הו אלוהים לא שוב!

לשאלתכם - כן. יש המשך.

שאר ספטמבר עבר במהירות מרשימה לדעת הארי שקם כל בוקר כשהוא חצי מצפה לשמוע חדשות על תקיפה במהלך הלילה. בתקווה שהתאבנות, אבל לעולם אי אפשר לדעת. רק בגלל שג'יני הנשלטת לא הצליחה להרוג אף אחד לא אמר שזנב תולע הנשלט לא יצליח. ככל שאוקטובר התקדם, היה נראה שהתקיפה הראשונה יכולה להיות שוב בליל כל הקדושים. אולי זה לא היה צירוף מקרים שגברת נוריס אובנה בליל כל הקדושים פעם קודמת - זה היה סביר.

יום אחד, בערך שבוע לפני ליל כל הקדושים, הארי נעצר לאחר ארוחת הבוקר על ידי פרסי וויזלי המודאג למדי. לא שהיה לו אכפת, כמובן; הרמיוני עוד צעקה עליו מאז שינשוף הדואר הגיע עם הזמנה של נייר דפדפת ועטים אמיתיים. היא ככל הנראה ציפתה ממנו פשוט להשביע את רצונם של כל אלה שסירבו להשתמש בדפים מעץ כשהם יכלו פשוט להשתמש בעור של עגל, כבשה או עז במקום והתעקשו לכתוב עם נוצות ארורות. ברצינות, בין הציוד המשרדי לשיעורים שלהם, הארי התחיל לחשוב שכל עולם הקסמים פשוט ממש שנא חיות.

או אולי הרמיוני התעצבנה מזה שהוא התכוון למכור חלק מהמלאי שלו לבני מוגלגים וחצויי דם שגם הם העדיפו לחיות במאה העשרים ולא בימי הביניים. יש סיכוי שהוא גם הזכיר משהו לגבי לפתוח ארגון צער בעלי חיים של הוגוורטס.  אבל באמת, הילדה הזאת הגזימה לחלוטין. הוא חשב שהיא תהיה מרוצה מהאכפתיות שלו לפי הצעדים המאוחרים יותר שלה באלרג"ה, אבל לאאאאאאאאאאאא… והיה גם המכתב שהיא קיבלה מההורים שלה שאמר שחצי מהשכונה שלה תכננו כנראה להתחפש בתחפושת 'הארי פוטר' הרשמית שהוא שכח לציין שהוא אישר. או אולי זה היה בגלל שהוא -

"הארי, ראית את זה?" דרש פרסי, מחזיק לפניו את הגיליון היומי של הנביא היומי ומביא קץ להרהוריו של על כעסה של הרמיוני.

"לא," אמר הארי בעליזות. "אני קורא רק את הפקפקן. לאחרונה הצטרפתי להיות הדובר שלהם, אחרי הכל."

"אני מבין," אמר פרסי, המום למדי. הוא התעשת במהירות. "יש כאן כתבה על איך אתה -"

"תרמתי מטאטאים לשלושה מהבתים והמאלפויים תרמו לאחרון?" שאל הארי.

פרסי הנהן.

"בעמוד הראשון?" עוד הנהון. "איזה זמן גרוע. התעקשתי שזה יהיה בעמוד הראשון, אבל לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. כנראה באמת היו להם חדשות אמיתיות לדווח לשם שינוי. תגיד, את האמת: הסיפור עושה איתי צדק?" שאל הארי, מסתכל בסקרנות על פרסי.

"אני… אני מנחש שכן," השיב פרסי. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. הם כוללים את המחיר של כל מטאטא ועשיתי את החישוב ובזבזת הרבה יותר מידי כסף על זה. אני יודע שההורים שלך היו עשירים, הארי, אתה צריך לפרנס רק את עצמך, ויש לך לינה בחינם עד שתסיים את הלימודים, אבל זה עדיין לא רעיון טוב לשרוף את כל הכסף שלך עד אז."

"הירגע, פרסי," אמר לו הארי בהתנשאות. "אני מוצא שדאגתי לכל זה."

"התיידדת עם מושבת לפרקונים?"

הארי צחק. "לא, למרבה הצער זהב לפרקונים מת אחרי כמה שעות."

"מת?" פרסי הרים גבה לעומתו.

"טוב, הסיפור הרשמי זה שהוא 'נעלם'," הודה הארי. "אבל כולנו יודעים מה זה אומר. וכמו שאמרתי, דאגתי לעניין הכסף שלי. הסיפור של הנביא היומי? תמונות  איכותיות של הילד שנשאר בחיים ככל הנראה שוות 50 אוניות כרגע. קולין קריווי מצלם אותן אז הוא מקבל את רוב הכסף, אבל אני עדיין מקבל עשרים אחוז. אני מקבל אחוזים מהמכירות של הפקפקן ותן לי לומר לך, מספר המנויים ממש גדל אז טוב שהחלטתי להצטרף כשהצטרפתי. חוץ מזה, אישרתי הוצאה של דמויות זזות של הארי פוטר, סימן מסחרי על שמי, ואני כרגע עובד על פיתוח קו ייצור בגדים משלי. לא משהו מפואר במיוחד, רק גלימות עם ברק רקום עליהן, אבל זה הולך טוב עד כה. בלי להזכיר בכלל כמה אני מקבל ממכירת תמונות חתומות ודמי מועדון מעריצים…"

פרסי פשוט בהה בו.

"אתה בסדר?" שאל הארי לאחר חמש דקות תמימות בהן פרסי פשוט עמד שם.

"אני - כן, אני בסדר," אמר פרסי לבסוף, מנענע את ראשו. "אני יכול לשאול למה אתה עושה את זה?"

"כדי שיהיה לי כסף לשרוף," השיב הארי בפשטות. "חוץ מזה, אם אנשים מוכנים לקנות כל דבר שהשם שלי מחובר אליו, באותה מידה אני יכול למכור את זה, נכון? או לפחות זה מה שפרופסור לוקהרט אמר."

"אני מתחיל לחשוב שאתה מבלה הרבה יותר מידי זמן עם האיש הזה," אמר פרסי ישירות.

"אולי אתה צודק," אמר הארי בעצב, וכתפיו שחו. "פשוט התלהבתי כל כך לחשוב על כל הדרכים שאני יכול לעזור לאנשים. אני מניח שאני אצטרך לומר למדאם פינץ' שאני לא אתרום בסוף את חמשת אלפי האוניות האלה…"

"מצד שני," אמר פרסי בחיפזון. "כל עוד אתה מתייעץ לעיתים קרובות עם מומחה ותיק כמו פרופסור לוקהרט, אני בטוח שהכסף שלך יהיה בסדר."

הארי חייך כשהסתכל על הילד המבוגר מתרחק.

"זה מגוחך להחריד," התלונן הארי שעה שהלך בעקבות לונה, לוקהרט, דמבלדור, מקגונגל ופילץ' אל משרדו של לוקהרט.

לונה רק חייכה בשלווה, ללא ספק מחברת בראשה מאמר על האירועים.

כל מה שהארי רצה היה להנות ממסיבת ליל כל הקדושים עם חבריו כמו כל… טוב, לא כמו אדם נורמלי, זה היה כבר מאוחר מידי, אבל כמו התלמידים האחרים. אבל לא, הוא לא היה אדם נורמלי: הוא היה חלק מקבוצת הקווידיץ'.  הוא הותיר עקבות בוץ לכל אורך האולם הגדול כשחזר מאימון, פילץ' צעק עליו על שעשה בשבילו עוד עבודה, הוא העלים את הבוץ, פילץ' צעק עליו שוב שהוא משוויץ, והוכנס לפינה כל ידי ניק כמעט בלי ראש והוזמן למסיבת יום המוות.

הארי, שזכר לרעה את אסיפת הרוחות הקטנה של ניק, עמד לסרב כשלונה הופיעה מאמצע שום מקום וביקשה לבוא גם היא. ניק, כמובן, הסכים והארי נאלץ מוסרית לבוא כדי למנוע מלונה להחליט שהיא מעדיפה להיות רוח מילדה או משהו אחר שהיה עלול להרוג אותה.

ואז, בדיוק כשהארי הצליח סוף סוף לשכנע את לונה לפחות ללכת למסיבה לאכול קצת, היא שמעה את הבסיליסק בקיר. לונה לא הייתה לחשננית, בשום אופן, אבל היו לה כנראה אוזני עטלף כי היא טענה שהיא שומעת לחשושים מהקירות והתעקשה לבדוק את זה. כשמצא שהוא לא יכול להוריד אותה מזה, הוא הלך אחריה. והגיע אל גברת נוריס, משותקת שוב, בדיוק לפני שהתלמידים האחרים עברו בדרכם לחזור למעונות. כתוצאה מכך, פילץ' האשים את השניים בהריגת החתולה שלו והם היו בדרכם להגן על עצמם.

הארי היה כל כך עסוק בלהתלבט אם לרחם על עצמו או להתעצבן שלמרות נסיונותיו הרבים, הוא היה בליבה של חקירת חדר הסודות שוב עד שהוא לא שם לב להתרחשות עד שדמבלדור יידע את פילץ' שהחתולה שלו לא מתה.

"לא מתה?"השתנק פילץ'. "אז למה היא כזאת - כזאת נוקשה וקפואה?"

"כי היא אובנה," הסביר הארי לפני שדמבלדור הספיק.

"האם זו הודאה באשמה?" דרש פילץ' בזעם.

"כמובן שלא," אמר הארי, פגוע. "פשוט זיהיתי את התסמינים."

"וממתי אתה כזה מומחה להתאבנות?" לעג סנייפ.

"מאז שבערך באמצע הקיץ כשהצלקת שלי אמרה לי שחדר הסודות ייפתח על ידי אנימאגוס עכברוש לא רשום שמאמינים שהוא מת שנשלט על ידי יומן מרושע ושבחדר הסודות יש בסיליסק ושמבט בבסיליסק יאבן כמה תלמידים. ואת גברת נוריס," הוסיף הארי לאחר מחשבה.

"בסיליסקים לא מאבנים אנשים," תיקן אותו סנייפ בשמחה. "הם הורגים אנשים. כולם יודעים את זה. ה*אהמ*, צלקת שלך וודאי לא הקדישה מחשבה רבה לכך."

"למעשה, היא הקדישה לא מעט. בעוד שהיא מסכימה שמבט ישיר לעיניו הגדולות והצהובות של הבסיליסק יהרוג אותך, גברת נוריס רק ראתה את ההשתקפות אחרי שמירטל המיללת הציפה את חדר השירותים," אמר הארי, מחייך אליו בשמחה.

סנייפ התנפל עליו מיד, כמובן. "איך אתה יודע איך נראות עיניו של הבסיליסק? אף אחד מעולם לא ראה אותן ונשאר חי לספר על כך."

"אני לא לגמרי בטוח איך העובדה שאני בחיים רומזת על שאני שותף בהתקפה על גברת נוריס, אבל אני יודע כי שאלתי את מירטל."

"ואיך מירטל יודעת?" שאלה מקגונגל לפני שסנייפ יספיק לומר משהו שיגרום לכולם להתחרט על כך.

"היא נהרגה כשחדר הסודות נפתח לפני חמישים שנה," לונה דיברה לראשונה. "ראיינו את כל הרוחות במסיבה של סר ניקולס וכולם היא כל כך להוטים לספר לנו איך הם מתו. אני חושבת שזה קצת כמו אנשים זקנים והנכדים שלהם, באמת."

"לא הייתם במסיבה כי השתתפתם במסיבה של רוחות?" שאל סנייפ בחוסר אמון. "הם לא מגישים שום דבר שלא נרקב במשך לפחות שבועיים."

"וזה למה גנבנו כמה כריכים מהמטבח," השיב הארי.

סנייפ באמת חייך. "עשרים נקודות מגריפינדור על הליכה למטבחים, גניבה של אוכל מהוגוורטס, והטרחת גמדוני הבית."

"הוא לא מטריח אותם," לונה לא הסכימה. "הם אוהבים אותו. למעשה, הם אימצו אותו בשבוע שעבר."

"אימצו?" שאל לוקהרט, המורים האחרים שותפים להפתעתו הפעם.

"אה, כן. הם החליטו שהוא גמדון בית של כבוד לפי הסיפורים שלו על איך הדודים שלו מתייחסים אליו ואני חייבת לומר, אני ממש מקנאת." היא נעצרה, שוקלת. "טוב, על ההפיכה לגמדון בית של כבוד, לא על היחס ככזה מהמשפחה היחידה שיש לי בעולם."

"אני מבינה," אמרה מקגונגל, מנסה לשוב אל שיווי המשקל. "העלמה לאבגוד, מאחר והלכת גם את אל המטבחים -"

"אה, זה הכל היה באשמתי, פרופסור," אמר הארי ברצינות, בתקווב למנוע ממנה צרות עם בני ביתה שעדיין חשבו שהיא מוזרה אבל לא הציקו לה הפעם. "אני שכנעתי אותה. יש לי השפעה נוראית."

"ידעתי!" קרא סנייפ. "זה עוד עשר נקודות מגריפינדור, פוטר."

"סוורוס!" התנגדה מקגונגל. "זה בקושי -"

"אה, זה מאוד הוגן, פרופסור," הארי הגן על בן בריתו היחיד בצוות. טוב, במסע איבוד הנקודות שלו, בכל אופן. "אני באמת הייתי צריך להיות טוב יותר. לונה היא רק תלמידת שנה ראשונה."

"ואתה רק תלמיד שנה שנייה," ציינה מקגונגל.

"אין דבר חשוב כמו השפעה טובה, מר פוטר," עזרה לונה. "כל השפעה היא לא מוסרית בגלל שלהשפיע על מישהו זה לתת לו את נשמתו."

"תמונתו של דוריאן גריי!" קרא הארי בשמחה. "זה למה את החברה הרביעית הכי טובה שלי. אני מצטט דברים כל הזמן, אבל אף אחד אף פעם לא מזהה את זה חוץ מהרמיוני והיא תמיד נוזפת בי שאני 'ילדותי'."

"הרסניות," איבחנה לונה.

"זו מגיפה," הסכים הארי.

"פוטר!" צעק סנייפ. כשהארי לבסוף פנה להסתכל עליו, הוא המשיך, "מספיק עם היצורים המיתולוגיים שלך והאגדות המוגלגיות המעורפלות! אמור לי מדוע לא היית בסעודה."

הארי בהה בסנייפ."הרגע אמרנו, פרופסור. הלכנו למסיבת יום המוות של ניק. יש לנו מיליונים של עדים. כמובן, כולם מתים, אבל לא תהיה חיימן, לא כך?"

למרות העובדה שסנייפ כמעט בוודאות ידע שזה רעיון רע, הוא היה חייב לשאול, "חיימן?"

"מישהו ששופט מישהו על בסיס אם הוא חי או מת," השיבה לונה ללא היסוס.

"הפקפקן מנסה להסב את תשומת לב האנשים לדעות הקדומות הקטנות האלה, אבל מובן שאתה לא מנוי," הוסיף הארי.

שפתיו של סנייפ התעקלו. "כמובן. ומדוע לא הלכתם לסעודה אחרי המסיבה?"

"אה, המסיבה עדיין נמשכת. למעשה היינו בדרכנו לסעודה כשנתקלנו בגברת נוריס," אמר הארי.

"ולמה לא חזרתם עד אחרי שהסעודה נגמרה?" סנייפ חשב שתפס אותם, אבל לזוג היתה למעשה סיבה פשוטה שלא כללה אף פעילות לא חוקית.

"היו שם המון רוחות," הסבירה לונה. "סר ניקולס הזמין אחת לכל שנה שהוא מת ורצינו לראיין את כולן."

"אם הייתם בדרככם להצטרף לסעודה, אז למה הייתם במסדרון למעלה?" שאל סנייפ בהיגיון.

"אם אתה היית בדרכך להצטרף לסעודה, אז למה היית במסדרון למעלה?" החזיר לו הארי.

"היינו למעלה כי שמעתי את הקירות מלחששים ורציתי לחקור את זה," אמרה לונה בשלווה.

הארי נאנח. הוא למעשה הבין מה הבסיליסק אמר, אבל הוא לא תכנן לציין את העובדה ששמעו בכלל משהו. כמו שרון ציין אחרי התקרית המקורית, היה עדיף לשמור את העובדה שהוא יכול לשמוע את הבסיליסק בשקט. למרות שאם חושבים על זה, רון למעשה דיבר על זה שהארי שומע קולות וכנראה חשב שהוא משוגע. טוב, היתה זו המחשבה שנספרה.

דמבלדור נראה מופתע. "את לחשננית, העלמה לאבגוד?"

"אה, לא," לונה נענעה בראשה. "לא הבנתי מה הקיר אמר, רק שמעתי לחשושים."

"זה לחלוטין מתיישר עם תאוריית הבסיליסק של הצלקת שלי, רק שתדעו," הארי לא הצליח להתנגד לדחף לומר את זה.

"לאף אחד לא אכפת מהחתולה שלי?" התלונן פילץ'.

נושך את לשונו כדי להימנע מלענות בשלילה, הארי הגיע לכיסו והוציא בקבוקון של שיקוי דודאים והושיט אותו לפילץ'.

"מה זה?" הוא שאל בחשדנות כשלקח את הבקבוקון. "איזשהו רעל?"

"לא, לא," הבטיח לו הארי. "אני לא אעשה את זה. לא מול כל העדים האלו, בכל אופן." איכשהו, נראה שזה לא מרגיע את פילץ'. מוזר. "זה שיקוי דודאים. זה יכול להחיות את גברת נוריס."

"ואתה רק במקרה נושא את זה איתך לכל מקום?" דרש סנייפ. "המנהל, ללא ספק פוטר יודע יותר משהוא מוכן לספר לנו."

"כמובן שאני לא במקרה נושא כמה לכל מקום. אבל יש עליי שלושה בקבוקונים מאז הרגע בו כף רגלי דרכה בהוגוורטס השנה. ואני הודיתי שידעתי שבאיזשהו שלב בסיליסק ישוחרר ברחבי בית הספר ואתם חושבים שאני מסתיר משהו? באמת?" שאל הארי.

"הארי מעלה כמה נקודות טובות," לוקהרט נחפז לעמוד לצד ילד הפלא השיווקי שלו. "ומאחר שהוא בוודאי לא אחראי לזה, אין אף נזקים קבועים וגברת נוריס תרפא מיד, למה שלא ניתן לשניים האלה לחזור למעונות שלהם?"

"רעיון מצוי-" התחיל דמבלדור.

"הוא יודע שאני סקיב!" התפרץ פילץ', קוטע את המנהל.

כולם הביטו בהארי.

"טוב, בסדר, זה נכון, אבל בהתחשב בזה שכבר ציינתי שאני נגד אפליה נגד אנשים שמתו, זה מאוד לא סביר שתהיה לי בעיה עם אנשים שבמקרה אין להם קסם," אמר הארי בהיגיון.

"זו גישה ראויה להערצה," אמר דמבלדור, מרוצה פעם נוספת מסירובו הברור של הארי לקבל את הדעות הקדומות המושרשות בקהילת הקוסמים. "טוב מאוד, למיטה. שניכם."

"רוצה רק שנלך לארוחת ערב במטבחים עכשיו כשהסעודה נגמרה?" שאל הארי כשהוא ולונה עזבו את משרדו של לוקהרט.

"זו נשמעת תכנית טובה," הסכימה לונה. "ואני רוצה לראות את גמדוני הבית עובדים על דלעות השוקולד האלו. למה אתה מביא דלעת שוקולד בגודל מלא לכל אחד בטירה הזו באמצע הלילה הזה?"

"בגלל שהקיץ כשדיברתי על הדלעת הגדולה, סדריק אמר לי שהוא לא מאמין בזה והתערבנו אם אני יכול לגרום לו להאמין שהיא קיימת," הסביר הארי.

"זה נשמע יותר מידי כמו הונאה, הארי," אמרה לו לונה.

"זו לא הונאה, אנחנו רק העוזרים של הדלעת הגדולה," התריס הארי. "בדיוק כמו שלסנטה יש את הגמדונים."

"ועכשיו לדלעת הגדולה יש את גמדוני הבית," הרהרה לונה.

"ואותי, גמדון של כבוד," אמר הארי בזחיחות.

לונה הביטה בו בשובבות. "הדלעת הגדולה לא עשויה מבוטנים?"

"את באמת חושבת שסדריק שמע אי פעם על צ'ארלי בראון?"

"אני מניחה שלא," הודתה לונה. "שזה טוב, כי שמעתי שהדרך היחידה באמת לזמן את הדלעת הגדולה זה בטקס לשטן."

הארי נעצר והביט בה. "לונה," הוא אמר באיטיות. "מה אמרתי לך לגבי בדיקת עובדות?"

"לעולם ועד לא לעשות את זה אלא אם הסנדק שלך נזרק לאזקבאן בלי משפט?" ניחשה לונה.

"בדיוק."

אחרי שהארי הוביל את לונה למעונות שלה - ותודה לאל שוב שהוא לא רייבנקלו כי הוא לעולם לא היה מבין את החידה וזה היה הופך אותו לנוויל של השנה השלישית של רייבנקלו - הוא פנה מייד אל הינשופיה. הוא ידע שהוא לא צריך להסתכן בלהיתפס בחוץ הלילה יותר מכל לילה אחר והוא לא חשב לקחת את גלימת ההיעלמות שלו איתו למסיבה (טעות, ללא ספק), אבל זה היה חשוב. הוא צריך לומר לסיריוס עכשיו שפטיגרו היה בתנועה והוא צריך לעשות זאת בקרוב.

הוא שירבט במהירות, 'אנחנו צריכים לדבר. פ.פ. הופיע. אמור את הזמן והמקום.'

"הדוויג," הוא לחש ואחרי רגע, התנשמת הגדולה והלבנה שלו עפה לעברו. "תני את זה לסיריוס, אוקיי? תוודאי שהוא לבד ואל תעזבי בלי תשובה."

כשהארי צפה בהדוויג נעלמת, הוא הבין שדברים עומדים להיות מסובכים. איזה כיף.

הפרק הקודם		הפרק הבא