חייו של נוויל

סליחה שלא העליתי מלא זמן פליז תגובותתתתתת, תודהה יאללה תקראוו 

הלכתי עם הארי רון והרמיוני לסעודת המוות של ניק כמעט בלי ראש, למה הוא חוגג את המוות שלו עדיין לא הבנו, התחלנו לעלות למגדל גריפינדור אבל בדרך היה כתוב משהו אדום על הקיר, ''גורו לכם אוייבי היורש אתם הבאים בתור בוצדמים'' זה מה שהיה כתוב. מתחת לזה הייתה תלויה נוריס, החתולה המטומטמת, מפגרת, מעצבנת וכו' של פילץ'. אני לא יכול להגיד שהייתי עצוב לראות אותה ככה, אבל נבהלתי. וגם ממש פחדתי, אני כמעט סקיב ידוע שזה לא יותר טוב ממוגלגים אז אולי גם אני הבא בתור? הרמיוני אמרה לי: ''מה קרה נוויל? את ממש חיוור.'' ''שום דבר'' עניתי ''רק יש פה משהו שכתוב בדם וחתולה מתה תלויה מתחת'' היא חייכה, ''אל תדאג'' הארי אמר לי.

הרצפה הייתה מלאה במים, מה קורה כאן? לאחר 10 דקות נגמרה הסעודה האמיתית, כל התלמידים התחילו לעלות, הם נעצרו מבוהלים מאחורינו.

מאלפוי דווקא נראה שמח, הוא קרא את הכתובת בקול, דמבלדור הגיע עם עוד מורים, פילץ' התעצבן, טוב אתם יודעים מה קרה.

לא הרבה זמן אחר כך, תלמידים החלו להיתקף, ממש פחדתי, כל פעם חשבתי שאני יהיה הבא בתור. מאלפוי בכלל בלתי נסבל, הוא כל היום מסתובב ומעליב אותי, מה שמעצבן זה שהוא צודק.

הארי הרמיוני ורון היו עסוקים ולא היה להם הרבה זמן אליי, אבל כל פעם שהתחלתי להישבר, אבא ואמא היו איתי, כל פעם שמאלפוי הציק לי הרגשתי את התמיכה שלהם, כל פעם שסנייפ השפיל אותי וכמעט ירדו לי דמעות הרגשתי דפיקות עידוד, כאילו הם חיים בתוכי. אבל השיעורים הכי מעצבנים היו עם לוקהרט, הבנאדם סתום אפילו יותר ממני, באחד השיעורים הוא שחרר מלא פיוניות הם הרימו אותי מהאזניים, למה הדברים האלה תמיד קורים דווקא לי??? בסוף הארי הרמיוני ורון הורידו אותי ואספו את הפיוניות.

ואז הרמיוני אובנה, כבר הייתי מיואש, ישבתי על המיטה שלי, היא הייתה היחידה שהתייחסה אליי באמת, היא החברה הכי טובה שלי למרות שהיא למדה המון, תמיד היא דאגה שאני אגמור את שיעורי הבית. הארי היה הרבה באימוני קווידיץ' ובמרפאה, והיה צריך להתמודד עם כל התלמידים ששונאים אותו ורון היה איתו. החזקתי את המעמם ביד וכיביתי את כל האורות, ואז הדלקתי נר אחד קרוב אליי, הסתכלתי על המעמם באור הקלוש והצלחתי לראות את אבא ואמא. הם היו חיים, שמחים, הם חייכו אליי, הרגשתי טוב. אבל אז נזכרתי במצב שלהם היום....

--פלאשבאק--

אני בן 9, סבתא אומרת לי שאני כבר מספיק גדול כדי לראות את אבא ואמא, אני מתרגש. נסענו ברכבת התחתית וסבתא סיפרה לי מה קרה:

לפני 10 שנים, כשוולדמורט (סבתא אומרת את שמו לפעמים אבל אני קצת מפחד) היה בשלטון, דמבלדור החליט להקים 'צבא' נגדו. הוא פתח קבוצה שנראה 'מסדר עוף החול' ידוע שדמבלדור אוהב עופות חול וזה שם שלא יגלה אותם. ההורים שלך היו מאוד אמיצים והצטרפו למסדר, לאחר חצי שנה אמך נכנסה להריון, היא חיכתה כמה שנים ואמרו לה שיהיה לה קשה בהיריון אבל זה לא היה אכפת לה. הם עבדו קשה במסדר, ופעלו נגד אוכלי המוות, הם ברחו מוולדמורט עצמו שלוש פעמים! הייתי מאוד גאה בהם, אחר כך אתה נולדת, תינוק כל כך מתוק! היית גאוותם היחידה, אבל אז הם נתפסו, בלטריקס לסטריינג' תפסה אותם, המרושעת המנוולת, היא כל כך אכזרית. היא הטילה עליהם קללה שאין עליה מחילה- קרושיאטוס, זו קללת עינוי. בדרך כלל מי שמטיל אותה רוצה לגלות משהו מסוים ולאחר דקות בודדות הוא מפסיק, אבל בלטריקס גרועה הרבה יותר, במשך שלוש וחצי שעות היא עינתה את שניהם, עד שהם השתגעו, מאז הם מאושפזים בבית החולים הידוע הקדוש מנגו. 

ירדו לי דמעות מהעיניים כשסבתא סיפרה לי, אבל זה לא התקרב לבכי שלי כשהגענו. בבית של סבתא היו תמונות שלהם, אבל כשראיתי אותם בפעם הראשונה התחלתי לבכות, ניסיתי לדבר איתם אבל הם שכבו ללא הבעה על הפנים, עיניהם חלולות פיהם סגור והם שוכבים אחד ליד השני ומסתכלים לתקרה, זה היה מזעזע.

--סוף פלאשבאק--

דמעות ירדו מעיני גם עכשיו, חשבתי שאין מישהו במצב יותר גרוע ממני, אבל נזכרתי בהארי. אין לו הורים בכלל, הוא גודל אצל מוגלגים ששונאים אותו, חושבים שהוא היורש של סלית'רין כי הוא לחשנן, אף אחד כמעט לא מדבר איתו וזה רק ההתחלה..

הפסקתי לבכות, הדלקתי את האורות, ושמתי את המעמם עליי. 

הארי ורון נכנסו, הם היו בעונש לפני זה, הם אמרו לי שזה היה נוראי. העדפתי לא להיכנס לפרטים, ואז אמרתי משהו שאני חושב כבר די הרבה זמן, ''אתם חושבים שמאלפוי הוא היורש של סלית'רין?'' ''האמת שבדקנו את זה, הרמיוני הכינה פולימיצי ואז התחלנו לקריאה וגויל ודיברנו איתו, זה לא הוא.'' הארי סיפר.

זה עודד אותי שהם עושים משהו, סוף סוף יש מישהו שעובד, לא כמו לוקהרט שמספר שהוא יודע בדיוק מה יש שם והוא יכול לפתור את זה בשנייה.

חזרנו מחופשת חג הפסחא, הארי סיפר לי על דובי, עד עכשיו באמת לא הבנתי מה קרה בתחילת השנה ועם המרביצן ההוא במשחק הקווידיץ'. טוב שהוא נזכר לספר רק עכשיו, אבל העיקר שזה נגמר.

ביקרנו את האגריד, ואז היו אנשים שבאו אז שמנו את גלימת ההיעלמות וישבנו בצד בשקט, ממש פחדתי, טוב אני די פחדן, איך אני בגריפינדור?? ואז השעו את דמבלדור, ''הוגוורטס לא תשרוד בלי דמבלדור'' לחשתי, ''כן, מה נסגר עם לוציוס הזה, הוא בדיוק כמו מאלפוי'' רון אמר, ''הוא אבא שלו, זה הגיוני'' הארי אמר. עקבנו אחרי העכבישים כמו ושהאגריד אמר, פנג בא איתנו, ואז ראינו עכבישים ענקיים. לגדול ביותר קוראים הרעגוג, הוא חבר של האגריד, דיברנו ובסופו של דבר הוא אמר לכל ילדיו, נכדיו ולא יודע מי עוד היה שם, לטרוף אותנו. ניסינו לברוח, אבל לרון אין שרביט, ואני לא עושה כמעט שום קסםכמו שצריך, אז היא מרמור להציל אותנו. אבל אז הגיעה מכונית משום מקום, רון אמר שזאת המכונית שלהם, קוללל! הם טסו עליה להוגוורטס, והיא הוציאה אותנו מהיער בנסיעה מהירה. כשיצאנו, הייתי כולי לבן, מזל שהצלחנו לצאת משם.

הסתובבנו  בבית ספר באחד הלילות, ואז שמענו מורים מתקרבים, התחבאנו. מקוגנגל אמרה שה קרה, נחטפה ילדה לחדר הסודות. ''השלד שלה יירכב לנצח בחדר הסודות'' כך היה כתוב. ''מי הילדה?'' שאל פליטיק, ''ג'יני וויזלי'', רון רצה לצאת ולצעוק אבל הארי החזיק אותו. ואז לוקהרט נכנס והמורים אמרו לו להציל אותה, ''למה דווקא אני?'' הוא שאל ברוב טמטומו. ''אמרת שאתה יודע איפה חדר הסודות, ושלהיכנס לשם זה קלי קלות ואתה יכול לנצח בקלות את המפלצת ששוכנת שם'' אמרה מקגונגל, ''אני אמרתי דבר כזה?'' אמר (ברוב טמטומו שוב). 

הלכנו למשרד שלו וראינו שהוא מתכוון לברוח, אז לקחנו אותו וסיפרנו לו כל מה שאנחנו יודעים הוא ניסה ללכת כל הזמן אבל לא נתנו לו. הלכנו לשירותים, הארי פתח את הכניסה בלחישה (מלחיצה ביותר), התגלשנו בצינורות. לבסוף הארי נכנס ואני ורון נשארנו עם לוקהרט, שניסה למחוק לכולנו את הזכרונות ופגע בעצמו הטיפש הזה.

למחרת כל הבית ספר דיבר רק על דבר אחד- איך הארי פוטר הציל את ג'יני וויזלי מחדר הסודות וחיסל את היורש של סלית'רין (זה לא מאלפוי), גם איתי ועם רון כולם דיברו, ''זה נכון שגם אתם הייתם שם?'' ''המפלצת הזאת מפחידה?'' ועוד שאלות מסוג זה.

וכך נגמרה לה עוד שנה, נסענו יחד ברכבת, כשהגענו ראיתי את סבתא מרחוק. נפרדתי מכולם גם מהרמיוני שכבר השתחררה מהמרפאה, וחזרתי הביתה...

הפרק הקודם		הפרק הבא