אילו לא הייתי קוסם

"בכל חדר גרים חמישה חניכים" הסבירה בלה "אתה נמצא בחדר הזה" היא דחפה דלת צבועה בצבע טורקיז בסוף המסדרון, ונכנסה.

בחדר היו שתי מיטות קומותיים שעל כל אחת מהם ישבו חניכים, ועוד מיטה אחת רגילה בקצה החדר, שלידה עמדה המזוודה שלי, שמולי כבר הספיקה להביא.

"היי כולם" קראה בלה ומיקדה את תשומת הלב של הילדים לכניסתינו "זה הארי פוטר, הוא יהיה איתכם בחדר, תקבלו אותו יפה ותעזרו לו, אוקי"?

כל הילדים הביטו בי בסקרנות גלוייה והנהנו.

"יש לי כמה דברים לסדר למטה" אמרה לי בלה "תישאר פה בנתיים ותרד איתם לארוחת צהריים, בסדר"?

"אוקי" עניתי והסמקתי כשהיא יצאה ונשארתי שם, עומד במרכז החדר וכל העניים צופות בי.

"מה יש לך ברגל"? שאל ילד ששכב במיטה הימנית העליונה ונראה כבן 14 בערך.

"מה"? שאלתי בחוסר הבנה ואז שמתי לב שידי מתופפת על ירכי, סימן מובהק אצלי ללחץ. "אה, זה סתם" עניתי והסמקתי עוד קצת "אני פשוט קצת בלחץ"

"לא נורא" אמר הילד "אני קולין קווירי"

"אה.." לא ידעתי מה לומר "אני הארי"

נו באמת הארי, כמה סתום אתה יכולה להיות, לפני רגע היא הציגה אותך "אני הארי" נו, באמת.

"אתה באמת נראה לגמרי בלחץ" צחקה בחורה ששישבה במיטה מתחתיו. היא היתה בחורה יפה, גבוהה עם עור שזוף ועיינים כולות גדולות "אני אליסיה ספינט" היא אמרה ולחצה את ידי בחמימות "פשוט תשכב על המיטה שלך, אולי תהיה פחות בלחץ"

התישבתי על קצה המיטה וסקרתי במבטי את שני הילדים במיטת הקומותיים השמאלית.

למעלה ישב ברגליים משוכלות בחור שנראה בן גילה של אליסה, בן 17 בערך והוא היה חתיך מאוד, אבל מאוד, ממש חתיך שחשבתי לעצמי שאם לא הייתי מכיר את דראקו כנראה ש...

"היי הארי" אמר הבחור שקלט איך אני בוהה בו "אני סדריק דיגורי". היה לו חיוך מהפנט.

"היי" חייכתי בחזרה והפנתי את מבטי אל הנערה האחרונה ששכבה מתחתיו. היא היתה נראת כבת גילי, או אולי קצת פחות והיא נראתה קשוחה מאוד, עם שיער ג'ינג'י אדמוני יפיפה ועור בהיר ומנומש.

"מה שמך"? שאלתי אותה. היא היתה היחידה שלא הציגה את עצמה.

"ג'יני" היא אמרה. היה לה מין מבט קשוח כזה, בחורה כלבבי.

"אוקי" אמרתי. הלחץ בחזי קצת ירד והפסקתי לדפוק על רגלי "אז עכשיו אני מכיר את כולכם ו.."

"חי בסרט" קטעה ג'יני את דברי "זה שאתה יודע איך קוראים לי לא אומר שאתה מכיר אותי".

כולם גיחכו, קצות אוזניה של ג'יני נצבעו בוורוד.

"למה אתה הגעת לכאן"? שאלה אליסיה, מדגישה את ה'אתה'.

"מה זאת אומרת"? שאלתי

"לכל אחד שמגיע לכן יש איזה סיפור הזוי כזה" הסביר סדריק "מה הסיפור שלך"?

"אהמ.." כיחכחתי בגרוני "זה לא כזה סיפור מענין אבל ההורים שלי מתו מתאונת דרכים כשהייתי בן שנתיים. גדלתי אצל הדודים שלי, משפחה די מזעזעת האמת, אבל הם מתו גם הם בתאונת דרכים, לפני שבוע וחצי ו.. זהו בערך".

הרמתי את מבטי והופתעתי לראות שכולם מסתכלים עלי בעניים פעורות.

"מה"? שאלתי למראה המבטים.

"מזעזע" לחשה אליסיה. פתאום קלטתי כמה הסיפור שלי נשמע די מזעזע מהצד.

"לא ידעתי שתאונות דרכים עוברות בגנים" גיחכה ג'יני.

"היי ג'ין" גער סדריק בתוכחה והציץ עליה מלמעלה "לא צוחקים על דברים כאלה"!

"זה בסדר" אמרתי, שנאתי שמגנים עלי.

סדריק הביט בי במבט שלא הבנתי את פרושו ואז המשיך להתעסק במשהו ששכב בין רגליו.

"אז בלה הראתה לך את המקום"? שאלה אליסיה בחביבות.

"בערך" עניתי לה. ואז שמתי לב שקולין ישב במיטתו, רגליו משוכלות והוא בוהה בי בפה פתוח מעט באופן דיי מטריד.

"מה"? שאלתי אותו.

"כ... כלום" הוא מילמל והסמיק.

פתאום הרגשתי שאני חייב לעשות משהו (זה קורה לי לפעמים) וקפצתי מהמיטה, עובר לעמידה.

"מה יש לך"? קראה ג'יני בבהלה "הבהלת אותי"!

"אה, סליחה" אמרתי וצחקתי "תכירו, זה אני- הארי פוטר, ילד עם בעיות קשב והיפרקטביות". כל הביטחון המופרז שלי חזר אלי.

"ועם עוד כמה בעיות בדרך"... מלמלה ג'יני והביטה עלי בחיוך.

"תגידו, יש פה חדר כושר אולי"? שאלתי

"אתה מתאמן"? שאל סדריק והזדקף בסקרנות.

"אהמ.." עניתי "בערך".

"מגניב" אמר סדריק "אני יכול להראות לך את המכון" הוא קפץ בקלילות מהמיטה. כשהוא נעמד לידי יכולתי לראות מתחת לחולצתו שרירים מפותחים בהחלט.

"אולי אחר כך" אמרה אליסיה וקמה גם היא ממיטתה "קודם נלך לאכול, בלה לא תשמח אם נאחר לארוחה"

"טוב, נו בסדר" אמר סדריק והתמתח, מחלץ את עצמותיו מהישיבה הממושכת "אז קבענו אחרי הארוחה" הוא טפח על שיכמי ויצא, בלי לחכות לתשובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא