עשרה בקבוקים של אמת

דראקו זינק לאחור כאילו הארי חישמל אותו. הארי הסתכל על סנייפ בזעם. הוא הרגיש ערום, נבוך על כך שסנייפ תפס אותו ברגע פגיע שכזה.

סנייפ הביט בשניהם במבט בלתי מפוענח. “המנהל מבקש לראות את שניכם,” הוא אמר לבסוף.

הארי הגניב מבט אל דראקו. היה לו מבט מוזר על הפנים, הוא היה נראה מנותק.

"עכשיו,” הוסיף סנייפ לאחר שהם לא הפגינו סימני תזוזה.

"בסדר,” סינן הארי בשיניים חשוקות.

"אנחנו יכולים לסיים את השיחה?” שאל לפתע דראקו.

סנייפ סקר את שניהם בעיניו השחורות ולהפתעתו המוחלטת של הארי הוא הנהן הנהון קטן ויצא מהחדר.

"דראקו מה - “ החל הארי לשאול אך מאלפוי קטע אותו כשהוא התקרב אליו בסערה ונישק אותו ארוכות. הארי נענה לו כמעט בהתרסה.

לאחר כמה רגעים ארוכים דראקו התנתק ממנו. הוא פסע באיטיות לאחור, מתנשם בכבדות.

"דראקו, מה.. - “ הארי החל לשאול שוב.

"בימים הקרובים סנייפ יילך לאדון האופל ויספר לו שהוא ראה אותי ואת הארי פוטר ב...” דראקו נשען על הקיר ושפשף את עיניו. “זה נגמר הארי. זה נגמר.”

"סנייפ יספר לוולדמורט? א..אני לא מבין. סנייפ הוא בצד - “

" - הוא לא בצד שלכם,” אמר דראקו בקול חד אך שקט. “הוא אף פעם לא היה, הארי.”

בתוך תוכו, הארי הרגיש במין קריאת ניצחון קטנה. הוא צדק. ברור שהוא צדק אך הוא לא הראה זאת לדראקו. הוא רק אמר. “קודם כל נלך לדמבלדור. תספר לו.”

דראקו הנהן הנהון קטן והם יצאו מהחדר.

סנייפ חיכה להם בחוץ, נשען על שטיח הקיר של ברנבס השוטה. הוא הביט בהארי ושפתיו התעקלו לחיוכו המלגלג והמוכר. הארי התעלם ממנו וחלף על פניו. הוא הלך במהירות אל משרדו של דמבלדור, כשהוא שומע מאחוריו את צעדיהם של דראקו ושל סנייפ.

"חשבתי שיש לך טעם טוב יותר מזה, דראקו,” אמר סנייפ לפתע.

דראקו לא השיב לו. הארי חש את הדם פועם באוזניו.

"אתה יכול להיות בטוח שרכילות כזאת – מעניינת, לא תישאר בגדר סוד עוד המון זמן,” אמר סנייפ בקולו השקט והקטלני.

"האם אתה מאיים עלי?” סינן מאלפוי.

סנייפ לא ענה אבל הארי יכול היה לשמוע את חיוכו המלגלג.

"לא כדאי לך לאיים עלי,” התיז מאלפוי. “אני יודע כל מיני דברים עליך. מי אתה באמת. אני יכול לספר לדמבלדור מי אתה באמת.”

"באמת?” שאל סנייפ בקור רוח מלגלג. “ומדוע אתה חושב שהוא כבר לא יודע זאת בעצמו?”

דראקו החיש את צעדיו עד שהוא הלך לצידו של הארי.

"אל תענה לו,” סינן הארי לדראקו. “זה בדיוק מה שהוא רוצה.”

"תראו את שניכם,” קולו של סנייפ עבר ביניהם כמו נחש. “אני מרגיש בחילה.”

"סתום את הפה!” אמר הארי בכעס. שוכח לחלוטין מה הוא אמר לפני רגע לדראקו.

"עונש פוטר,” אמר סנייפ בשביעות רצון. “ועשר נקודות מגריפינדור על החוצפה שלך.”

הארי חשק את שיניו בזעם. הוא התפלא כיצד סנייפ לא נופל מעוצמת גלי השנאה שהוא משדר אליו.

"הצלחת להפיל ברשת שלך אפילו את אדון מאלפוי התמים,” המשיך סנייפ. “ אך עלי אתה לא תצליח לעבוד.”

"אני לא תמים,” התקומם דראקו.

"ואת מי אתה הצלחת אי פעם להפיל ברשת שלך?” קרא הארי בזעם. כל השנאה שלו כלפי סנייפ בעבעה בו. “אני גם יודע עליך כל מיני דברים סבר-מ - “

הקללה פגעה בהארי עוד לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט. הוא נדחף קדימה על ידי סלע ענק בלתי נראה והותך על הרצפה בחוזקה. פרצוף אבן מוזר ניבט עליו מלמעלה. הקיר שמאחורי הפרצוף נפתח לפתע ודמות מוכרת יצאה החוצה.

“סוורוס!” קולו של דמבלדור רעם במסדרון החשוך והשקט.

"הוא קילל אותו, פרופסור,” אמר מאלפוי. “אני הרגע ראיתי. הוא העיף את פוטר!”

הארי נעמד, ממשש את מצחו הכואב, היכן שהרצפה פגעה בו. חבורה צמחה שם.

סנייפ עמד כמה מטרים מאחורי מאלפוי בפנים מאובנות. הוא העביר את מבטו אל דמבלדור, הביט בו במשך כמה רגעים ואז בהינף גלימה הוא הסתובב והלך, דמותו נעלמה בפניה הראשונה.

"תיכנסו פנימה,” אמר דמבלדור בשקט וזז מהפתח.

הם פסעו ללא אומר אל המדרגות הלולייניות שסובבו אותם למעלה, אל משרדו של דמבדלור.

"אני אדבר עם פרופסור סנייפ,” אמר פרופסור דמבדלור לאחר שהם נכנסו למשרדו. “תהיו בטוחים שהעניין יטופל בכל חומרתו.”

"פרופסור יש משהו שאתה צריך לדעת,” אמר דראקו. הוא נשם עמוקות. “הוא לא בצד שלכם, סנייפ. הוא אף פעם לא היה.”

"אני מבין,” אמר דמבלדור. “אך אין סיבה לדאגה.”

"אין סיבה לדאגה?” התפלץ הארי. “פרופסור, הוא הרגע קילל אותי.”

"להתנהגותו של פרופסור סנייפ אין תירוצים,” אמר דמבלדור בקול רגוע. “הוא עשה מעשה שאסור לעשות אותו, וזה יטופל בהתאם, אבל זה הכל. אני לא אמשיך לדון בכך.”

"בשביל מה קראת לנו, פרופסור?” התיז הארי ולא ניסה להסתיר אפילו את הבוז שהוא חש.

"זה בנוגע למשחק שאתם משחקים,” אמר דמבלדור לאט וגרם להארי ולדראקו להרים את ראשם בפתאומיות. “יתכן שמצאתי פיתרון.”

"פיתרון למה, פרופסור?” שאל הארי.

"פיתרון ל – למצב שאתה ואדון מאלפוי נקלעתם אליו,” השיב דמבלדור. “אך אני חייב להזהיר אתכם, זה כנראה לא הפיתרון שאליו אתם ייחלתם אך זה הפיתרון היחיד.”

"מה הפיתרון?” שאל דראקו.

"בואו, שבו,” דמבלדור החווה בידו על שני הכיסאות שניצבו ליד השולחן, בעוד הוא עצמו הלך לצידו השני והתיישב בכיסא המנהל המרשים. "כשנדרתם את נדר הכובל אתם אמרתם בחוכמה שאסור לאף אחד מהמשתתפים לספר ולשתף על מה שאת תגלו במשחק, נכון?”

הארי ודראקו הנהנו בראשם.

"אך אני חושש שזה לא יעצור את וולדמורט, הוא יוכל במבט אחד להציץ אל תוך הראשים שלך ושל חבריך, דראקו ולדעת הכל.”

"הוא יכול פשוט לשאול אותם,” דראקו חייך חיוך מר. “אם הוא ישאל אותם, הם יספרו לו. אני לא חושב שכל כך אכפת להם אם אני אתפגר.”

"אבל הם כן משחקים,” טען הארי.

"הם משחקים כי הם לא רוצים להיראות פחדנים,” אמר דראקו בביטול. “הם לא בדיוק סבלו במהלך המשחק,” הוא הוסיף. “אני חושב שהם פשוט סקרנים מידיי, זה מעניין אותם.”

"אז מה הפיתרון שלך, פרופסור?” שאל הארי למרות שבמעמקי מוחו החלה לדגדג התשובה.

"אובליוויאטה,” אמר דמבלדור בפשטות.

לכמה רגעים הארי ודראקו בהו בפרופסור דמבלדור ואז הארי החל לומר: “א..אבל פרופסור, גם אובליוויאטה לא עצר את וולדמורט בעבר. ברטה ג'ורקינס... הוא הצליח...”

"סלח לי הארי על הגאווה,” אמר דמבלדור בנינוחות. “אבל אם אני הייתי מטיל את הלחש על ברטה המסכנה, אז אני בספק אם וולדמורט היה מגלה שביב מידע.”

"כשאתה אומר למחוק את הזיכרונות, אתה מתכוון ל...” הארי נשם עמוקות נותן למשמעות המילים לחלחל בתוכו.

"אתם לא נדרתם גם על זה, נכון?”

"לא, פרופסור.”

"ובכן הארי, אנחנו נציב בפני כל מי שהשתתף במשחק בחירה, אם הוא רוצה שהזיכרון שלו על המשחק יימחק או לא.”

"אף אחד לא מבטיח שקראב וגויל יסכימו,” אמר הארי.

"אני סומך על כך שהם יפחדו מידיי לחזור לביתם, אל וולדומרט, כשבראשם מידע מפליל שכזה,” אמר דמבלדור. “פרופסור סנייפ יעזור לשכנע אותם.”

"ומה איתנו?” שאל הארי. “אתה תמחק גם לנו את הזיכרון?”

"בפניכם תעמוד אותה בחירה, הארי,” השיב דמבלדור. הוא פנה למאלפוי. “אם תרצה דראקו, נוכל למחוק לך את הזיכרון וכל הזיכרונות שלך בנוגע למשחק יעלמו. זה יהיה כאילו הוא לא התקיים מעולם.”

"כל הזיכרונות?” שאל הארי בשקט.

"כן, הארי. כולם. ללא יוצא מן הכלל. זאת הדרך היחידה.”

"זה הפיתרון היחיד?”

"כן הארי,” דמבלדור העביר את מבטו לדראקו. “הבחירה תעמוד לפניך, דראקו. ברגע שתבקש, מסדר עוף החול יוכל להעניק לך ולמשפחתך הגנה.”

הארי הרגיש באנחת הרווחה הפושטת בקרבו. הוא כמעט חייך חיוך רחב. לא הכל אבוד. כמובן, דמבלדור תמיד יידע למצוא את הפיתרון. הוא הביט בדראקו בתיקווה, מקווה לגלות בעיניו את אותה הקלה. פניו של דראקו היו חתומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא