על ספת הפסיכולוג

הפעם החלטתי לא להתלונן ולתת ישר זכויות לרולינג למרות שהיא כזאת שוויצרית...

הארי הלך ביער האסור והרגיש בודד, הוא חשב על זה שביקום מקביל היו אמורים להעריץ אותו אבל כמובן שאף אחד לא מעריך אותו כאן.
מאי-שם צץ לו דובי "הו, אדונילי, הארי פוטר." הוא נעמד דום והצדיע ביראה.
"די, דובי. חופשי! תפסיק להצדיע לי כל היום, אתה משוחרר!" נאנח הארי
"משוחרר? חופשי?" דובי נאנק והתעתק למגירת הגרביים שלו בשביל לבכות.
הארי המשיך להתהלך ולהרהר על חייו. אולי דווקא יש מי שמעריך אותו, מצד שני דובי הוא בהחלט יצור מעולם מקביל. לפחות אין אף אחד ששונא אותו באמת. בום! קריצ'ר נתקע לו בפנים!
"הו אדונילי, כל פעם שאני רואה אותך אני מדמיין כוס בירצפת רותחת ומתוקה" אמר קריצ'ר בשקט "כוס בירצפת שנשפכת לי ישר לתוך הפרצוף..." הוא סינן לעצמו
"קריצ'ר, מה אתה עושה כאן? אתה לא עושה את עבודות הבית?" שאל הארי
"בוודאי אדונילי. ניקיתי עכשיו את הרצפות ושטפתי את כל החדרים בבית!" רטן קריצ'ר "בבית של מדאם לסטריינג', כמובן. עכשיו אני הולך... זאת אומרת, רץ... לעשות כביסה באחוזת בלק."

"ניסיון יפה, קריצ'ר, אבל לא! אתה לא מתקרב לבגדים שלי..." הניד הארי בראשו

"למה אדונילי? כי אתה לא רוצה שאני אשתחרר, נכון?" ייבב קריצ'ר
"לא, זה סתם כי אתה מסריח. אני מפחד שתלכלך לי אותם בבוץ/דם." חייך הארי "חוץ מזה, דיברנו על זה. אתה לא נכנס לבית, אתה גמדון-גינה."
"אוי, אדונילי. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב אננס-מסוכר" נאנק קריצ'ר "ואני אלרגי לאננס ולהרמיוני" והוא התפוגג בעצב באוויר.
הארי נאנח כתמיד והמשיך ללכת. בסדר, קריצ'ר שונא אותו בלי סיבה מוצדקת, אין מישהו שהוא באמת עשה לו משהו רע...
קנאק. ווינקי עמדה מול הארי בנעליים קטנטנות, מכוונת לעברו שרביט ענקי.
"מה את עושה?" זעק הארי "תורידי את זה מייד."
"בחיים לא!" צעקה ווינקי בשרביט שלוף היא היישירה מבט להארי ואמרה "את הכול לקחת ממני, את ברטי המתוק, את דובי החמוד ועכשיו אתה גם רוצה לקחת ממני את הנעליים היחידות שלי? אני בחיים לא אוריד אותן!"
"תורידי את השרביט!" נאנק הארי
"אה, בסדר..." אמרה ווינקי "אבל תדע שאני בחיים לא אסלח לך על זה שלקחת ממני את בובת גמדון המחמד שלי, הבנת?"
"מה? אבל לא לקחתי את גמדון המחמד שלך?" אמר הארי בבילבול
"אה, לא? זה לא אתה?" שאלה ווינקי במבוכה "אוי, מצטערת, ביי." ונעלמה.
למה כל פעם שהוא חושב על משהו הוא מופיע? מזל שהוא לא חשב על וולדמורט.
משהו זז מאחוריו, הוא הסתכל אחורה באימה וראה את...    הסוהרסן, מלפני כמה פרקים, בוכה.
"אה, זה רק אתה..." נאנח הארי בהקלה "חשבתי שאתה וולדמורט."
"אל תגיד את השם הזה!" צווח הסוהרסן
"מה? אתם גם מפחדים מוולדמורט?" שאל הארי
"בטח. היה סוהרסן שניסה פעם להרוג אותו." בכה הסוהרסן "אבל מסתבר שצריך לנשק אותו יותר מפעם אחת. שבע פעמים צריך לנשק אותו! אתה יודע איזה סיוט זה לנשק את אתה-יודע-מי שבע פעמים? בפעם השלישית שהוא נישק אותו הוא מת! הסוהרסן מת!"
"אוי, זה נורא." אמר הארי בבעתה "ולמה אתה בוכה?"
"כי אבא שלי היה הסוהרסן הזה..." צרח הסוהרסן
"אוי, ברוך דיין האמת" השתתף הארי בצערו
"אני זוכר את המילים האחרונות של אבא, כאילו זה היה אתמול..." ייבב הסוהרסן "למרות שהוא מת רק היום בבוקר... הוא אמר לי 'ילד שלי, תמיד רציתי לגלות לך, אתה בעצם גמדון בית שננטש ומשרד הקסמים הכריח אותנו לאמץ אותך. אבל בכל זאת אני אוהב אותך...' ככה הוא אמר ונתן לי נשיקה על הלחי..." אמר הסוהרסן {?} ומת גם הוא.
'אוקי, זה היה מוזר' חשב לעצמו הארי והמשיך לטייל ביער 'למה אני פוגש רק גמדונים? הלוואי והייתי פוגש בן-אדם...' ולפתע מה הסיכוי הוא פגש... בן אדם!
"סוף סוף! חשבתי שהגעתי ליערות הגמדים או ללולי" אמר הארי ללונה לאבגוד, שחבשה לראשה כובע בצבע כחול-אוכמניות "מהבוקר אני פוגש רק גמדים משוגעים"
לונה ניענעה בראשה "אם ככה, הגעת לאדם-הלא-נכון הרי גם אני כמוהם..."
"כן, אני יודע..." נאנח הארי "הרמיוני סיפרה לי שגם את משוגעת..."
"מה? לא!" החווירה לונה "התכוונתי שגם אני גמדונית, כל בת-אדם היא גם גמדון. רגע, הרמיוני אמרה עלי שאני משוגעת?"
"לא, התבלבלתי!" אמר מייד הארי
"אוי, חבל" אמרה לונה "אני אוהבת שאומרים עלי שאני משוגעת ככה כל היתושטושים מתקרבים אלי..."
"מה זה יתושטושים?" שאל הארי בסקרנות "זה יתושים עם טושים?"
"מה? לא! מאיפה הגעת לרעיון הטיפשי הזה?"  צחקה לונה "יתושטושים זה סוג של מכונות להכנת פנקייק מייפל-אוכמניה. אבל רק גמדונות חמודות כמוני יכולות להפעיל אותם"
"וואלה, כל יום לומדים משהו חדש." גלגל הארי את עיניו "אני נראלי אלך, פשוט האגריד מחכה לי. הרעגוג אכל איזה זבוב ונחנק ממנו למוות אז האגריד ביקש שאני אכתוב עליו הספד. אז ביי..."
"כתבת הספד על הרעגוג? תראה לי?" התעניינה לונה
"דבר ראשון, כתבתי את הספד על הזבוב המסכן שנבלע, מי בכלל רוצה להספיד את הרעגוג?" אמר הארי "דבר שני, לא כתבתי שום הספד על שום דבר פשוט אני לא רוצה להיות איתך וזה אחלה תירוץ, אז ביי."
"אבל אתה לא יכול לצאת מהיער." חייכה לונה "הוא מוקף בדרקונינים."
"דרקונינים?" נבהל הארי "זה נינים של דרקונים?"
"מה פתאום!" צחקה לונה "זה סוג של מכונות שמכינות פנקייק אוכמניה-מייפל. הארי, אני לא רוצה להעליב או משהו אבל אני חושבת שיש לך נקודת מבט מאד מוזרה על החיים..."
הארי התעצבן "טוב, גברת לאבגוד. אין לי כוח לכל הלונה-פארק הזה שאת מתארת פה, ואני לא מאמין למילה אחת שיוצאת לך מהפה. יאללה ביי..."
לונה חייכה את חיוכה הרך "אתה לא מאמין למילה אחת ממה שיוצאת לי מהפה? זה אומר שאתה פקפקן! אני אוהבת פקפקנים! אתה רוצה לבוא אלי הבייתה?"
"לבוא אליך הבייתה? את נורמלית?" התחרפן הארי
"לא! אני ממש לא נורמלית! נו, בא אלי הבייתה...בבקשה... נטוס על גבי רכבעף..."
"רכבעף? מה זה רכבעף?" שאל הארי "בעצם אל תגידי לי! זה סוג של מכונה לייצור פנקייק מייפל-אוכמניות מוקצפות, נכון?"
"מה הקשר, הארי?" צחקה לונה בקול "רכבעף זה רכב שעף באוויר, מה הקשר אוכמניות-מוקצפות? אמרתי לך שאתה לא כל כך שפוי..."
"האמת שאני לא חושב שאני אסע ברכבעף לבית שלך" אמר הארי "לצערי, יש לי הסטוריה עם רכבים שעפים ולשמחתי אין לי הסטוריה איתך, יאללה ביי, אני מאחר לשיעור. יש עכשיו הסטוריה."
"אוי, הארי... למה אתה לא רוצה לבוא אלי? זה רק בגלל שאני גמדונית? אני מבטיחה לך, אני חיה בדיוק כמו אדם רגיל..."
"לא, אני לא רוצה לבוא אליך כי יש לך איי-קיו של יתושטוש מצוי, זה למה. סבבה?" צעק הארי
"מה קרה, הארי? למה אתה נסער? אתה רוצה לשתף אותי במה שעובר עליך?" שאלה לונה ברכות
"זה השורה שלי!" צעק הארי "אני זה ששואל כאן את השאלות!"
"בסדר, אתה לא צריך לכעוס" אמרה לונה בנחת "אז תשאל אותי איפה אני גרה?"
"אין לי כוח, ממש לא מעניין אותי איפה את גרה!" ענה הארי בכעס
"היי! שאלת אותי איפה אני גרה!" צחקה לונה צחוק מתגלגל "מה זו השאלה הטיפשית הזאת, הארי? אני גרה בפטרייה כמו כל גמדונית! אז מתי אתה בא אלי, פקפקני?"

"ובכן, מר פוטר וגברת לאבגוד. ראיתי שנכנסתם ליער האסור, עשרים נקודות מגרפינדור על כל אחד מכם ועל פוטר חמישים!" חיכך בזדוניות סנייפ את ידיו "וכן, מר פוטר, אין צורך לשאול אני יודע שגברת לאבגוד היא מרייבנקלו אבל אני לא מוריד נקודות לגמדונות!"
"זה ממש לא בסדר שנכנתם ליער האסור" אמרה מקגונגל בקפדנות "יש שם יצורים מוזרים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם..."
"די, באמת?" נאנח הארי לעצמו והעיף מבט אל לונה המחייכת והיא מצידה אמרה "הלוואי שהקוראים יתנו תגובה לפרק ולא יתעלמו כמו יתושטושים..."

הפרק הקודם		הפרק הבא