לא שייכת

אני. לא. מאמינה! ואני לא מתכוונת בצורה טובה, אני מתכוונת בצורה הכי רעה שיכולה להיות!

אני לא מאימנה! 

אני ארצח את מייקל!

אתם יודעים מה הוא עשה הפעם?

הנחש בתחפושת כבש התחמני הזה מצא דרך להשפיל אותי, להביך אותי, לנצל אותי, להעליב אותי, ולהרוס סופית את הכבוד עצמי שלי, הכול בדבר אחד!

עכשיו אתם מבינים למה אני לא מאמינה?!

אתם רוצים לדעת מה קרה? הנה, אני אספר לכם:

עבר שבוע, ולא הצלחתי להשיג את הקריסטל. לא האמנתי שדבקתי בלוח השנה וגילתי שכבר עברו חודשיים מאז הגעתי לבית ספר; הזמן ממש טס!

מאד נהנתי, למרות כל הקטע עם ההורים שלי, אבל שכחתי מדבר אחד חשוב בהחלט.

החגים.

אתם מבינים, החגים אצל האלמנטרים שונים לחלוטין. יש לדוגמא את חג הקרב, שבו אפשר להזמין מישהו לדו קרב, והוא חייב להענות לבקשה.

במחשבה שניה, זה החג היא גרוע שיש, כשהוא יבוא, מייקל יעשה ממני קציצות, תרתי משמע.

אז זה היה סתם יום רגיל, התעוררתי בבוקר, בגלל שנימפדורה שפכה לי דלי מים על הראש כמו תמיד (וואו, יש לה כמה בעיות רציניות!) הראש שלי ספג את המים וככה הייתי יבשה, התלבשתי, התארגנתי, ירדנו למטה, פגשנו את טדי, ואז מיהרנו לאולם הגדול, לנאום של המנהלת לפני שנלך לארוחת הבוקר.

אז כל הילדים התישבו בכיסאות באולם הענק, והמתינו שהמנהלת כבר תבוא. אחרי כמה דקות המנהלת נכנסה, לבושה בגלימה חדשה בצבע כחול עמוק.

"שלום תלמידים," פתחה את הנאום כשעמדה מאחורי שולחן המורים, "כפי שאתם וודאי זוכרים, חג אומייצליולי* מתקרב אלינו בצעדי ענק, ולפיכך יש לנהוג בהתאם." היא מחאה בכפייה וחושך נפל האולם.

אחד הדברים הכי חשובים שאתם צריכים לדעת על עולם האלמנטרים, הוא שיש כאן טכנולוגיה מאד מפותחת. אז המנהלת פקדה עלינו לשים את משקפי תשעת המימדים שלנו (בעוד חודש יצא גרסא חדשה של עשר מימדים!), וכולנו המתנו בזמן שהיא חיפשה את הכפתור הנכון בשלט.

"אה! הנה!" אמרה המנהלת ונשמע קול ביפ.

מיד הופיע מולי על רקע פריז גבר בלי חולצה ועם שרירים גדולים, מסיביבו קיפודונים ירו בו חצי אהבה.

"או! אולה! האבה באוויר!" אמר במבטא מקסיקני והתחיל לרקוד סטפס.

"איכס!" הורדתי את המשקפיים וראיתי שהמנהלת הסמיקה.

"אופס..." מילמלה. "הנה." היא לחצה על כפתור שהשמיע בופ, ומיהרתי לשים את המשקפיים.

על רקע לבן, הופיע אדם מסוגנן בקפדנות, לבוש חליפה שחורה.

"שלום ילדים." אמר, והמצלמה התמקדה בפרצופו. 

"כפי שאתם יודעים, חג אומייצליולי מתקרב, מה שאומר שנשף הכלולות מתקרב."

ירקתי את המים הערפילים ששתיתי עכשיו.

"מה?"

"אל תדאגי, זה לא באמת נשף כלולות, זה רק השם שלו." אמרה נימפדורה

"אה, מזל, כי כבר התחלתי שזה נשף להילול המלפפון החמוץ." אמרתי בסרקסטיות.

טד השתיק אותי ב'שששששש' ארוך. 

המשכתי להקשיב.

"אני מצפה משכולכם, ובמיוחד מהנקבות, להתנהג בהתאם, ובנימוס בהתאם לחוקים. מי שלא ינהג שבתאם לכללים, יענש בהתאם. המשך יום נעים!"

הרודתי את את המשקפיים.

"מה זה חג אומצלי?"

"אומייצליולי." תיקן טד.

"אומצלילוליו! שיהיה! מה זה החג הזה?"

"טוב, החוקים של חג האומייצליולי די מסובכים, אבל בכללי זה חג מאד רומנטי. יש בו את נשף הכלולת המקסים, שבו רוקדים יחד, ולפעמים, גומרים את הערב בנשיקה..." אמרה נימי בחולמניות.

"אבל זה חג שבו גבר יכול להתעלל מאד באישה." הוסיף טדי. "הרי את יודעת שיש שובינזם מאד חזק נגד האישה בעולם-"

הוא עצר שראה את מבטה הזועם של נימי.

"אבל כמובן שאני נגד השובינזם הזה!" הצהיר, ואז המשיך מעט בחשש: "בכל מקרה, חוקי הנשף מאד חשובים, ומכוון שאישה נחותה- זאת אומרת- על פי הדעה הרווחת- שהיא לא אני- אז הגבר יכול להשפיל את ההאישה וממש להתעלל בה בקלות."

גירדתי את ראשי, משהו לא נראה לי.

לפני שהספקתי לחשוב על זה, הופיעו מכל צדי השורות חומות של אש, ותקיעות חצוצרה נשמעו. האולם התמלא ליחשושים בסביבה של: "ההזמנה הראשונה!" "הלוואי שיזמינו אותי!" וכאלה.

"מה קורה פה?" שאלתי בבילבול.

"הבנים נוהגים לעשות טקס שלם כדי להזמין את האישה, כי זה נשף מאד מיוחד. כל אישה רוצה לבוא אליו."

באותו הרגע מייקל קם, לבוש חליפה.

"עדיין כל אישה רוצה?" שאלתי.

מייקל החל ללכת לאורך השורות. בנתיים החלו לצמוח מכל מקום פרחים ועצים, והאולם הפך לגן טרופי ענק. בכל צעש שלו מייקל יצר להבות מרקדות, ולאט לאט הוא החל לרחף באוויר תוך כדי הליכה, בזמן ששובל של אש מלווה אותו.

"קלאסי..." לחשה נמפדורה.

כל ילדה שמייקל עבר לידה על האוויר ציחקקה או השמיעה צווחה, למרות כל הקטע עם הצנון, מיקל עדיין היה הילד הכי פופולרי בבית ספר. לאט לאט, התיקרה הגבוהה הנמיחה את עצמה וראיתי שהיא עשויה מזכוכיות כמו בשימשיה כזאת. לאט לאט, הפלחים החלו להיפתח כלפי מעלה, וזרזיף מים בקע מכל אחד מהם, ויצר מפל גדול שפגע בו במייקל, שפתח מטריה זהובה והמטיר גשם צבעוני- שכחתי להזכיר שהמים היו בצבעים? גשם צבעוני לכל עבר. לבסוף, הוריד את המטריה, וכיוון למים מתקפת אש. פיצוץ ענקי נוצר, וכשפקחתי את עיני, עדיין מצמצמת מאותו האור המסנוור, נגלה לעיני מחזה עוצר נשימה: במה גדולה, עשויה זהב, עלתה מעלה מתוך האדמה, והמושבים של כולם הסתדרו בשורות גדולות, כמו באמפיתאטרון. שמתי לב שהמושב האדום שלי קיבל צבע כסוף, ושהיה מוגבה משאר המושבים, אבל לא יחסתי לזה חשיבות. מייקל המשיך ללכת באוויר, והפעם נוספ לאש גם פרפרים וורדרדים שהסתחחרו סביבו. כעת בת אחת אחת או שתיים התעלפו מרוב התרגשות כשעבר לידם. מזרקה של מים טהורים בקעה מהסמלים הכסופים שהיו מצוירים במרכז העגול הענק, ותאמינו לי שאני יודעת מה מים טהורים ומה לא. לצערי, רוב הבנות נראו מאוכזבות.

"מה קרה?" שאלתי את נמפדורה.

"המים אומרים שהוא מזמין בת מים." אמרה. 

לעומת זאת, כמה בנות נראו נרגשות יותר. כמה כיסאות, ושלי בינהם, נצבעו בתכלת עדין ועלו למעלה לאוויר, מרחפים בחינניות. הם הסתדרו במעגל, ובמה קטנה בצבע כחול עמוק בקעה מהבמה המרכזית והשאירה את הכיסאות לעמוד עליה.

ניקו צעד למריכז המעגל, סורק את כולנו, ואז צעד צעד קדימה, וכרע. 

"_ _ _   _ _ _ _, האם את רוצה לבוא איתי לנשף?"

כל הילדים באולם השמיעו בבת אחת 'אוווווו!'

והילדה אמרה בחיוך מאולץ: "כן."

ידעתי שהיא אומרת את זה כי כולם רואים אותה, ואין סיכוי שהיא הייתה אומרת לא לנשף כזה שכל הנערים סביבה.

איך ידעתי את זה אתם שואלים?

כי השם שמייקל אמר היה מאד מוכר לי:

"נגה גולד."

מצערת שלכך לי המון זמן.

בבקשה תגובות! זה נותן לי מוטיבציה להמשיך!

הפרק הקודם		הפרק הבא