צפוי לא צפוי / פיק פורום

המסיבה.

אני לא מאמינה. לא. זה לא יכול להיות לא היא, היא הייתה כל כך נחמדה, אירחה אותנו בקיץ, חייכנית כל הזמן. הרגשתי חנק בגרוני, ודמעות בעיני. ליאל לא הבינה ולקחה את המכתב במהירות. לא הסתלתי עליה, אני קפואה במקומי, בדיוק כמו ירין. אבל בניגוד אליו, לא שלטתי על הדמעות שלי, והן זלגו בלי סוף.

"הו, ירין!" אמרה ליאל בקול שבור. גם היא זכרה. את הכל.

ירין עדיין לא זז, לא הסתכל עלינו בכלל. ירין ישבה לידו וחיבקה אותו. הוא עדיין לא הגיב, אבל עצם את עיניו, מחזיק את הדמעות חזק.

לא ידעתי מה לעשות, לומר, כלום. פשוט עמדתי שם, קפואה ובוכה. כמה עוזר.

ליאל לא עזבה את ירין, וגם היא בכתה עכשיו. לא בכי תמרורים, אבל דמעה נצצה במורד לחייה. היא הסתכלה עלי, ולא ידעתי מה לומר.

ישבנו ככה שעות. פשוט שקטים, חושבים. לא ידענו מה לומר אחד לשני, מה לעשות עם עצמנו.

"אתם בסדר?" שמעתי קול מאחורי. לא הסתובבתי. לא כי לא רציתי, פשוט הבדתי כל בעלות בגופי. הוא כבר לא צייט לי. ליאת באה ונעמדה מוליץ מבט שואל בעיניה.

"מה קרה?" היא שאלה.

אף אחד לא ענה, וליאל, אין לי מושג איך, הושיטה לליאת את המכתב. היא קראה אותו בכמה שניות ואז הסתכלה על ירין.

"אוי, ירין, אני ממש מצטערת," היא אמרה, והתשיב לידו, מניחה על זרועו יד מנחמת. הוא לא זז. כמה מפתיע. "אבל, ירין, זה לא אומר שסוף העולם הגיע. היא הלכה, אבל השאירה מאוחרי דבר מדהים. די,..."

"לא הגיעה סוף העולם?" הוא אמר בקול צרוד, מסתכל עליה.  הסתכלתי גם אני, אבל עליו. הוא נראה שבור, הרוס. "אמא שלי נרצחה, וזה לא סוף העולם?"

"לא. אתה יודע מי נטפל לחפים מפשע, וזה יכול היה להיות כל אחד מהורים שלנו. זאת לא סיבה לדיכאון. אתה לא לבד. זה לא יעזור לבכות, היא לא תחזור..." היא אמרה בקול שקט.

הוא שתק. היא כנראה צודקת. בלי לומר מילה, התחלתי ללכת לכיוון היציאה מחדר המועדון. ידעתי שהם מסתכלים עלי, לא מבינים מה אני עושה, לא אכפת לי.

יצאתי מחדר המועדון ועליתי בדרגות לעבר האולם הגדול. כשהגעתי לשם, לא עצרתי, המשכתי ללכת. יצאתי מבית הספר והתקדמתי לעבר האגם. היה שקט בחוץ. התישבתי על גדות האגם, המקום הרגיל. הבטתי במים לזמן רב. חשבתי על ירין, מה יהיה איתו עכשיו? הוא לא יסבול את זה, הוא היה יותר מדי קשור לאימו... זה כל כך אכזרי...

"אה, דנה?" אמר קול מאחורי. הסתכלתי וראיתי ילדה לא יותר גדולה מתלמידת שנה שלישי, עם שיער חום כהה ועיניים מימיות. היא הושיטה לי מכתב. 

"תודה..." לחשתי לה ולקחתי את המכתב:

דנה היקרה,

חג המולד מתקרב, והינה אני מזמין אותך

מסיבה קטנה שתיערך אצלי במשרד

בשעה 20:00, ביום רביעי הראשון של 

החודש.

עלייך לבוא בגלימת נשף יחד עם בן או בת זוגך.

מקווה לראותך שם יחד עם בן זוגך,

פרופסור סלוהורן.

מעולה. בדיוק מה שאני צריכה, אמרתי לעצמי בציניות. לא נראה לי שאני ילך ל'מסיבה' הזאת... ואני בטוחה שירין וליאל יסכימו איתי שזה לא הזמן הכי טוב ל...

"דנה?" שמעתי שוב קול מאחורי, הפעם קול גברי.

הסתובבתי. זה היה רמוס.

כשראתי שזה הוא, הסתובבתי חזרה לכיוון האגם.

"אה, זה אתה." אמרתי בשקט, אבל הוא שמע.

"כן..." הוא מלמל. "מה שלומך?"

"מעולה," שיקרתי. "מה אתה רוצה?"

הוא נראה פגע מהיחס שלי, אבל לא אכפת לי. נמאס לי להיות נחמדה, נמאס לי לשקר, ונמאס לי מהכל, במיוחד עכשיו.

"סתם... רציתי לדבר. קרה משהו רע?"

"זה עיניינך?"

שוב שקט. אני רק פוגעת בו, אמרתי לעצמי, פשוט קומיו תלכי, כמו שתמיד עשית.

"מצטערת, רמוס..." אמרתי בשקט וקמתי. הוא חפר בין ידיו ואני הלכתי, לא רוצה לומר עוד דבר שיכול לפגוע. חזרתי לחדר המועדון [לאן עוד יכולתי ללכת?], ירין וליאל עוד היו שם, אבל עכשיו הם פיטפטו קלות. כנראה שליאת באמת עזרה.

"הי," אמרתי בטון מבוייש.

"הי," אמר לי ירין, חצי מחייך. "קיבלת הזמנה?"

"כן," אמרתי, מראה את שלי. "למה לעזאזל חייבים להביא בן זוג?!"

הם לא ענו.

"ירין? יש לך מישהי?!" אמרתי בקול נדהם. מתי הוא הספיק?!

"טוב, זוכרת את הילדה ההיא, שנתקלת בה? אז... הכרתי אותה, קוראים לה דומיניק, והיא כל כך חמודה..." הוא אמר בקול חלומי שנתן לי רצון להקיא. 

"דומיניק?!" אמרתי בקול נדהם. "המכוערת הזאת? אתה לא רציני?" 

"היא לא מכוערת!" הוא כעס. "וכן, אני הכי רציני שבעולם."

שתקתי לרגע. נמ, מה שבא לו.

"אותך אני לא שואלת, אני בטוחה שתבואי עם הקונדסאים שלך ו..." נעצרתי לרגע. אז זה מה שרמוס רצה!

"כן, אני הולכת עם ג'ימס," אמרה ליאל, מחיכת אלי.

זה רק הוסיף לכעס שלי.

"אוף, אני פשוט אלך לישון וזהו!" אמרתי בכעס והלכתי לכיוון המדרגות המובילות לחדרים.

"מה נסגר איתה?..." שמעתי את ירין אומר לליאל.

הלכתי לחדרי ונכנסתי למיטה במהירות הבזק. זה כל כך מעצבן, זה...זה.... אוח! ני לא יודעת כבר מה לחשוב. פשוט ללכת לישון ולא להתעורר.

לרוע המזל, התעוררתי למחרת, מוקדם, יותר מדי מוקדם. ירדתי למטה, וחדר המועדון היה ריק. זה היה יום ראשון, שלושה ימים לפי המסיבה של סלוגהורן. רמוס ניסה לדבר איתי כמה פעמים השבוע, אבל דחיתי אותו בכל פעם. אני לא מתכוונת להתחיל הכל מההתחלה, אני לא רוצה ולא צריכה את זה. אני ילך לבד, זה היה הכי טוב. לאחר שניר וליאת ירדו הלכנו לארוחת בוקר, לא רציתי לפגוש את ירין החולם ואת ליאל הזורחת. הם גרמו לי להקיא. ראיתי אותם נכנסים, אבל ירין התקדם לעבר שולחן רייבנקלו וליאל התקדמה, כהרגלה, לעבר שולחן גריפינדור. הסתכלי על צלחתי המלאה באוכל, לא נגעתי בו בכלל. הרגשתי שאני יקיא בכל רגע אם זה ימשיך ככה. כשיצאתי מהאולם הגדול לכיוון המרתפים, שמעתי את קולו של מוס מאחורי:

"דנה! דנה!" 

המשכתי ללכת. 'אל תתיחסי אליו, אל תסתובבי, אני יודעת שאת רוצה, אבל תחזיקי את עצמך...'

"הי," הוא אמר כשהגיע אלי.

"הי," אמרתי בקול משעמם. "מה?"

"דנה, את רוצה לבוא איתי למסיבה של סלוגהורן?" הוא שאל.

"מה?" שאלתי, משחקת אותה מופתעת. הוא הרים גבה.

"טוב, אני יודעת שזה מה שרצית... אני מצטערת רמוס, אני לא יכולה. אני גיליתי שאני-" מה גיליתי? "אני לא יכולה. זה פשוט לא יעבוד." אמרתי לבסוף.

"אה...או-אוקי," הוא הנהן בהבנה, אבל ראיתי שזה כואב לו. אבל משום מה... הבנים לא אותו דבר. הם... השתנו. או שמא אני השתנתי? המחבה הזאת גרמה לי לרעד בגב. לא יכול להיות. אני לא... ואולי כן? אבל מה יגידו האחרים? לפתע הבנתי טוב מאוד מה עבר בראשו של סוורוס. את לא כזאת! אמרתי לעצמי אחרי המחשבה הזאת. מאיפה זה צץ לך? את לא נורמאלית!

סלוגהורן אמר לנו להכנס לכיתה, אבל במשך כל השיעור לא הצלחתי להתכרז בשום דבר שעשיתי, רק חשבתי על מה אני. תוצאה: השיקוי שלי היה כמו השיקוי של פטיגרו. טוב, אולי טיפה יותר טוב.

כשיצאתי מהכיתה ויצאתי החוצה להפסקה ראיתי אותן, הקבוצה הזאת. אחת מהן, ירדן אם אני לא טועה, בחנה אותי. הסטתי את מבטי במהירות. לא רציתי שהיא תחוב שאני... ואלי אני כן רוצה?

היא התקדמה לעברי, ולא ידעתי מה לעשות. לברוח? להישאר ולבקש ממנה את מה שעבר לי בראש בשיעור שיקויים? או שאולי זאת פשוט הייתה סתם מחשבה...

"הי," היא אמרה לי.

"הי," אמרתי בקול ביישן.

"מה קורה?" 

"ב-בסדר?"

היא צחקה.

"אני לא ינשך אותך, את יודעת."

בעלתי את רוקי אבל לא אמרתי מילה.

"אז, למה הסתכלת עלי?" היא שאלה בקול מתעניין.

"רציתי לשאול אותך...אם... כלומר, את רוצה לבוא איתי למסיבה של סלוגהורן?" אמרתי לבסוף, מפחדת ממה שהיא יצא מפיה ברגע שהיא תפתח אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא