בנו של לורד וולדמורט

 חלקת המסתורין

רסול היה ראש אגף עולם המתים במחלקת המסתורין והוא בדיוק מילא דוח ארוך ומשעמם על מוגלג שראה שד, חטף התקף לב ומת.

נקישה חפוזה נשמעה על הדלת כשרסול היה באמצע המלמול חסר הפשר השביעי שפלט האיש ("גדול... רע... דודה אמה!"). "יבוא!"

פנימה נכנס הילאי בגלימה שחורה, עם צג כסוף בצורת גולגולת המסמן אותו כלוחם בשירות מחלקת המסתורין. "מה העניין?"

"שד זומן לפני שתי דקות."

"זימון?!" כבר מעל שערים שנה לא התרחש אף זימון. "מי?"

"בנו של וולדמורט, אדוארד רידל."

רסול קם על רגליו. "קרא לפוטר. חשבתי שהא יהיה בין אלה שלא יודעו על קיום השדים, אבל נראה שחייבים לערב אותו. תארגן חוליית מאסר וחולייה לוחמת. כשאני חושב על זה, תביא גם סוהרסנים ומוציא להורג- רק למקרה שה-- ---- יתנגד. ת'יקנס אמר לי שהוא מצפה שזה יקרה בקרוב. אני חייב להודות שבעיני זה היה טירוף לאפשר ל-- ---- הזה חירות וחופש מלא."

"אתה יכול בבקשה לא לקלל? אני קתולי." ההילאי גיחך בשקט כשתת-השר שבא ממצרים התפרץ.

"זו לא קללה, או הוא שהוא לא היה נולד. רק ---- הייתה יכולה להיכנס להריון דרך וולדמורט."

ת'יקנס הצטרף אליהם במסדרון. "אני רוצה לראות את הפרצוף של 'כבוד השר' כשהוא יגלה," אמר בלעג. "ושל פוטר- הנאד הנפוח הזה! סוף- סוף הוא יזכה בעונש הולם. אני אישית תומך בנשיקה."

שלושת הקוסמים נכנסו למעלית ולחצו על הכפתור של קומת ההילאים. "אני רוצה שזה יהיה מהיר," אמר רסול. הוא שלף גליל קלף ועט נוצה. הוא השליך את שניהם באוויר והם ריחפו שם. הינף שרביט נוסף וקסת דיו הופיעה. רסול החל להכתיב לעט הנוצה: "כבוד תת-השר פוטר, הנך מתבקש לארגן יחידה לוחמת ועוצרת מלאה ולהצטרף אלינו לקראת הצעדה אל אחוזת לסטריינג'. אנא צפה קודם בזיכרון המצורף."

ברגע שהעט גמר לכתוב רסול חטף אותו מהאוויר והכניס אותו לכיס. קסת הדיו נעלמה. רסול שלף אצבעון ואז הצמיד את קצה השרביט לרקה שלו. משהו שנראה כמו שערת כסף ארוכה הופיע- זיכרון. רסול הכניס את הזיכרון שמכיל את כל הידע שלו על שדים לאצבעון. אחר כך הוא קיפל את הנייר לטיסן, הצמיד אליו בנייר דבק את האצבעון וכישף אותו לעוף ישר למשרד של פוטר. הטיסן נעלם בפתח של טיסני חירום ועד שהמעלית נפתחה בקול דינג כבר חיכתה להם חולייה שלמה של הילאים.

הארי היה חמוץ פנים. לא יכול להיות שאדוארד זימן שד בכוונה, חשב. הוא נשא איתו את נרתיק עור המוק שקיבל מהאגריד על צווארו, אבל בכיסו היה ארנק עור שחור שהורחב פנימית. הארי מעולם לא שכח עד כמה שימושי היה ארנק הפייטים של הרמיוני. בתוך הארנק היו הספרים לאדוארד. הארי עוד קיווה להציל אותו.

הם יצאו במהירות למסדרון. "מוכנים?" שאל רסול.

"כן," ענו כולם (חוץ מהסוהרסנים).

הם התעתקו משם.

מורתוס התנשא מול אדוארד.

השד היה בגובה של 2.5 מטרים, ורוחב כתפיו היה כמעט שווה לאורכו של אדוארד. הוא שלף חרב ושוט בוערים, שמטרתם הייתה ברורה- האחד לייסר והשנייה להינעץ בלב.

בן האדון, הנך מת.

השד דיבר בשפה שונה משפה אנושית, אך אדוארד הבין כל מילה.

אני מבין אותך! קרא בהפתעה.

ודאי שאתה מבין. מורתוס התקדם. אני מדבר בשפת הנאגות, השדים הארוכים שמקשרים אותנו עם העולם הזה. אתם קראתם לשפה בשם צאצאיהם החלשלושים- לחשננית.

נחשים הם צאצאי שדים? אדוארד ניסה לסגת ובידו השנייה גישש בחגורת הכלים.
נכון. הם וכל המדברים שפה זו! עכשיו, ראה את כוחו של שד עליון! מורתוס צחק צחוק עמוק ומעוות והצביע על מעגל הזימון. המעגל זהר. מורתוס החל להגות מילים בצלילים שאוזן אנושית לא תוכל להגדיר. הוא דיבר בפעימות כוח- אפלה מתערבת בכוח של אש וקרח. עוצמות שונות תורגמו לצלילים כשהשד הגה את הקסם בצורתו האמיתית. האוויר החל לרטוט.

מה אתה עושה? שאל אדוארד באימה. ידו סגרה על מה שחיפש- רסיס בדולח שחור כליל, מלא כוח קסם שניתן לזמן לעזרתך. לאדוארד היו עוד כמה רסיסי בדולח, תכולים וזכים, אבל הם לא היו קרובים בעצמתם לזה השחור.

בוא ואספר לך סיפור, בן אנוש עלוב. מורתוס צחק. לפני הרבה- הרבה שנים, הוא חיקה בלעג קול של זקנה, חיו השדים בעולם הזה, מתחת לאדמה. בשמיים ריחפו המלאכים, יצורים שהם ההפך הגמור מאיתנו. ואז התרחש הרצח האנושי הראשון אי פעם- אידיוט בשם קין הרג את אחיו. הרצח הפך לחלק מהעולם וכל הנשמות התנקזו לעולם אחר. והעולם הזה חולק לשלושה מדורים- גן עדן, מנוחת הנשמות והשאול. השדים השתכנו בשאול, המלאכים בגן עדן ונשמות בני התמותה הלכו לפי נטיות ליבם או עברו למנוחת הנשמות. כעת פתחתי שער לעולם המתים, שער שמקשר ישר לשאול. ברגע שאהרוג אותך נשמת אדוני- הוא אביך- תהיה שלמה שוב בגלל שהשמדת הרסיס שבגופך ותרד לשאול. משם הוא יכול בקלות לעבור בשער ולהשתכן בגוף שכבר שימש לו כמארח.

מורתוס צעד עוד שני צעדים.

כל מה שנשאר לי הוא להרוג אותך.

השד הרים את חרבו בתנועת פתיחה לשיסוף, הרים את השוט מעל הראש כהכנה להצלפה והחל להגות כישוף אדיר. אדוארד הרים את הבדולח ביד אחת, קישר אותו לשרביט במוחו וצרח את הלחש "אבדה קדברה!"

בלטריקס מיהרה במדרגות. "הבן שלי בצרות!" צרחה על ההילאים. "תמהרו, זבלים! טינופת של בוצדמים!"

ההילאים עלו במהירות. רסול, שהגברת הדומה לו להחריד עלתה לו על העצבים, אמר לה בקור "בנך יורשע. הוא פושע ויושלך לאזקאבאן."

"אז הוא ילך בעקבות אמא שלו," אמרה בלעג. היא עקפה אותו והתקדמה לראש הטור, שם צעד הארי.

הוא הפנה אליה מבט מתעב. "אל תסתכל עליי ככה," אמרה בתמימות. "התחרטתי לחלוטין על מה שעשיתי."

הארי הנהן בלעג. "רק אם סיריוס יחזור בדרך נס אני אשקול לחשוב על לשקול לסלוח לך."

"כה מסובך בשביל מוח כה קטן." היא טפחה על ראשו בלעג. "תצטרכו לפרוץ את הדלת. לא ניתן לפתוח אותה אם יש שם מישהו אלא אם כן אתה יודע את הסיסמא האישית של אדון האופל."

הארי הנהן והביט בה בכעס. "את רוח," אמר. "נסי לעזור לבנך. פשוט תעברי דרך הקיר ותיידעי אותנו במה שקורה. נסי להניא אותו מלהשתמש בשד."

"'נסי למנוע ממנו להשתמש בשד'," חיקתה את קולו בלעג. "סוף- סוף הוא הולך אחרי אבא שלו! אבל מה שאתה רוצה, אדון פוטר." היא קדה קידה מלגלגת. "הכל כדי שתסלח לי."

"תפסיקי להיות צינית," אמר הארי בכעס. "אני לא שתלטן. עכשיו עשי מה שאמרתי!"
בלטריקס צחקקה וריחפה לדרכה. היא עברה דרך הקיר בדיוק כשלחשי ההרס החלו ניתכים עליו.

קללת המוות רוקנה כמעט עשירית מהגביש והתפוצצה לניצוצות ירוקים במילה אחת שיצאה מפיו של השד. לראשונה הבין אדוארד שאין לו סיכוי מול דבר כזה. הוא כיוון את שרביטו שוב וקרא "סנקטוס לגניס!"

להבות זהב בקעו מהשרביט והכו בחזקה בחזה של השד. השד התנשף בכאב ואדוארד חש את פרץ הכוח של רסיס הנשמה. בניגוד לכל אינסטינקט, הוא הדחיק אותו. הוא צריך לדחות את נשמתו של וולדמורט.

השד נשרף בחזקה. הוא עצם את עיניו בכאב. אש המלאכים! זעק בכאב.

אדוארד זימן שוב את הלחש אבל הפעם מורתוס היה מוכן והדף את סילון הלהבות בחרבו. או חיקוי עלוב לה. אני שרדתי באש החרב המסתובבת. לא תוכל להרוג אותי בזה!

מורתוס הסתער בשנית. החרב שלו ניתזה מלחש המגן שהיה תמיד סביב אדוארד. אדוארד חש בכל לחשי ההגנה הקבועים שלו- פרוטקטיאון, פרוטגו הוריביליס, פרוטגו טוטאלום- כל הלחשים התפוגגו מהחרב האדירה של השד. השוט לא אחר לבוא ונכרך סביב ידו של אדוארד. אדוארד צרח והפיל את השרביט.

בלטריקס, שצפתה בכל, לא יכלה לזוז. הוא עומד למות! חשבה באימה.
אך אדוארד הצליח להתכופף מתחת לחרב. הוא החליק בין רגליו של השד וקרא "אציו שרביט!" השרביט טס לתוך ידו.

כן! חגגה בלטריקס. היא הסתובבה כדי לדווח.

אדוארד ראה את השד מתקרב וקרא "ורסטילה מורום דפנסיאוניס!" קיר של כוח צבעוני נוצר למולו. הוא התנשף ורגליו קרסו.

השד הצליף בקיר כשהוא הוגה מילת כוח יחידה והקיר התנפץ, פשוטו כמשמעו.

אך אדוארד היה מוכן.

"נובילה!" קרא בזעם. סערת ברקים וחומצה הכתה בשד, שלא הספיק להתגונן. אדוארד חש בבדולח השחור מתרוקן ומיד שלח את ידו והוציא אחד מהכחולים. הוא רוקן את כולו בלחש הבא. "אלקטריק קאין!"

שרשרת הברקים שנתמכה בכוח גדול הצליחה לייצר חמישה-עשר ברקים. השד הגן על עצמו משישה. כל התשעה האחרים פגעו בו, ואחד במקום שבו לבני אנוש זכרים יש מקום רגיש.

לפי זעקת הכאב של השד, גם לשדים.

גם היד שהחזיקה בשוט נכוותה ומורתוס שמט אותו. עיני השד הבריקו בזעם. אתה מת, בן אנוש! כל עצמת קולו של מורתוס ניתך על אדוארד. עכשיו קסמיי יגזלו את חייך!

אדוארד בקושי הספיק לגמור לדקלם "ורסטילה דפנסוס של!" לפני שידו של השד התמלאה חופן להבות והוא השליך אותו על אדוארד. הלחש היה חזק יותר מכל כדור אש שאדוארד היה יכול ליצור מכל כלי הבדולח שברשותו. הבועה התנפצה ואדוארד נכווה קשות. מורתוס הרים את ידו שוב, אבל אדוארד הצליח לומר "סנקטוס לגניס!" האש הזהובה הדפה את מורתוס לצד השני של החדר.

השד הביט באדוארד במבט רצחני.

בלטריקס חזרה והדלת החלה נכנעת.

השד הרים את ידו וחום אדיר התרכז בה. אדוארד לא היה צריך להיות בקיא בתורת השדים גדי להבין מה השד עומד לעשות- הדבר ניבט בו. זה כאילו אמר בלחשננית אני הולך ליצור סופת אש וברקים שיכולה להשמיד את לונדון!

"לא!!!" צרחה בלטריקס והטילה את עצמה על השד.

אם הייתם נוגעים ברוח רפאים, הייתם יודעים שזה לא דבר נעים. הן יותר קרות מקרח. אבל הקור סייע- לא רק שהוציא את מורתוס מריכוז, אלא כיבה את החום שדרוש בשביל הלחש.

הצד הטוב- אדוארד ניצל וההילאים פרצו את הדלת.

הצד הרע- שדים יכולים לאחוז ברוחות רפאים. ומורתוס דחף את בלטריקס ישר לשאול.

הזמן האט. בלטריקס צרחה, ונפלה אחורה, ישר לשער. על פניה היתה אותה הבעת אימה שהייתה על פניו של סיריוס כשזה נפל לפרגוד.

בלטריקס לסטריינג' נשאבה לשאול.

כל ההילאים ואדוארד שאגו קללות על השד, שנהדף לאט- לאט. השד עטף את עצמו בכנפיו ועטף אותן בלהבות. הוא הסתחרר סביב עצמו עד שנוצר הוריקן של אש.

טיפשים! קולו הלם במוחותיהם של הקוסמים. אתם יודעים מי אני?

רסול ידע.

"כולם, פשוט תשתמשו בקללות דחיפה! חייבים לדחוף אותו לשער! הוא לא יכול לעבור בשער שהוא יצר, ואין לנו סיכוי נגדו."

"אני אכאיב לו!" קרא אדוארד.

כל הקוסמים צעקו קללות שונות ואדוארד השתמש שאש הקדושה. השד נהדף אחורה.

עשר שנים! קרא בזעם. ואז אני אחזור וכולכם תמותו מוות מכאיב!

מורתוס נפל לשער.

הם נחלו ניצחון, אבל אדוארד הפסיד. "אמא..."

הפרק הקודם		הפרק הבא