

"מה זה מה?" שאל אלן והביט בי.

"נו... אתם לא שומעים את זה?" שאלתי אותם, שכן המלמולים התחזקו והפכו ברורים יותר ויותר.

"לא...... את בסדר?" שאלה אותי בדאגה יובל.

"נראה שהמתח השפיע עלייך." אמרה מארי בלחץ.

"זה לא מתח, זה קול! איך אתם לא שומעים את זה?!?" התרגזתי.

התעלמתי מהם והתחלתי ללכת כמכושפת לעבר הקולות.

הם גרמו לי להרגיש מהופנטת.

ראשי התערפל ומחשבותיי נמוגו כליל.

הלכתי לאורך המסדרון הארוך, והגעתי לדלת.

דלת שללא ספק לא הייתה שם קודם.

דחקתי את המחשבה המדאיגה הזו מתוך מוחי, וסובבתי את הידית.

היה זה חדר לבן, ללא רהיטים, מלבד שולחן לבן וקטן.

שם הייתה ההגיגית.

צללתי אל תוך הזכרונות, כבר בלי אפשרות להתחרט.

הפרק הקודם		הפרק הבא