ויהי בימי שפוט הפלישתים

שרה התקפלה והרגישה איך היא מאבדת הכרה.

"שרה!" קרא אדם מהר ועזב את שורות הקרב.
"אדם!" קרא אחיה, אך לא שת  ליבו לדבריו.

"מה לעשות?" איבד אדם עשנותות.

"קח אותה לביתו של מתתיה ובוא להחליף אותי, אני אטפל בה! רוץ!" צעק אליו אחיה.

אדם נטלה בזריזות, הניחה על אחת המיטות, ומיהר אל הקרב. הוא שלף את חרבו.

"הלחם כאריה, אדם! עוד מעט יבואו לעזור לך." צעק לו אחיה ורץ לביתו של מתתיה.

"מה אתה רוצה?" צעק אדם. "אני רוצה את שני האנשים אשר בידיך!"

"אם כך.." נהם הפלשתי. "תן לי משהו שישביע את רצוני. "

"ומהו?"

הפלשתי חייך בערמומיות. "הנערה היפה הזו שהחץ פגע בה. וכמובן, אל תטעה, לא אני דרקתי לה את החץ הלזה. חברי החלוד מוח הזה עשה הזאת."

"עוד מעט יגיעו לכאן גברים מלומדי מלחמה." אמר אדם. "לא תוכל נגדם."

"אוכל גם אוכל." התקרב אליו הפלשתי באיום. "אל תתגרה בי, עברי."

"ואתה אל תתגרה בי, ערל טמא שפתיים! כן, אני בן בנו של יעקב אבינו! מה תעשה?"

הפלשתי עמד רגע המום מתשובתו.

הפלישתי חייך. "בסדר." הוא קירב חרב לצוואר השבויים. "לא!" קרא קול אחורי אדם. היה זה אחיה השילוני. "כל מה שתגרום לאנשים האלה, אגרום לך בעוצמות כפולות!" צעק בחימה.

 הפלשתי צחק. "ומה אתה חושב שתעשה לי, זקן?"

"אתה רוצה לנסות אותי?" שאל אחיה. הוא ירה חץ סמוך לפרסת סוסו, והסוס התמוטט, מת.

"הרגת את סוסי!" צרח הפלשתי, עזב את השבויים והתקרב אל אחיה באיום.

אחיה תפס אותו בבגדיו. "אתה צעיר מדי להילחם." הנביא זרק אותו על הרצפה, וקול פיצפוץ העיד כי נשברה אחת עצמותיו.

"אתה.." מלמל הפלשתי רגע לפני שמרוב הכאב איבד הכרתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא