All the Young Dudes

תקציר: סנייפ מקבל את מה שמגיע לו...

יום ראשון, 2.1.1972

"מבריק!" ג'יימס קרא, חובט בדלפק האמבטיה בידו. "מבריק לגמרי!"

"אתם כל כך חכמים," פיטר אמר.

ארבעתם נדחקו בחדר האמבטיה הקטן המשותף שלהם. סיריוס עמד באמבטיה, לבוש לגמרי, מחזיק מטריה מעל ראשו, בזמן שרמוס הצביע בשרביטו על ענן גשם אפור שריחף מעליו. ירד ממנו גשם. סיריוס זז בתוך האמבטיה, אבל הענן נשאר מעל ראשו, עוקב אחרי כל תנועה שלו.

ג'יימס ופיטר חזרו מחופשת חג המולד שלהם רק לפני שעתיים, וברגע שארוחת הערב נגמרה רמוס וסיריוס גררו אותם למעלה להדגמה.

"לופין נתן לי את הרעיון, אבל אני חיפשתי את הלחשים לעשות את זה," סיריוס קרן בגאווה. "הוא לא יידע מה פגע בו!"

"מתי אפשר לעשות את זה?!" ג'יימס קיפץ במקום עכשיו, קרוב ללהתפוצץ מהתרגשות. "דבר ראשון על הבוקר מחר? ארוחת הבוקר? שיקויים?"

"ארוחת ערב," סיריוס הניד בראשו. "יותר קהל."

"כן, ארוחת הערב," ג'יימס הנהן בחכמה, כאילו הרעיון היה שלו. "ברצינות, שניכם, אני כל כך גאה בכם."

"הידד." סיריוס הרים גבה באירוניות. ואז הוא הסתכל על רמוס. "אממ… לופין? נראה לי שאתה יכול להפסיק עכשיו. הרגליים שלי נרטבות."

"אה!" רמוס הפסיק את הלחש, שם לב שהוא יצר יותר גשם ממה שחור הניקוז הצליח להתמודד איתו, וסיריוס היה עכשיו במים קרים עד הקרסוליים, תחתית הגלימה שלו ספוגה. "סליחה."

"זה בסדר," סיריוס צחק, יוצא מהאמבטיה וסוחט את הגלימה. "רק תוודא שאתה עושה את אותו הדבר לסנייפ."

"אז, לופין יעשה את זה?" ג'יימס שאל. 

סיריוס משך בכתפיו. "הוא יותר טוב בזה. אבל גם אני יכול, אם יפריעו לנו."

***

יום שני, 3.1.1972

יום הלימודים הראשון אחרי חג המולד היה מאוד מוזר. ג'יימס, סיריוס ופיטר היו מלאים באנרגיה מתוחה בציפייה למתיחה. רמוס ציפה לזה גם - אם כי הוא היה גם די לחוץ, כי בכל זאת הוא היה צריך לבצע אותה. אבל היתה לו עוד סיבה להתרגש. זה יהיה יום הלימודים הראשון בכל הקריירה האקדמית שלו שבו הוא יידע לקרוא.

סיריוס הראה לו איך לבצע את הלחש, והוא היה מאוד מסובך - בסוף רמוס פשוט ביקש מהנער השני לבצע אותו בשבילו רוב הזמן, מחליט להקדיש יותר זמן כדי ללמוד איך לעשות את זה בעצמו מאוחר יותר. הקסם שלו עדיין היה מעט לא יציבאחרי הירח המלא, עלול לעלות על גדותיו ולהשתחרר אם הוא התאמץ מדי. זה לא נראה כמו רעיון טוב לכוון על עצמו שרביט עד שהירח יקטן מספיק ותהיה לו יותר שליטה.

החצי הראשון של היום היה כל מה שהוא קיווה שיהיה. הוא לא יכל לקרוא את מה שהיה כתוב על הלוח, אבל לחשים היה מבוסס בעיקר על תרגול, והדהים את רמוס כמה פשוט הכל הפך כשהוא יכל פשוט לבדוק בספר במקום להצטרך לזכור כל דבר שפליטיק אמר על לחשים מרככים. הוא היה הראשון בכיתה שגרם ללבנה שלו לקפץ - לתדהמתה של לילי אוונס, שהיתה בדרך כלל המצטיינת של כיתת לחשים.

זה היה בשעת אחר הצהריים, בשיעור שיקויים, כשדברים התחילו להשתבש. זה התחיל בכך שסלגהורן החזיר להם את החיבורים שלהם על שנים עשר השימושים של דם דרקון. רמוס השלים את שלו לפני חג המולד בעזרת סיריוס, והקונדסאים כולם הצליחו לא רע. כרגיל, סנייפ קיבל את הציון הגבוה ביותר והרוויח חמש נקודות לסלית'רין. לילי היתה השניה וקיבלה נקודה לגריפינדור. היא עקפה את סיריוס רק בכמה נקודות.

שום דבר מזה היה לא רגיל - אבל מסתבר שהמתח מהציפייה נהיה יותר מדי בשביל סיריוס, והוא לא שלט בעצמו.

 "אני תוהה אם שווה להתחבר עם סניוולוס רק בשביל נקודת בית עלובה אחת," הוא רטן, מספיק חזק כדי שלילי וסנייפ ישמעו. 

לילי הסתובבה אליו, שני כתמים ורודים בוהקים על לחייה. "תסתום, בלק," היא סיננה. "אף אחד לא אוהב מפסידנים."

"קשה להפסיד כשהחבר שלך נותן לך להעתיק את שיעורי הבית שלו," סיריוס לחש בחזרה, בארסיות.

"אני לא מעתיקה ממנו, וסוורוס הוא לא החבר שלי!" הפנים של לילי האדימו יותר ויותר.

"את מסמיקה, אוונס," סיריוס גיחך, מרוצה מעצמו. הוא דחף את ג'יימס. "נכון זה חמוד?" ג'יימס צחקק והנהן.

"תתעלמי מהם, לילי," סנייפ לחש, בלי להפנות את מבטו אליהם. "הם פשוט מקנאים."

"מקנאים במה, סניוולוס?" ג'יימס התערב, עדיין מנסה לדבר בשקט. "מקנאים במטומטם שמנוני וכחוש כמוך? תמשיך לחלום."

סיריוס צחק, מרוצה מאיך שג'יימס נכנס פנימה. גם פיטר צחק, כאילו לא רצה להישאר בחוץ. לסלגהורן עדיין לא היה שום מושג מה קורה - הוא היה עם גבו לכיתה, משרבט הוראות על הלוח.

סוורוס סובב את הכיסא שלו סוף סוף. הוא הסתכל על סיריוס בעיניים השחורות החרוזיות שלו. "שמעתי שהיה לך חג מולד מאוד שקט," הוא אמר, קולו שקט ומסוכן. "המשפחה שלך לא יכולה לסבול אותך יותר מכמה ימים לפני שהם מעיפים אותך בחזרה לבית הספר, נכון?" שפתיו התעקלו באכזריות. "כל המשפחות טהורות הדם מדברות על זה - הכבשה השחורה של משפחת בלק."

סיריוס קמץ את אגרופיו. רמוס ראה את פרקי האצבעות שלו נהיים לבנים.

"תסתום. את. הפה," סיריוס נהם, דרך שיניים חשוקות.

"כן, תיזהר, סנייפ," ג'יימס עשה פרצוף. "כדאי שתיזהר במה שאתה אומר. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה."

"זה איום, פוטר?" ענה סנייפ, נשמע משועמם. "תסלח לי אם אני לא משקשק מפחד. אתה הולך לשלוח אליי את לוני לופין* שוב?"

רמוס, שעד עכשיו חצי הקשיב לוויכוח וחצי הקשיב להוראות של סלגהורן, נרתע. קראו לו בכינוי הזה לפני כן. למען האמת, זה היה מרשים שאף אחד בהוגוורטס לא אמר אותו עדיין, במיוחד כשהוא ידע שהיה לו מוניטין של מוזר. אולי כולם קראו לו ככה, מאחורי גבו?

אוטומטית, הוא תפס את השרביט שלו. סנייפ ראה את זה, והחיוך שלו נהיה עוד יותר מרושע מקודם. "הו וואו, באמת למדת קצת קסם, לופין? אני מתרשם. למרות ששמעתי שאפשר לאמן קוף לעשות טריקים בסיסיים, אז אני מניח שזה לא הישג אמיתי."

רמוס הרים את שרביטו, אבל סיריוס תפס ביד שלו ודחף אותה חזרה לשולחן. "עדיין לא," הוא מלמל.

רמוס חשק את לסתו והסתכל בחזרה על הלוח, זועם מבפנים. סנייפ גיחך והסתובב גם הוא. רמוס שמע את לילי לוחשת, "אין צורך להיות כל כך נוראי אליו!"

רמוס בקושי יכל להתרכז בשארית השיעור. הוא ידע שלא צריך להיות לו אכפת מה ג'יימס חושב עליו, או כל אחד אחר, אם כבר. אבל הנער הסלית'ריני ידע לעקוץ בדיוק במקומות הנכונים, והיה קשה להתעלם ממנו. סיריוס לא עזר; הוא כל הזמן מלמל 'אנחנו נראה לו!', זורק מבטים אפלים בכיוון של סנייפ.

עד שעת ארוחת הערב, רמוס היה מלא בזעם וברצון להוכיח את עצמו. הוא בקושי אכל, והיה פאי רועים, אחד המאכלים האהובים עליו. הוא נעץ מבט בסנייפ מהצד השני של החדר. זה לא עבר בשתיקה, וסוורוס דחף את הבנים מסביבו, מצביע על הקונדסאים וצוחק. רמוס חשב שהוא יכל לפענח את המילים 'לוני לופין'. ג'יימס וסיריוס הזעיפו פנים לעברם. גם לילי הבחינה בזה.

"פשוט תעזבו את סוו בשקט, בסדר?" היא צייצה. "הריב המטופש הזה לא יוביל לשום מקום אם אף אחד מכם לא יכול להיות בוגר מספיק בשביל- "

"תעזבי את זה, אוונס," ג'יימס גלגל עיניים. "מספיק גרוע שאת צריכה להיות חברה של המטומטם הזה, את גם מנסה להגן עליו? איפה נאמנות הבית שלך, אה?"

"זה בכלל לא קשור לבתים," היא נבחה. "זה ויכוח מטופש על כלום."

"הוא העליב את רמוס!"

"אתם כולכם מציקים לו כל הזמן!"

"הוא התחיל את זה!"

"אה כן, אז אתם חייבים לסיים את זה, נכון, פוטר?" היא נעמדה בפתאומיות, מרימה את התיק שלה. "אלוהים, אתם כל כך מרוכזים בעצמכם!" היא הלכה משם, הנעליים שלה נוקשות על המרצפות בכעס.

"אוהבת לריב, זאתי," ג'יימס חייך.

היה פרץ צחוק משולחן סלית'רין ורמוס החליט שמספיק לו. הוא נעמד גם, שלף את שרביטו וכיוון אותו לסוורוס.

"ליגרה פלווויאם!"

התוצאה היתה מיידית ומושלמת. ענן הגשם נורה משרביטו של רמוס במהירות של קליע, ככה שאף אחד לא יכל לראות מאיפה הוא הגיע. הוא נח מעל ראשו של סנייפ, אפור וכבד. נשמע רעם מתגלגל, והמבול התחיל.

הוא לא הבין מה קורה בהתחלה, מכסה את ראשו בידיו ומביט למעלה. התלמידים שישבו בצדדים שלו קמו והתרחקו, לא רוצים להירטב. ואז סנייפ נעמד, מנסה להתחמק מהענן, אבל הוא עקב אחריו, מרחף מעליו בעקשנות, גשם יורד ממנו.

אנשים צחקו והצביעו עכשיו. כולם הסתכלו מסביב, מנסים לראות מי עשה את זה, אבל אף אחד לא ראה את רמוס מבצע את הלחש, חוץ מחבריו. הוא התיישב, אבל השאיר את שרביטו בכוננות לסוורוס, מחייך חיוך רחב כשהוא צפה בנער עדיין מנסה לברוח מהסערה הקטנה.

"כן!" סיריוס לחש באוזנו. "לעזאזל, כן! לופין, מדהים שכמוך!"

שביעות הרצון האדירה שרמוס חש התעצמה מקולות הצחוק שהידהדו מסביבו. סנייפ היה נער כה זדוני ומגעיל, עד שאפילו כמה מהסלית'רינים נראו מרוצים לראות אותו מקבל את מה שמגיע לו. כמה שרמוס חשב על זה יותר, הוא רצה להעניש אותו יותר, והגשם ירד יותר בחוזקה. למעשה, נראה שהענן מתכהה ותופח.

סנייפ היה לגמרי ספוג עכשיו, שיערו דבוק לראשו ונכנס לו לעיניים. העור שלו היה חיוור והגלימה שלו זהרה ממים. רמוס חייך כשהוא צפה בסוורוס מנסה נואשות לברוח, נראה יותר ויותר כמו עכברוש טובע.

"תפסיק!" לילי צווחה על ג'יימס. "אני יודעת שזה אתה! תפסיק עכשיו!"

ג'יימס המשיך לצחוק והרים את ידיו כדי להראות שהוא לא עשה כלום. לילי נראתה על סף דמעות.

סוורוס התחיל לרוץ, זרועותיו מעל ראשו כדי למנוע מהגשם להרטיב אותו, אבל הגלימה שלו היתה כל כך כבדה וספוגת מים, עד שהוא חצי מעד-חצי החליק, וקרס על הרצפה. רמוס היה צוחק, אבל הוא היה צריך להתרכז עוד יותר. הגשם עדיין ירד בחוזקה, עד שהיה קשה לראות את סוורוס דרך המסך האפור של הטיפות. הענן גדל גם הוא, והתבקע מרעמים וברקים - זה אף פעם לא קרה כשהוא התאמן על סיריוס. אבל על סיריוס הוא לא כעס.

"תפסיקו! בבקשה!" לילי ייבבה עכשיו. ג'יימס הפסיק לצחוק. הוא נגע בזרוע של רמוס.

"אה… רמוס? נראה לי שזה מספיק, חבר…"

סנייפ קם. רמוס קלט שאף אחד כבר לא צחק, וכמה אנשים צרחו.

"פיניטה," קול הרעיד את האולם הגדול.

בבת אחת, הגשם פסק. כולם השתתקו. דמבלדור עמד בכניסה - רמוס לא ראה אותו מאז ליל כל הקדושים. הוא נראה רגוע לחלוטין, למרות הכאוס שהוא בדיוק הפסיק. המנהל נכנס לחדר, מעלים את כל המים בנפנוף שרביט והתכופף מעל סוורוס.

רמוס הניח את שרביטו והתכווץ לתוך המושב שלו, צופה בדמבלדור לוחש מעל הגוף השרוע של סנייפ. לילי עדיין ייבבה, ורצה כדי לעמוד לצד דמבלדור, רועדת ומפוחדת.

"כולם למעונות שלכם, בבקשה," דמבלדור דיבר בשקט, אבל איכשהו כולם באולם הענקי שמעו אותו. "העלמה אוונס, בבקשה הביאי את מדאם פומפרי."

לילי רצה מהחדר, והתלמידים האחרים צייתו והתחילו לצאת. ג'יימס, סיריוס ורמוס הסתכלו אחד על השני במתח לפני שמיהרו להצטרף לשאר תלמידי הבית שלהם.

*לא מצאתי דרך לתרגם לוני לופין לעברית בלי לפגוע במשמעות וגם בדמיון בין לוני לשם המשפחה שלו - לופין, אבל לוני לופין זה פשוט לופין המשוגע.

הפרק הקודם		הפרק הבא