הארי והקונדסאים

פרק מספר 4: מועדון הדו קרב 2.0 וצרות אחרות

הארי, רון והרמיוני עמדו מול הדלת של כיתת ההתגוננות. רון הושיט את ידו לפתוח את הדלת כשזו נפתחה ונוויל לונגבוטום יצא מהחדר, חיוור אבל מרוצה מעצמו. הוא החזיק שוקולד, והנהן לעברם.

השלושה נכנסו פנימה.

"הי חברה, ג'יי ג'יי, תמי ורון," אמר פלאף. רון, כמו תמיד, היה מרוצה מכך שלא קיבל שם חיבה. "למה אתם כאן?"

"מועדון הדו קרב," הסביר רון.

"מועדון? איזה מועדון?" תמה פלאף.

"זה שארגנת…" אמרה הרמיוני במבוכה.

"אה, זה, זה נגמר בדיוק. לא ראיתם את נוויל יוצא?"

הארי הרים גבה לרון.

"אבל היה כתוב שזה בחמש וחצי… ועכשיו חמש וחצי…" אוזניו של רון האדימו לאיטן.

"שלום! כאן זה מועדון הדו קרב?" נשמע קולה העליז של סוזן בונז.

"בוודאי, תיכנסי," פלאף צעד לאחור וקרץ אל הארי רון והרמיוני.

רון הזעיף את פניו אבל הארי צחק ונכנס, האחרים בעקבותיו.

הם חיכו בסבלנות בעוד פלאף ציווה בשרביטו על הכיתה להסתדר, פינה הצידה ארגז גדול שמשום מה עמד באמצע החדר והורה לשולחנות לזוז ופינה זירת קרב בחדר, תוך שהוא נותן גם הוראות בעל פה:

"השולחן המקושקש, לקיר הימני! ותסתובב לפני שאתה פוגע בו, שיהיה מקום. הזה המתנדנד, אחורה. לא! אתה ימינה. המתנדנד האחר אחורה, ובבקשה אל תעשה את הרעש החורק הנוראי, אני יודע שאתה מסוגל. כאן באמצע, תעבור ימינה, ומהר. לא! הימינה השני! לא! אתה לא אמור להיתקע בשולחן השרוט. בעדינות…"

כך עד שהכיתה הסתדרה, ואז הוא פנה לתלמידים המתאספים כאילו מה שעשה היה נורמלי לגמרי - ויחסית לפלאף, הוא היה.

כל הגריפינדורים היו שם, מחצית מהריבנקלואים, חמישה תלמידי הפלפאף וסלית'רין אחד: מאלפוי. מה מאלפוי עושה כאן? הוא הסתכל על פלאף בכעס ברור.

"אני שמח שהגעת בסוף, דראקו," אמר פלאף.

"כאילו שהייתה לי ברירה," סינן מאלפוי. "אם רק אחד מהחברים שלי היה מסכים לבוא…"

נשמע כמו חברים נאמנים, ציין לעצמו הארי. איך פלאף הכריח את מאלפוי לבוא?

"טוב, קדימה, חברה!" אמר פלאף. "תעמדו בשתי שורות,"

התלמידים עשו כפי שנצטוו.

"להכניס שרביטים!" קרא פלאף. "אני אמרתי להוציא שרביטים? אני לא שמעתי אותי אומר להוציא שרביטים!"

התלמידים ששלפו את שרביטיהם הכניסו אותם, נבוכים ומבולבלים.

עד מהרה התברר למה הם לא צריכים שרביטים; הארי כל הזמן נאבק בעצמו לא לצחוק למראה פרצופו של דראקו שהיה תקוע איפשהו בין הלם ללגלוג כשהבין שפלאף מלמד אותם היאבקות מוגלגית.

מה שהתברר כגאונות: פלאף הסביר שרוב הקוסמים לא יודעים אפילו לתת בעיטה כמו שצריך, ורק ההפתעה של קוסם שמסתער עליך בידיים חשופות תותיר להם זמן לפרוק אותם משרביטם בלי שום לחש, אם רק תהיה לך ההכשרה הנכונה.

הארי מצא את זה כנכון. אפילו את רון, שגדל עם חמישה אחים גדולים בבית, הוא ניצח יחסית בקלות אחרי ההכשרה שקיבל מדאדלי, ובמבטים ששלח לעבר מאלפוי הוא ראה שזה נכשל שוב ושוב בהיאבקות, כשלא הייתה לו שמץ הכשרה, מה שגרם למאלפוי, כמובן, להקשיב לפלאף וללמוד כמיטב יכולתו.

יש! עכשיו מאלפוי יֶדע גם להרביץ.

הארי רצה לנסות, אבל פלאף לא הניח לו להילחם מול מאלפוי. גם מול הרמיוני לא; פלאף חילק את החדר לבנים ובנות.

אחרי זמן מה, כשהארי הבין שעכשיו אולי הוא יצליח אפילו להחזיר קצת לדאדלי, פלאף הודיע שעכשיו עוברים ל-

פא פא פאו -

"משחקי חברה?" שאל שיימוס פיניגן בהלם. "אתה רציני?" הוא הביט בהירתעות כלשהי על תלמידי הבתים האחרים.

"גיבוש ושיתוף פעולה. תקרא לזה איך שתרצה, מאפין, אתם עומדים לעשות את זה."

"אני הולך," הודיע מאלפוי.

פלאף הרים לעברו את גבותיו ומאלפוי נשף באי רצון אבל נשאר, וכך קרה שכולם נשארו לסבל האולטימטיבי של מורי בית ספר. משחקי חברה.

וזה דווקא לא היה כזה נורא; הם חולקו לשתי קבוצות, כל אחת מהן מורכבת משלושה בתים לפחות - לשמחתו של הארי, הוא היה נגד מאלפוי, אף שהרמיוני נאלצה לסבול אותו - ושיחקו בכל המשחקים הרגילים: מרוצי שליחים, משחקי כיסאות, וכן הלאה. לתדהמתו של הארי, ילדים למשפחות קוסמים פשוט לא הכירו את המשחקים האלה, שהארי עונה בהם כל שנותיו. מעולם לא ניסו להכריח אותם לטפס על כיסאות כשיש להם פחד גבהים, והם לא נאלצו לרוץ בידיעה שקבוצה של ילדים שהם מעולם לא אהבו תשנא אותם שבועות אם לא יעשו את זה מספיק מהר.
אבל כל זה לא היה ככה עם פלאף. איכשהו אותם משחקים מטופשים עם קבוצה של קוסמים לא מנוסים ומורה אחד משוגע היה כמעט כיף.

באמצע פלאף הורה להחליף קבוצות, והארי רון והרמיוני, שאוחדו מחדש, מצאו את עצמם עם מאלפוי בקבוצה.

הם התעלמו זה מזה ככל יכולתם עד המשחק האחרון: כולם עומדים על כיסאות ואסור ליפול בזמן שפלאף שורק להנאתו ומוציא כיסאות. הקבוצה שנשארת עם הכי הרבה תלמידים על כיסאות מנצחת.

"יש לי פחד גבהים," הודה ג'סטין.

"אז לא תשחק?"שאל פלאף באכזבה גלויה, מה שגרם לג'סטין להחליט שהוא ישחק. ג'סטין נפל די מהר, בפיקודו של פלאף.

הארי רון והרמיוני נשארו שלושתם על כיסא אחד, ומאלפוי על שני, כשאצל הקבוצה השנייה היו ארבעה אחרים על הכיסא האחרון שלהם. ידו של פלאף הונחה, מרוצה מעצמה, על כיסאו של מאלפוי.

מה תעשה, מאלפוי? תצטרף אל יריביך, או תפסיד?

הקבוצה השנייה ככל הנראה כבר הבינה את התשובה, לפי המבטים המנצחים על פניהם.

מבטו של מאלפוי עבר מהם אל אלה שנפלו, גם הם מביטים בו בציפייה, אל פלאף, שחיוך היה מרוח על פניו, לשלישייה, שהביטה בו בתקווה.

"תעשה את זה, מאלפוי," אמר הארי.

"קדימה, קדימה, קדימה," מלמלה הרמיוני. "אוי, בבקשה."

מבטו הנרתע של מאלפוי עבר שוב אל פלאף ואליהם חזרה.
הוא הושיט את רגלו, לא ברור אם למטה או לכיסא.

רון נראה חצוי, מתלבט, ולבסוף הושיט את ידו למאלפוי. מאלפוי נרתע שוב, ושלח את מבטו לעבר הקבוצה השנייה שהסתכלו עליו, מלחששים ומצחקקים.

בהחלטת פתאום הוא אחז בידו של רון, ואז בזו של הארי, ועבר לכיסאם.

הקבוצה שלהם פרצה בקריאות שמחה, ומאלפוי כמעט חייך, ופלאף, עדיין מחייך, משך את הכיסא אליו והכריז "תיקו." רון, מאלפוי, הארי והרמיוני קפצו מהכיסא, מתרחקים במהירות זה מזה.

"בונוויט וחלומות פז!" אמר פלאף ונופף להם לשלום, בעודם יוצאים ומתפזרים למעונותיהם.

הכל היה בסדר, עד שהגיעו הסוהרסנים וגרמו להארי ליפול מהמטאטא.

הם הפסידו להפלפאף, בדין ובצדק - לפחות באופן יחסי למשחקי קווידיץ' בהוגוורטס.

אבל הארי אולי היה מחליק על אלה, אם לא היה עניין המטאטא.

"ראינו אותו מחליק לעבר הערבה המפליקה," אמר רון בעצב. "לא ראינו אותו מאז."

כמה זמן לאחר שהארי התאושש, פלאף קרא לו למשרדו.

הארי נכנס למשרד, ופלאף הורה לו לשבת.

"אני מצטער שלא קראתי לך קודם, הייתי עסוק," הוא אמר בחיוך הרגיל. ואז הוא הוציא משום מקום את המטאטא של הארי. הארי נעמד באחת. זה היה המטאטא שלו; הוא זיהה את השריטות. "איך?... מאיפה?..."

הסתבר שפלאף, משראה שהארי נופל מהמטאטא, הבין שהמטאטא בסכנה - יש סיכוי שגם הארי היה בסכנה, אבל זה לא רלוונטי כרגע - וחיפש אותו, ומצא אותו עף לעבר הערבה המפליקה, והציל אותו. איכשהו.

הארי התעלם מהחורים שבסיפור. העיקר שהמטאטא שלו כאן.

"פוטר," הארי שמע קול ולפתע הוא נדחף לפינה. הוא הרים את מבטו בבהלה ופגש בעיניים חומות שכלל לא התאימו לפרצוף הבהול שהתנוסס מסביבן, הפרצוף שאמור היה להיות שייך להארי, ולא לג'יימס, שכרגע דחף אותו לפינה.

הארי התעצבן וניסה לדחוף מעליו את ג'יימס שהודיע, "אני זקוק לעזרתך."

"לא," השיב הארי.

"אבל לא אמרתי בכלל מה אני רוצה!" התאונן ג'יימס.

"נכון, והתשובה היא לא."

"לא, באמת! אני אתן לך מה שתרצה, פוטר! רק - תעזור לי," אמר ג'יימס.

"כל מה שאני ארצה?" שאל הארי בספקנות.

"הכל," הבטיח ג'יימס.

"אוקיי," אמר הארי בגבה מורמת. "אני רוצה להיות בהוגסמיד ביציאה הקרובה."

ג'יימס חייך בהקלה. "פסל של מכשפה גיבנת בקומה השלישית, מכיר? תקיש עליה עם השרביט ותגיד דיסנדיום. אתה מחליף אותי בריתוק הערב, במשרד של פליטיק. אני צריך להיות במקום אחר. להת'!" והוא נעלם, מותיר את הארי ההמום שנאלץ לבקש מהרמיוני לשנות את צבע עיניו ("לא התכוונתי, בחיי! פשוט הבטחתי…") והלך לו לבלות את הערב ומחצית הלילה תחת אור הירח המלא במשרדו הנעול של המורה ללחשים.

וכך קרה שהארי מצא את דרכו לדובשנרייה ביציאה הבאה להוגסמיד, ומשם יחד עם רון והרמיוני לפונדק שלושת המטאטאים, לשתות בירצפת.
ולהתחבא מתחת השולחן ומאחורי עץ כש- כמה מפתיע -חבורה של מורים עשתה את דרכה לשולחן הקרוב.

מדאם רוזמרטה התלוננה שהסוהרסנים מבריחים את כל הלקוחות שלה, והשר טען שאין ברירה אחרת, ופרופסור מקגונגל הוסיפה: "אולי את זוכרת אותו, רוזמרטה. מהימים שלו כאן…"

"הו כן, אני זוכרת." אמרה מדאם רוזמרטה, והארי היטה את אוזנו. "רק במקרה; אני זוכרת שהוא אף פעם לא היה מוכן לקבל בירצפת. אחרת לא הייתי זוכרת אותו. הוא היה גבוה כזה, וביישן. שתקן נורא, תמיד ישב באיזו פינה מוצללת."

"ממש כמו בשיעורים," הוסיף פליטיק. "תמיד בקצה החשוך של הכיתה. אני מודה שלפעמים לא זכרתי שהוא שם בכלל. אבל אני תמיד חשבתי שזו ביישנות שתחלוף לו עם השנים…"

"קשה לומר שהייתי מאוד מופתעת כשהוא הסגיר את עצמו," אמרה מקגונגל. "בייחוד אחרי הסיפור עם ההורים שלו,"

"ההורים שלו?" שאל פאדג' בהפתעה, כאילו לבן אדם כזה לא מגיע הורים. במקרה הזה, הארי הסכים.

"כן," מקגונגל הנמיכה את קולה. "לא הרבה יודעים, אבל הם היו מרגלים… לטובת המסדר… בסוף התברר שהם היו מרגלים כפולים, נגדנו. אף אחד לא יודע איזה מהצדדים הרג אותם, אבל מה שבטוח שנוספיי הלך בעקבותם. הוא קוסם רב עוצמה, אתם יודעים,"

"אבל…" אמרה מדאם רוזמרטה. "זה לא ייתכן. הוא רק גמר בית ספר כשהלורד האפל נפל, לא היה לו זמן להיות מרגל!"

מקגונגל הנהנה. "בדיוק, הוא ריגל תוך כדי הלימודים,"

פליטיק נענע בראשו. "הוא תמיד היה תלמיד מבריק."

"והוא הסגיר את המשפחה שלו לוולדמורט?" שאלה רוזמרטה בחרדה.

"גרוע מזה," אמר פאדג'. "אומרים שהוא היה שומר הסוד שלהם. היחיד שיכל להסגיר אותם היה הוא."

"וזה בדיוק מה שהוא עשה," לחשה מקגונגל בקול סדוק.

היה שקט לכמה שניות.

"זו הייתה מכה קשה לג'רי הזקן," אמרה מקגונגל בעצב. "אתם יודעים, הוא מלמד כאן עכשיו התגוננות. במשך תקופה ארוכה הוא בקושי יצא מהבית. סירב לקבל אורחים. למעשה, הוא בקושי מקבל אורחים עד היום. קודם נוספיי האב, אתם יודעים, הם היו חברים טובים מאוד…"

"הו כן," מדאם רוזמרטה צחקה מעט. "זה היה עוד לפני תקופתי, אבל אפילו אני שמעתי עוד סיפורים."

"...ואחר כך נוספיי הבן… כן, מפתיע איך הוא התאושש מזה. הוא בלא ספק נהנה כאן, ללמד."

הפרק הקודם		הפרק הבא