גלקסיות בהתנגשות

טוב, התברר שהעבודה של אן, לדאוג שאמלי תעזוב את ניק נחסכה מאן מכיוון שאמלי שמעה את כל השיחה, ולא רק היא אלא כל בית גריפינדור שבדיוק חזר מהגוסמיד ושמע את כל השיחה מבעד לתמונה, אחרי הכל ניק לא בדיוק אמר את זה בשקט, וכך תוך יום אחד הידיעה פשטה ברחבי הוגוורטס.

להפתעתי ניק דווקא היה נראה שדיי הוקל לו. כששאלתי אותו הוא אמר לי שזה פשוט חסך לו המון עבודה.

אן ובריאן נעשו לזוג דביק במיוחד. אן הכריחה את בריאן ערב אחד ללבוש כובע בצבע תכלת שעליו כתוב 'בריאן המתוק שלי'

בריאן, בפנים אדומות לגמרי הסביר לאן שאין שום סיכוי שהוא הולך להראות את הכובע הזה להורים שלו. אחרי המון שכנוע וכמעט דמעות מצידה של אן הוא הבטיח שילבש אותו כשהוא יישן.

"אפשר לחשוב מה ביקשתי ממנו,” היא לא הפסיקה לרטון בעודה מארגנת את המזוודה שלה לקראת חופשת חג המולד שמתחילה מחר. “זה לא איזה משהו בולט במיוחד, אם הוא רק היה מסכים ללבוש את זה כל הזמן זה היה יכול להיות כזה רומנטי,” היא נאנחה אנחה עמוקה.

ג'יימס העיף בי מבט מבוהל. “א..את לא...אממ... לא מתכננת משהו כזה?” הוא מיהר לשאול אותי.

"לא, לא,” מיהרתי להרגיע אותו, למרות שהמחשבה על ג'יימס לבוש בכובע צמר ורוד הייתה דיי משעשעת.

"אז איפה את מתכננת להיות בחופשה?” שאל ג'יימס.

"אני באמת לא יודעת,” אמרתי. “חשבתי לחזור הביתה אבל – א..אני לא כל כך רוצה. אולי אני אשאר פה בהוגוורטס...”

"רוצה לבוא אלי הביתה?” שאל ג'יימס. “ממש מעניין אצלינו בחג, כל המשפחה המורחבת מגיעה לבית של סבא וסבתא וויזלי ואנחנו מקימים אוהלים ענקיים בחצר בשביל שיהיה מקום לכולם...”

"באמת?” קראתי בהתלהבות. לבלות את חופשת חג המולד בבית משפחת וויזלי האגדי היה יכול להופיע רק בחולומותי הפרועים, אבל כבר התחלתי להתרגל לכך שהם מתגשמים פתאום. “ברור שאני רוצה,” עניתי בחיוך גדול.

נישקתי את ג'יימס והמשכתי לארגן את כל הבגדים שלי יותר מהר.

רוז וויזלי הופיעה מאחורי ונופפה בשרביטה, תוך שניות כל הבגדים התקפלו בצורה מדוייקת ונחו בתוך המזוודה. “הוו תודה,” אמרתי, מופתעת טיפה.

"הבנתי שאנחנו הולכת להיות כמו אחיות בחופשה הקרובה,” היא אמרה. “מה דעתך שכל יום אנחנו נשלים ביחד קצת מהר השיעורי בית שנתנו לנו ואולי אפילו נוסיף כמה דברים משלנו?” היא הוסיפה בהתלהבות.

"אאה - “ לא ככה דמיינתי את חופשת חג המולד שלי... “בסדר?” עניתי לבסוף.

הנסיעה לקינגס קרוס הייתה ארוכה ומשעממת.

ישבנו בתא, אני ג'יימס ואן ובריאן וניק בספסל ממול. ניק היה נראה דיי משועמם.

באיזשהו שלב נער אחד משנה שישית פתח את דלת התא וביקש מניק להתלוות אליו. להפתעתי, סומק פשט בלחייו של ניק והוא יצא מהתא.

"זה רק מסביר,” אמר בריאן בחיוך משועשע לאן. “שלא היה לך שמץ של מושג מי הקראש שלו...”

אן, שכל הנושא של ניק היה עדיין רגיש אצלה נתנה בבריאן מבט קשה ושמרה על זכות השתיקה.

משהו כמו שעה וחצי אחרי שניק עזב את התא גם בריאן ואן עזבו ואני וג'יימס נשארנו לבדינו.

כאילו, רק חיכה לרגע שבו אן ובריאן יעזבו, ג'יימס הושיט את ידו וכרך אותה סביבי וקרב אותי אלי. חייכתי חיוך קטן והשענתי את ראשי כל כתפו, מביטה בנוף החולף בחלון שהלך ונעשה יותר עירוני.

"כתבת בסוף להורים שלך? שאל ג'יימס לאחר כעשרה דקות שישבנו בשקט.

"כן,” עניתי. “סיפרתי להם על החלומות ושאלתי אותם למה הם אף פעם לא סיפרו לי שום דבר.”

ג'יימס שתק.

"והם לא ההורים שלי,” פלטתי.

"ליאנה,” אמר ג'יימס בקול רך. “אני יוע שניק שאל אותך את זה אבל מסקנות כאלה לא מסיקים ככה סתם.”

"אני ממש מעריכה אותם על זה שהם גידלו אותי במשך שלוש שנים כאילו הייתי הבת שלהם,” אמרתי והתעלמתי מהבעת הפנים שהתפשטה על פניו של ג'יימס. “אבל אני יודעת שאני לא הבת הביולגית שלהם. אני יודעת שהגעתי אליהם בגיל שתיים עשרה ולפני שהגעתי אליהם, ידעתי שאני קוסמת אבל נמחק לי הזיכרון, מה שאני לא יודעת זה האם הם הסכימו לכך שהזיכרון שלי ימחק, האם הם ידעו שהוא נמחק?”

"ליאנה,” אמר ג'יימס בקול חלוש.

"אתה תראה,” אמרתי. “אם הם יחזירו מכתב יחד עם ארול, נראה מה הם יכתבו...”

הפרק הקודם		הפרק הבא