ג'יימס מאלפוי-פוטר

השמש כבר עלתה כשהארי הופיע בוירגינג תחתית.
הרחובות היו שוממים כרגיל וזה לא היה מפתיע בכלל זו גם היתה שעת בוקר מוקדמת למדי וגם כי, טוב, הם תמיד היו שוממים.
הארי החל לצעוד לעבר הרחוב המוכר ראשו תקוע בכביש האספלט המחודש, רגליו לוקחות אותו מאליהם.
וכשהוא עמד מול הבית ההוא מערבולות של רגשות הסתחררו בליבו בלי רחמים דפיקות לב מואצות נשימות קצרות ועמוקות כאילו הוא רץ מרטון.
צד אחד בליבו צעק לו לרוץ לחבק את הבית להריח אותו להישאר שם לעד לבית שלמרות הכל הוא הבית שבו הוא גדל ונהיה מי שהוא וכמה שזה קשה להודות זהו בית ילדותו הבית של קרוהי משפחתו היחידים, הבית שלו.
הצד השני בו אמר לו לתפוס את הרגליים ולברוח מהזיכרונות מהרגשות מהתחושות שחוזרות וחונקות את הגרון ובעיקר מהעתיד לברוח רחוק כל כך עד שהוא יתאחד עם אביו ואימו  שם בשמיים.

אבל הוא לא יברח הוא לא חלש.
הוא נעמד מול הדלת עוצם את עיניו בחוזקה ולוחץ באיטיות את הידית.
טוב תפנית בעלילה.
היא היתה נעולה.
,הוא לא חשב על האפשרות ממתי דלתות של בתים נעולות?

רגע יש סיכוי ש... ש... שמישו גר שם???
הי הי אנשים מי מתן להם את הרשות לחדור לבית שלו?
טוב שינוי בגישה, הוא סידר את הסוודר שלו ונקש על הדלת מציץ בחלונות הקדמיים לתוך הבית בודק אם מישו בא לפתוח ומזכיר לעצמו את הדודה פטוניה.
אחרי כמה דקות בהם לא נראה שום סימן חיים מהבית הוא החליט פשוט לחזור לתוכנית הרשאונית.
 הוא עומד להיכנס לבית.
כיון ששרביטו לא היה אצלו ("חה באמת שאתה חושב שאני יביא לך את השרביט שלך?") הוא לקח צעד לאחור ובעט בחוזקה בדלת שנפלה לאחור.

הבית בדרך פריווט מספר 4 נגלה לעיניו.

הפרק הקודם