![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
פרק מספר 14 - צפיות: 23310
![]() |
פרק: |
דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: מתח, ופנטזיה - שיפ: בדיוק כמו בספרים הרגילים - פורסם ב: 30.10.2010 - עודכן: 17.06.2012 |
המלץ! ![]() ![]() |
פרק 13: עבודת כפיים "נוקס!" השלושה כיבו את שרביטיהם, האור שיצרו לא הועיל בהארת המערה, היא נשארה חשוכה כשהייתה. "זה לא הגיוני, יש על המערה הזאת קסם מיוחד. האור המשרביט לא מצליח ליצור לנו שום שדה ראייה" אמרה הרמיוני ביאוש. "זה עוד רחוק?" רטן רון בעודם ממשיכים לצעוד במערה החשוכה. הוא היה היחיד מבין כולם שנאלץ להתכופף על מנת שלא לחבוט את ראשו בתקרת המערה, ועל כן היה עצבני מהרגיל. "רון, אנחנו לא יודעים מה נמצא בעברה השני של המערה, ולא זכור לי שהיינו פה כבר בעבר," אמרה הרמיוני. "אנחנו הולכים כאן כבר שעות, ועוד לא הגענו לשום מקום. אתם בטוחים שזו הדרך הנכונה?" "יש לך רעיון יותר טוב?" סינן הארי מבין שיניו. הוא נאלץ למשש את הקיר כדי לוודא לאן הם מתקדמים. מדי פעם ידיו נתקלו בחומר רך ורירי שכיסה את קירות המנהרה. הארי שמח שהיה חשוך, הוא לא ממש היה מעוניין לראות במה מדובר. "אל תתרחקו יותר מדי אחד מהשני," אמרה הרמיוני. הארי היה מיואש. ככל שהמשיכו להתקדם לאורך המערה, היא רק נהייתה צרה וטחובה יותר. כעת התחיל להבין מחדש את הביטוי- 'אין אור בקצה המנהרה'; פתח היציאה פשוט לא נראה באופק. לפתע החליט הארי לעצור, וגרם לכל החבורה להיתקל בו. "מה קרה?" שאלה הרמיוני בעודה עומדת על קצות אצבעותיה, מנסה לראות דרך החשכה. רון, שצעד מאחוריה, נתקל בגבה וכתוצאה מכך חבט את ראשו בתקרה. "לכל הרוחות! הרמיוני, למה עצרנו?" זעף. "זהו," ענה הארי ומישש באצבעותיו, "יש כאן קיר." "לא יכול להיות…" אמרה הרמיוני והתקדמה בזהירות קדימה. "הוא צודק." היא התרחקה מעט לאחור. "זה מבוי סתום?!" עינו של רון כמעט יצאו מחוריהן, עד כמה שניתן היה להבחין בהן מבעד לאפלה ששררה במערה. הרמיוני המשיכה למשש את קיר המערה לאורכו ולרוחבו. רון והארי, לעומת זאת, התיישבו על רצפת המערה בייאוש מה. "הרמיוני, עדיף שתוותרי," ענה רון באכזבה, "כדאי שנחזור." "אולי החלק הזה נחסם…" הרהרה הרמיוני, "סלע, או משהו…" "וינגארדיום לביוסה!" "אלוהומורה!" "דיסנדיום!" "דיפינדו!" "היי, כמעט פגעת בי עם זה!" לחש הדיפינדו שהוחזר קרע את גלימתו של רון, שהייתה קרועה כבר ממילא. הארי, רון והרמיוני עשו כל שביכולתם וניסו כל כישוף אפשרי שהכירו, אך המערה נותרה חסומה. "כל הכישופים מוחזרים!" עד מהרה כל השלושה מצאו את עצמם ישובים על הרצפה בתסכול, התוך החושך המוחלט. "כנראה שהקיר מוגן…" העירה הרמיוני בשקט. "זה אומר שאנחנו בדרך הנכונה," אמר רון. "הפתח חייב להיות כאן היכן שהוא!" אמר הארי, ודפק בידיו על הקיר, הוא הצטער על כך כמעט מיד. ידו נתקלה בזיז, אחד מיני רבים, שבלטו מהקיר. "אם הוא קיים…" אמר רון בעוקצנות. "אתה יכול להזיז את הרגל שלך מהגלימה שלי?" קטעה אותו הרמיוני. "בחושך הזה אי אפשר לראות כלום!" אמר רון בכעס, וקם ממקומו במהירות. ראשו לא נחבט בתקרה. עבר מעט זמן עד שהבינו שלא היה שם אחד כזה. "אז הפתח בכיוון ההוא?" אמר הארי בתדהמה והביט למעלה, הוא לא ראה כלום. רון הניף את ידיו מעלה, בניסיון להגיע לתקרה כלשהי. "מסתבר שכן," אמר. "איך נגיע לשם?" שאלה הרמיוני, "רון, אתה יכול לנסות לקפוץ?" "ניסיתי כבר," ענה לה רון בפנים חמוצות, "אין שם כלום." "אנחנו יכולים לנסות לטפס," הציע הארי וניגש אל אחד מקירות המערה, "יש כאן הרבה זיזים שיכולים לעזור לנו." "זה לא קצת מסוכן?" שאל רון, "אי אפשר לראות כאן כלום." "אז תצטרכו לתמוך בי מלמטה כדי שלא אפול," הארי נטל על עצמו את משימת הטיפוס. הוא תחב את שרביטו בגלימתו ומישש את הקיר במהירות. "זה נראה כמו מקום טוב להתחיל בו," הוא ציין ונתלה על אחד הזיזים. "רק תיזהר," אמרה הרמיוני. הארי כבר היה בנקודה גבוהה כאשר גישש אחר זיז נוסף בו יוכל להיתלות, לקח לו זמן מה עד שהמשיך להתקדם. בנקודה זו כבר קרא לרון והרמיוני לטפס אחריו. "יש רצפה בצד ימין!" הוא זיהה. לבסוף כולם מצאו את עצמם בראשיתו של פתח חדש, אשר הוביל למחילה צרה אף יותר. כל כך צרה, שהיה עליהם לזחול כדי להתקדם בה. אולם במחילה זו האפלה הייתה פחות סמיכה מקודמתה, והארי ניחש נכון שכעת ניתן יהיה להשתמש בכישוף הלומוס. קירות המחילה הוארו באחת, והשלושה, שלא ציפו לאור כה חזק, סוככו על עיניהם אינסטינקטיבית. "לא נראה שמישהו ביקר כאן בזמן האחרון," ציינה הרמיוני תוך העברת אצבעותיה לאורך קיר הסלע הלח, "יש פה רשתות שלמות של קורי עכביש." "זה אומר שיש כאן עכבישים?" שאל רון בסלידה. "הם לא יעשו לך כלום," הרגיעה אותו הרמיוני. הארי לא היה כל כך בטוח בכך, הוא הרגיש כי משהו מטייל לו על העורף. הם המשיכו להתקדם באיטיות היות והארי, שזחל ראשון, התקדם עם שרביט מונף. "אתה רואה לזה סוף?" שאל רון שהיה המאסף. הארי והרמיוני הקשו עליו לראות את המשך הדרך שמלפנם. "לא ממש," הארי נשך את שפתיו. חרבו של גריפנדור, שהייתה צמודה לירכו, הפריעה לו להתקדם. "למה יש כאן כל כך הרבה 'עיכובים' רק בשביל למצוא את הדרך החוצה?" הפטיר רון. "'עיכובים'," הצטחק הארי, "זאת מילה טובה." "יש משהו בדבריו של רון," אמרה הרמיוני בקול מבשר רעות, "אולי זאת באמת מלכודת..." "מה שזה לא יהיה," פתח הארי, "זה מעכב אותנו בחיפוש אחר ההורקרוקס, הוא עדיין ביער ולנו אין מושג היכן הוא מוחבא." "אנחנו לא נמצא אותו בזמן הקרוב אם נמשיך לשוטט בכל מיני מערות נסתרות," קיטר רון. "עכשיו כשחושבים על זה, זה די מוזר שאף פעם לא שמענו על מערה שקיימת ביער האסור," אמרה הרמיוני. "טכנית," השיב הארי, "אסור היה לנו להיכנס כלל ליער כל עוד למדנו כאן." "כלל שהפרנו כמעט כל שנה מאז שהגענו לכאן," אמר רון בחיוך. "אחד מיני רבים," הרמיוני לא נראתה שמחה במיוחד להודות בכך. השלושה המשיכו להתקדם בזחילה עוד שעה קלה. "ברגע שנמצא את הדרך החוצה, נצטרך להתחמק מחבורתו של גרייבק, אף שכולם כבר וודאי ישבו עם שחר לצורת בני אדם," אמר הארי, "ואז אנחנו צריכים למצוא את מקום המסתור של ההורקרוקס." "אם לי היה הורקרוקס," פתח רון, "הייתי שם אותו כאן, עם כל הדרך שצריך לעבור וכל הטחב שכאן מסביב והאוויר הדחוס..." "אני הייתי שם אותו ליד האקרומנטולות של האגריד," הארי ניסה להפיג את המתח ששרר במחילה הדחוקה. הוא הביט לאחור, רון צחק צחוק עצבני. רק הרמיוני נראתה מוטרדת. "מה קרה עכשיו?" נאנח רון. האויר כעת היה כל כך דחוס והקשה על הארי לנשום. "טוב, זה פשוט ש..." פתחה הרמיוני בקול מתמשך, "אם חושבים על זה, אני לא חושבת שהמחילה הזאת מובילה לשום מקום. יש בה יותר מדי פיתולים למנהרה טבעית, ואי אפשר היה להשתמש בלומוס בחלקה הראשון, ואם החישובים שלי נכונים...אנחנו מתקדמים בדיוק למרכז היער." "את חושבת שאני צודק, נכון?" קרא רון מאחור. "זה נשמע הגיוני," התנצלה הרמיוני, "אני חושבת שהמחילה הזאת מובילה, בסופו של דבר, אל ההורקרוקס שאנחנו מחפשים." "אז זה סימן טוב!" קרא רון. "במידה מסוימת, כן," ענה הארי בקול מחושב, "אבל זה גם אומר שצפויים לנו עוד הרבה דברים לא נחמדים במחילה הזאת. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר ולהיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא." "אתה המוביל, אז תדאג להזהיר אותנו בזמן אם קורה לך משהו רע," אמר רון, ספק ברצינות, ספק בהומור. את יתר המחילה עברו השלושה בשתיקה. המשך הדרך היה פחות נעים; המחילה המשיכה להתפתל ושלדים של חיות קטנות, דוגמת חולדות, המשיכו להתגלות במהלך הדרך. "אנחנו מתחילים לרדת..." מלמל הארי. "זה סביר," ענתה הרמיוני, "בהתחשב בעובדה שקודם עלינו." "זה רק אני," התחיל רון להגיד, "או שהקירות סוגרים עלינו?" "מה פתאום," ענתה הרמיוני בביטול, "זה רק מפני שהמחילה יורדת, ומכיוון שהיא צרה ממילא אתה מדמיין שהקירות סוגרים עליך." "זה היה יכול להיות מפחיד," אמר רון ברעד. הארי כמעט נעצר. גם הוא, כמו רון הבחין בשינוי הנעשה, אך דבריה של הרמיוני לא הרגיעו את מוחו. "אתם... לא שומעים את החריקות... האלו?" הוא גמגם. הרמיוני הקשיבה לקולות הרקע בעיניים פעורות. "הקירות... הם זזים." רון היה קפוא מדי מכדי להגיד לה 'אמרתי לך'. אט אט הקירות החלו להיסגר לעברם בחריקות מזוויעות, מאיימים למחוץ אותם למוות. "הם לא הולכים לעצור, נכון?" צייץ רון. אף אחד מהם, גם לא בסיוטים הכי גדולים שלו, לא תיכנן להיקבר בתוך מחילה אפלה במעמקי היער האסור. "שתק!" הקירות המשיכו להתקדם. "רדוק..." קרא רון. "לא זה יגרום להתמוטטות!" הרמיוני עצרה בעדו. הם היו חסרי אונים מול הקירות המתקדמים, בקרוב יימחצו ביניהם, אלא אם ייגמר להם האויר קודם לכן. 'חייבת להיות דרך החוצה!', חשב הארי. 'זה לא יכול להיות הסוף'. "אימפדימנטה!" הוא שאג בשארית כוחותיו, אפילו לא מסוגל לכוון את שרביטו ישר מעלה. מעט המקום שנותר לא איפשר זאת. קללת מכשול הייתה הדבר היחיד שעלה במוחו, שיכול היה לגרום לקירות לעצור. "הארי, הרמיוני, הייתם החברים הכי טובים שלי, ואני רוצה שתדעו שאני תמיד או-" פתח רון בדמעות. "זה עובד! זה עובד!" קטעה אותו הרמיוני בצווחות. "אימפדימנטה!" שלושתם קראו. רון לא ידע אם לבכות או לצחוק. "מהר! מהר!" זעק הארי, "חייבים לצאת מכאן!" רק סנטימטרים ספורים הפרידו בין הקירות לבין הארי, רון והרמיוני. הארי היה שכוב על גבו, זרועותיו צמודות לגופו, הרמיוני הייתה שכובה על הצד וזרועותיה מונפות קדימה ורון שכב על הבטן. הארי אחז בציידי המחילה והחל למשוך את עצמו קדימה בדרך לא דרך, תוך שיגור מגוון קללות מכשול בזו אחר זו. פניו גירדו את תקרת המחילה עם כל התקדמות שעשה. מאחוריו, הרמיוני הזדחלה על הרצפה כשראשה מוצמד לאדמה. היא השתנקה והשתעלה מהאבק שנוצר על ידי תזוזת הקירות. "אז ככה מרגישים בקבר, הא?" אמר רון וניער את החול שצנח על ראשו מתקרת המחילה. "לא סיפור גדול, מה?" הרמיוני התאמצה לבטא את המילים. הארי מתח את ראשו לאחור כך שיוכל לראות לאן הוא מתקדם. "אימפדימנטה!" קרא שוב.
לפתע קרא הארי בהתרגשות "אני חושב שאני רואה את הסוף!", נראה היה כי רגע זה לעולם לא יגיע. "כן?" אמרה הרמיוני חלושות, ניתן היה לראות כי היא הייתה מותשת. "אימפדימנטה!" "לחיי היציאה!" הם היו שיכורים משמחה. הזמן שעבר נראה כמו נצח. עד שהגיעו לפתח הם היו שרוטים וחבולים בכל גופם. כל מה שהם רצו לעשות כעת היה לשכב לנוח על צמחיית הבר הרכה, אולם ידעו שזה בדיוק מה שוולדמורט רצה שהם יעשו. קוסם זקן לא היה עובר את זה בשלום. הסכנה הגדולה הייתה עוד לפניהם. "מה זה?" קרא רון, שהיה האחרון לצאת מפתח המחילה. הוא נעמד ליד הארי והרמיוני ופנה להביט, יחד איתם, בקרקע הניצבת מולם. אילמלא העצים הגבוהים שהקיפו את המקום, כלל לא היה ניתן לנחש שהם היו עדיין ביער. "כבר ערב," ציינה הרמיוני וצנחה בעייפות על העשבים, כמוה עשו הארי ורון. "בקושי צהריים," תיקן אותה רון שהביט בשעונו הסדוק במקצת. "אי אפשר לראות כלום דרך הערפל הזה," הארי סידר את משקפיו. "כנראה שיש כאן כישוף כלשהו..." היא אמרה, מתנשפת. "היי הארי, תראה!" קרא רון והראה את ידו המדממת להארי, "עכשיו גם לי תהיה צלקת בצורה של ברק!" "אתה בטוח שאתה בסדר?" הרמיוני הצביעה בחשש על החתך העמוק בלחיו השמאלית של רון. "זה?" שאל רון והסתיר את לחיו, "זה כלום... איך הראש שלך?" שאל והביט על התחבושת סביב ראשה, שהייתה כבר בלויה, מרופטת ומלאה בחול. "כדאי שנרפא את זה..." הרמיוני הצביעה על החתכים הרבים שקיבלו הארי ורון במהלך הדרך. "לאור הנסיבות, אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות מעבר לחבישה שטחית," אמר הארי במשיכת כתפיים. "זה יספיק לעת עתה."
"אנחנו חייבים להמשיך להתקדם," קם הארי, והסדיר את נשימתו, "אסור לנו להישאר כאן." שלושתם התקדמו באיטיות כסומא באפלה, מגששים את דרכם דרך הערפל הכבד. "אני חושב שאני רואה גשר! בדיוק מלפנינו," קרא רון, "איך לא ראינו אותו קודם? הוא היה ממש לידנו." "הוא נראה מאוד רעוע ולא בטוח," אמרה הרמיוני בחשש. "את רואה דרך אחרת?" שאל הארי, "תמיד אפשר לחזור מאיפה שבאנו..." "כן, בטח. זה נחסם," הרמיוני המשיכה להתקדם, "אנחנו ניקח את הגשר." "אה, חברה, מה נמצא למטה?" שאל רון ונשען מעבר למעקה. "זה יכול להיות כל דבר," שיערה הרמיוני, "עדיף שלא תישען ככה, הגשר הזה לא בטוח." "אני רואה רק שחור," אמר הארי והביט מטה מבעד לשלבים החסרים. סחרחורת פתאומית תקפה אותו, "רק שחור ושחור." "אתם חושבים שזה יהיה כמו במחילה?" "לא," ענה הארי, "זה וולדמורט. זה בטח יהיה הרבה יותר גרוע ככל שנתקרב יותר אל ההורקרוקס." הארי עשה את הצעד ראשון. הגשר התנדנד קשות עם כל שצעד שעשה. החבל חתך את כפות ידיו. "אני חושב שזה בטוח!" הוא קרא אל רון והרמיוני. הוא כבר לא היה יכול לראות אותם מבעד לערפל. "אני חושב שאני עומד להקיא," אמר רון והידק את אחיזתו במעקה. "זה לא הגיוני שהגשר הזה עומד במקום כל כך גבוה," קבע הארי, "אנחנו עדיין ביער." "הכל אפשרי במקום הזה," אמרה הרמיוני. 'ממש כמו אליס בארץ הפלאות', חשבה. "אני חושב שכדאי שכל אחד יצעד בתורו," הציע רון, "כדי לשמור על יציבות." "רעיון טוב," אמרה הרמיוני, ודילגה בזהירות מעל השלב החסר, "החזיקו חזק!" הארי התקדם מספר שלבים קדימה, והם שקעו תחת משקלו. החבל ששימש כמעקה הלך ונעשה מחוספס יותר. "אנחנו צריכים להישאר קרובים." "החבל יכול להיקרע בכל רגע," הרמיוני בחנה את המשך הדרך, "עדיף שנמהר." "לא!" זעק רון. "מה קרה?" הרמיוני הסתובבה בחדות לאחור. "בקבוק המיץ-דלעת שהיה בכיס שלי, הוא נפל!" קרא. שלושתם הקשיבו חרש, הם לא שמעו אותו מתנפץ. "קדימה!" עודד אותם הארי, "אנחנו צריכים להמשיך!" הארי צעד קדימה. הערפל היה כבד מכדי שיוכל להבחין שהשלב היה רקוב. ואז נשמע "קראנק!" "הארי!" "אתה בסדר?" קרא רון, והשיג את הרמיוני. "כן, אני חושב שכן," לחש הארי, והחניק אנקת כאב. הרגל שלו הייתה שקועה עד הירך בתוך השלב הרקוב. רון והרמיוני שיחררו כל אחד את אחיזתם בצד אחד של המעקה, ובכוחות משותפים משכו אותו כלפי מעלה. "אפסיקי!" הוא קרא, וכיוון את שרביטו אל עבר ברכו. הוא הביט בעינהם. "ממשיכים?" שאלה הרמיוני. "ממשיכים." הם המשיכו לצעוד. כפות ידיהם צרבו בכאב, אולם איש מהם לא העלה על דעתו להתלונן. "חברים, אני חושב שאני רואה את הסוף!" קרא הארי, ונאנח בהקלה. "אדמה!" אמר רון וירד על ברכיו, ממשש את הצמחיה הנמוכה. הארי והרמיוני הסתכלו סביבם, מחפשים רמז לבאות. מבעד לערפל הם יכלו רק להבחין בקיר אבן גדול. "אתם לא חושבים..." פתחה הרמיוני. "שהאזור הזה נראה מוכר באופן חשוד," השלים הארי בפנים נפולות. "זה לא הסוף! זאת ההתחלה! חזרנו לנקודת ההתחלה!" זעק רון באימה. הם ניסו לחצות את הגשר בשנית, אך גם בפעם ההיא הם הגיעו לנקודת המוצא בלבד. "זה חסר תועלת!" קראה הרמיוני, "אנחנו יכולים להמשיך לחצות את הגשר שוב ושוב ועדיין לא נגיע לסוף!" "אז מה עושים?" פנה רון אל הארי. "אנחנו נמשיך לצעוד עד שאנחנו נגיע לסוף!" קרא הארי בנחישות וספק את כפיו. "אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו," אמרה הרמיוני, "וולדמורט תכנן את זה ככה. חייב להיות פתרון אחר." "אי אפשר לחזור! הדרך נחסמה! אי אפשר להתקדם, כי אנחנו נגיע חזרה לכאן!" התפרץ רון. "רון, בבקשה, צא מהפאניקה!" הרמיוני תפסה אותו בכתפיו. "אנחנו לכודים," הארי התיישב על העשבים ושפשף את רקותיו. "זה אבוד," מלמל רון, בעודו עוקר עשבים שוטים מהאדמה בהיסח הדעת. "די מפליא למצוא כאן צמחים כאלו," הרהרה הרמיוני, "הם בדרך כלל אופיינים יותר לאזורי ערבות." "בטח עוד כישוף..." נאנח הארי, "למה את מתעסקת בצמחים פתאום?" "רק ציינתי את העובדה שזה מוזר," אמרה הרמיוני במשיכת כתפיים. הארי שלף את חרבו של גריפינדור מגלימתו, הוא קיווה כי תשרה עליו הרגשה של ביטחון באי הוודאות בה היה שרוי. הארי העביר אותה בין אצבעותיו ואז החזיר אותה למקומה. הוא הרגיש מחוזק יותר, והחל להתהלך במקום. "זה משאיר לנו רק אפשרות אחת," אמר הארי לאחר שחכך בדעתו מספר פעמים. הרמיוני ורון הרימו את מבטם. "אנחנו צריכים לקפוץ." "זהו זה," קרא רון, "הוא השתגע." "זה יכול להיות זה..." אמרה הרמיוני לאחר מחשבה ארוכה, "אתה בטוח?" "בספירה לשלוש," אמר הארי בקור רוח, והביט בתהום. "אנחנו ממשיכים עם זה?" שאל רון בתדהמה. "אחת..." הם החזיקו ידיים. "שתיים..." הם עצמו את עיניהם. כשהארי הגיע לשלוש הם זינקו. תוך פחות משנייה הם כבר עמדו על אדמה מוצקה. "זו הייתה החלטה מאוד אמיצה לקפוץ" הארי הביט למעלה, אין יותר גשר, אין יותר כלום. "הצלחנו..." צהל. "הנוף בהחלט השתנה..." אמרה הרמיוני לאחר מבט חטוף מסביב. "תראו! הנה הבקבוק שנפל!" אמר רון, וגמע אותו בשקיקה מרוב אושר. "מה עכשיו?" שאל רון בחריקת שיניים, "מנטיקור טורף?" "לפי החישובים שלנו," אמר הארי, יתוש מזמזם באוזנו, "וולדמורט מיקם כאן את ההורקרוקס שלו כאשר הוא בא לבקש את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. אני משער שבגלל שהוא ידע שההורקרוקס הזה יהיה קרוב במיוחד לדמבלדור, הוא שם עליו הרבה מאוד הגנות." "לא נעים לי לומר את זה," אמרה הרמיוני בחשש, "אבל נראה לי שאנחנו מוקפים על ידי ביצה." כשהארי חשב על זה, הוא באמת ראה עשרות אורות מנצנצים. סימן ההיכר של ההינקיפנקים. "ביצה?! באמצע היער?" אמר רון בלחישה נזעמת, "ואיך עוברים אותה, קופצים? " "לחש הבצורת עשוי להיות יעיל," הציעה הרמיוני ושלפה את שרביטה. "לא," עצר אותה הארי, "אנחנו לא יכולים לדעת אילו יצורים זה יכול לעורר." הרמיוני נעצרה לרגע, הארי ידע לפי המבט בעיניה כי היא שקועה במחשבה עמוקה. "זה די ברור שוולדמורט ימקם כאן ביצה, זה מסמל את הבית שלו," חשבה הרמיוני בקול, "המקום ממנו סלית'רין הגיע..." רון הסתובב להביט בה. "זה בוודאי מסביר גם את הצמחייה האופיינית לערבות בר שראינו למעלה..." היא מילמלה במהירות הולכת וגוברת. "גריפינדור הגיע מערבות הבר." "וכדי לעבור את הגשר היינו צריכים להפגין-" אמר רון בהתרגשות. "-אומץ," השלים הארי. "כלומר, אנחנו צריכים עכשיו להראות שאנחנו מתאימים לבית של סלית'רין..." "אז כדי לעבור את ההגנה הזאת אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו טהורי דם? " אני לא אהיה מופתע אם נצטרך לתת דם," אמר הארי. "אבל נראה לי שמספיק שנוכיח שאנחנו לא סקיבים או ילידי מוגלגים. כלומר, בלי להעליב, הרמיוני," הביט בה במבט מתנצל. "לא נעלבתי," היא ענתה בחיוך. "לא נראה לי שסקיבים היו מצליחים להגיע עד כאן..." העיר רון בציניות, "אבל בכל מקרה, אני חושב שכדאי שאני אעשה את זה. אחרי הכל..." "מה שבטוח, בטוח," הסכים איתו הארי. "איפה?" שאל רון, והסיר את אחת מתחבושותיו. "לביצה, אני משער," אמר הארי, "נתחיל עם זה." רון לקח את התחבושת, שהייתה ספוגת דם וניער אותה מעל למימי הביצה העכורים. הארי הבחין בטיפות הדם מטפטפות מן התחבושת, יוצרות אדוות קטנות במים האפלים. "זהו?" שאל רון בציפייה, "זה מספיק?" "נחכה ונראה." המים היו שקטים לשנייה, לפני שהחלו לגעוש ולרעוש. "משהו עולה מן המים!" הצביעה הרמיוני על צל שחור שהופיע במים. "רק לא מנטיקור!" קרא רון וחבש מחדש את זרועו. "תירגע, " אמר הארי בחיוך, "זה בסך הכל שביל." הארי, רון והרמיוני התחילו לצעוד על שביל האבן שהופיע, דרוכים לכל הפתעה או מכשול שעלול לצוץ. למרבה המזל, שום יצור לא קפץ עליהם במהלך הדרך, השביל לא התמוטט ובאורח פלא אף אחד מהם לא נפל למים העכורים. "ישנן שתי אפשרויות כעת," אמרה הרמיוני בענייניות כשהיו באמצעו של השביל, "שנמצא את עצמנו מול הר, או מול בקעה." "הפלפאף ורייבנקלו," נידב רון את המידע החסר. "בדיוק." "כדאי שתעיפו מבט לאחור..." קטע אותם הארי. "מה...?" הארי, רון והרמיוני הסתובבו, מראה הביצה כבר לא חיכה להם מאחור. במקום בו הייתה הביצה עמד כעת הר רחב ונמוך. שביל האבן התחלף בשביל של חול ואת תקרת המערה החליפו ענני ערפל. "עברנו עוד מבחן..." סינן רון. "אוקיי," אמרה הרמיוני, ושילבה ידיים, "כדי להראות שאנחנו מתאימים לבית הפלפאף, אנו צריכים להפגין טוב לב ונדיבות..." "שתי תכונות שוולדמורט כלל לא מכיר בקיומן..." הוסיף הארי בסרקסטיות. "יכול להיות שהוא פירש את זה אחרת? אולי חולשה, ויתור או איפוק ונימוס..." הרהרה הרמיוני. "אבל איך מפגינים את זה, כשכל מה שיש פה זה שביל של חול וכמה עננים?" שאל הארי. "אני לא יודעת," הרמיוני הנידה בראשה לשלילה, "נראה שנצטרך לחכות ולראות מה יקרה..." "אולי אנחנו צריכים לוותר על חפץ כלשהו," הציע הארי. "לא... זה יהיה פשוט מדי..." השיבה הרמיוני, "תן לי לחשוב רגע." "זה לא יהיה פשוט, אם לא הצלחת להבין את האופן שבו מאורגנות ההגנות." "אנחנו בשביל ישר," אמרה הרמיוני, "אין כלום מסביב מלבד ענני ערפל... רון!" בלהט הדיון הם לא הבחינו ברון, שהתקדם אל עבר הריק, עיניו ממוקדות בנקודה לא ברורה באופק. "שתק!" הייתה התגובה הראשונה של הארי והרמיוני, רון נעצר. "מה את חושבת שקרה לו?" שאל הארי לאחר שמשכו את רון חזרה לאמצע השביל. עיניו המזוגגות בהו בהם במבט חלול. "אולי זה חלק מההגנה..." שיערה הרמיוני, "אולי אנחנו לא אמורים לרדת מהשביל..." "זהו זה!" קרא הארי, "אסור לנו לסטות מדרך הישר!" "שחרר!" "מה קרה?" קפץ רון, עיניו חזרו לצבען המקורי, "רגע אחד עמדתי שם, אבל אז הרגשתי שיש שם משהו, בין העננים. הייתי חייב להגיע לשם." "הריק משך אותך ישר אליו," לחש הארי. "למה?" שאל רון בבלבול. "כי אסור לסטות מדרך הישר!" אמר הארי בקול תרועת ניצחון. "וזה מתקשר לטוב לב כי..." "וולדמורט לא הצליח להבין מעולם טוב לב מהו," הסבירה הרמיוני, "אבל כשהתחלת לרחף לקראת החלל הזה, הבנו." "העיניים שלך היו ריקות כאלה," אמר הארי. "אני חושבת שעדיף שנסתכל רק על הדרך ולא נסיט את מבטינו הצידה," הרמיוני מיקדה את מבטה בסופו של השביל, "ולא להיענות לשום דחף פתאומי שמורה לסטות מהדרך." "אם את אומרת..." הארי, רון והרמיוני התקדמו במבטים מושפלים, לא מעיזים למצמץ או להיעצר. נאחזים אחד בשני הם המשיכו לצעוד קדימה במשך מספר דקות. עד מהרה גם מבחן זה היה מאחוריהם. "אני לא רוצה להקדים את המאוחר," העירה הרמיוני, "אבל איך אנחנו מתכננים לחזור?" היא נקטעה על ידי קריאת התפעלות. השלושה עמדו בהשתאות מול מקדש מרהיב שנגלה לעיניהם.
|
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
![]() |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |