ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"אני מבולבלת לחלוטין,” מלמלה קליירי. דמעות זלגו על לחייה.

"ואני מבינה למה,” אמרה הרמיוני. הן ישבו שניהן בחדר המועדון הריק של גריפינדור. השעה הייתה אחרי חצות אבל הן המשיכו לדבר, גם אחרי שהבנים הלכו לישון. “אבא שלך הוא רוצח מטורף שהרג את אימא שלך, אח שלך הוא בחור מרושע בעל דם של שדים שהספיק כבר להרוג עשרה אנשים לפחות. את רוצה שוולנטיין ימות נכון?”

"נכון,” אמרה קליירי וניגבה את דמעותיה. “הוא רשע, הוא עשה המון דברים רעים. הוא צריך למות.”

"אבל את גם רוצה שתהיה לך משפחה נורמלית ושתשבו כולכם יחד ותצחקו ותדברו,” אמרה הרמיוני כשמצחה מקומט, כאילו היא מנסה לפתור פה משהו.

קליירי הנהנה ולא ענתה. היא התייפחה בדממה, דמעותיה נוטפות על מסעד הכורסא.

"ברור שזה מה שאת הכי רוצה,” אמרה הרמיוני וקולה נעשה רך. “את לא צריכה להתבייש בכך שאת רוצה משפחה נורמלית, קליירי! גם ג'ייס והארי ראו את המשפחה שלהם שמתה במראה.”

"נכון,” אמרה קליירי ובכייה התעצם שבעתיים. “אבל ההורים של ג'ייס מתו, שניהם. וולנטיין - אבא שלי הרג אותם! גם הארי, וולדמורט הרג אותם. לאף אחד מהם אין אבא מטורף שהוא רוצח שהרג את אימא שלהם וההפך את אח שלהם היחיד לנער מרושע עם דם של שדים. לאף אחד זה לא קרה!!”

"וזאת ממש לא אשמתך שזה קרה לך,” אמרה הרמיוני.

"והנה עוד משהו שאני מבולבלת ממנו,” קליירי נגבה את דמעותיה. “ראיתי את ג'ייס במראה... והוא ראה אותי. מה לעזעזל זה אומר?”

הרמיוני לא ענתה. היא חייכה חיוך קטן, לראשונה הערב.

"אני צריכה ללכת לישון,” אמרה קליירי. היא חיבקה את הרמיוני בהקלה. “תודה, את כזאת חברה טובה, באמת.”

שני הבנות עלו לחדר השינה. לא קליירי ולא הרמיוני שמו לב לילד עם שיער שחור ועיניים ירוקות שהשקיף על המועדון מחדרי השינה של הבנים, והקשיב לכל מילה משיחתן.

"אני אומר לך רון, יש משהו מוזר מאד בג'ייס וקליירי,” אמר הארי לרון בפעם החמישית. “היית צריך לשמוע את השיחה שלהן. אתה זוכר מה קליירי ראתה במראה? אבא שלה הוא רוצח משוגע. וגם אח שלה, היא אמרה משהו על שדים... אבא שלה הרג את אימא שלה ואת ההורים של ג'ייס. קוראים לו וולטיין או משהו כזה..”

"אני עדיין לא מבין איך הצליחו להכניע את הטרול.. ולמה ג'ייס היה פצוע הכרה כשהם יצאו מהשירותים,” לחש רון ממיטתו. “היה לו פצע מזוויע בכתף. לא נראה לי שטרול גרם לזה.”

"ואיך הם נלחמו בכלב ההוא,” הוסיף הארי. “בהחלט יש משהו ממש מיסתורי אצל שניהם.”

"איך היא יכולה גם לרצות להרוג את אבא שלה וגם לאכול איתו סעודה ולדבר איתו כמו אל אבא רגיל?” שאל רון.

"ג'ייס, קליירי והרמיוני יודעים את התשובות לשאלות האלו,” אמר הארי. “אנחנו צריכים לעקוב אחריהם!”

"איפה הארי ורון?” שאלה הרמיוני את ג'ייס כשהם ישבו ליד השולחן בארוח בוקר.

"הארי אמר שהם יתעקבו קצת,” אמר ג'ייס ומשך בכתפיו. הוא עדיין תקע מדיי פעם מבטים מוזרים בקליירי. היא העמידה פנים שהיא אינה שמה לב לכך.

בדיוק באותו רגע הארי ורן נכנסו לאולם הגדול והתיישבו לידיהם. “הנה אתם,” אמרה קליירי. “איפה הייתם?”

"סתם, התעקבנו,” מלמל הארי. “תגיד, ג'ייס, ממש מסקרן אותי לדעת איך אתה והרמיוני הצלחתם להכניע את הטרול ההוא, אתה יכול לספר לי? ככה, עם כל הפרטים?”

ג'ייס גלגל את עיניו ונאנח. “אין כל כך מה לספר... נכנסנו, ראינו את הטרול ואז אממ... אמ... לקחנו - אה – קרש גדול והרמיוני הצליחה להרחיף אותו והקרש הרביץ חזק מאד ל... לראש של הטרול והתמוטט.”

"מהמכה הזאת הצלחתם להרוג את הטרול?” שאל הארי. ניכר היה שהוא לא מאמין לסיפור.

"ואיך הרמיוני הצליחה לקבל כוויה על חצי מהפנים שלה?” שאל רון. “ואיך אתה קיבלת את המכה ההיא בכתף?”

"הברז נשבר ומים רותחים השפריצו על הפנים שלי,” הרמיוני עזרה לג'ייס. “הטרול חטף את הקרש מג'ייס שנייה לפני שהוא התמוטט ונעץ אותו בכתף שלו.”

"אה, אתם יודעים להילחם ממש טוב,” אמר הארי וחייך באלגנטיות. “כל הכבוד.”

קליירי ראתה ניצוץ מסוכן בעיניו של ג'ייס.

ג'ייס נעמד על מקומו. “אוקי, לאן כל זה מוביל? הוא שאל בכעס.

"ל..למה אתה מתכוון?” גמגם הארי שבברור לא ציפה להתפרצות מצידו של ג'ייס.

"אתם 'מתעקבים' ואז אתם מתחילים לחקור אותי איך הצלחנו להביס את הטרול. למה? מה קרה? אתם חושבים שאני וקליירי גנבנו לכם את התהילה איכשה?” עיניו הזהובות של ג'ייס החלו לבעור. "יש לך מזל רון שדחפתי אותך ולא נתתי לך להיכנס לחדר השירותים. נראה אותך מתמודד עם השד ההוא ועם כתף הרוסה...”

"ז..זה ממש לא מ..מה שהתכ..שהתכוונו לומר,” גמגם רון. הוא אחז בידו של הארי ושניהם מהרו לקום ולעזוב את המקום.

"טוב, אתם תצטרכו לספר להם במקודם או במאוחר," אמרה הרמיוני בעדינות. “עדיף מוקדם, לפני שהם יבינו בעצמם.”

"נראה לי שכבר מאוחר מדיי,” אמרה קליירי. “אני חושבת שהארי שמע את השיחה שלנו אתמול, הרמיוני.”

"השיחה שלכם?” שאל ג'ייס בבלבול.

"אחרי שחזרנו למועדות אתמול בלילה אני וקליירי דיברנו על וולנטיין,” אמרה הרמיוני. “כנראה שהארי שמע את כל השיחה ולא עלה לשון כמו שחשבנו.

"אוי ואבוי,” נבהלה קליירי כשהבינה מה הוא שמע. “הוא בטח חושב שאני בת של איזה רוצח מסוכן. והוא צודק, זאת האמת... ג'ייס אנחנו חייבים לספר להם לפני שהם יתקשרו למשטרה או משהו כזה.”

"היום הולכים להגוסמיד בפעם הראשונה,” אמר ג'ייס. “כשנחזור נספר להם!”

"אוקי,” קליירי נשמה בהקלה. דיי נמאס לה לשקר להארי לרון כל הזמן.

"אז איפה ניפגש אם אלק ואיזבל?” קראה קליירי מבעד לרוח. הם הלכו עם עוד עשרות תלמידים לכיוון הוגסמיד. אחרי רבע שעה של הסברים ותחנונים למקונגל הרמיוני הורשתה ללכת איתם אחרי שהביאה אישור מהוריה. גיסס וקליירי הפעילו את רונת התעתוע שלהם שהופכת אותם לבלתי נראים לכל מי שהוא אינו צייד צללים או בעל 'הראיה'

קליירי אחזה כל הזמן בידה של הרמיוני. זאת הייתה הדרך היחידה לוודא שגם היא תישאר בלתי נראית. היה ממש קר בחוץ והם בוססו את דרכם בשלג. הרוח הצליפה בפניהם. קליירי התפללה שאף אחד לא ישים לעקבות שהם מותירים אחריהם.

כעבור הליכה קצרה בשלג וברוח החזקה הם נכנסו להגוסמיד. לרחוב הראשי כנראה שהיא מוקף בחנויות משני צדדיו.

"הם כנראה לא מחכים לנו בחוץ, בכפור שכזה,” צעקה הרמיוני. “תחפשו איזה מסעדה כלשהי.”

"הנה, שלושת המטאטים,” קראה קליירי. “מתערבת איתכם שאיזי הכריחה את אלק להיכנס לשם.”

הם מהרו להיכנס לשלושת המטאטים. היה חמים בפנים ומלא מתלמידים.

"איך נמצא אותם פה?” לחשה קליירי. “הם אמורים להיות בלתי נראים, לא?”

"ואני מתערבת שעכשיו אלק הכריח את איזי להיכנס לחדר קטן ולחכות לנו שם,” אמרה קליירי וחייכה בזחיחות.

ג'ייס אחז בידה של קליירי ומשך אותה אל מאחורי הדלפק. הוא פתח את הדלת שהייתה שם.

ואכן הוא לא טעה, אלק עמד שם, לבוש בג'קס אפור ובג'ינס הקבוע שלו הקבוע שלו ועל כתפו הייתה תלויה האשפת חיצים והקשת. איזבל עמדה לידו, עונדת על עצמה מעיל שחור פרוותי.

קליירי שחררה את ידה של הרמיוני והסירה את רונת התעתוע. ג'ייס עשה כמוה.

הדלת נפתחה לפתע. איזי נאנחה וניגשה לסגור אותה בחזרה.

"אז מה נשמע, חברה?” היא שאלה אותם בחיוך.

קול של שיעול נשמע, קליירי, הרמיוני וג'ייס קפצו על מקומם. “יש פה עוד מישהו,” אמר אלק. הוא מתח את הקשת וכיוון את החץ למקום שממנו הגיע הקול.”

"חכו רגע, חברה,” אמרה קליירי. “אני חושבת שאני יודעת מי זה. הארי, רון, תסירו את הגלימת העילמות בבקשה.”

בפינת החדר, על יד הדלת, האוויר החל לנוע בגלים. עבר רגע והארי ורן התגלו שם, עומדים ומביטים בהם בכעס.

הפרק הקודם		הפרק הבא