המסע בעקבות הוגוורטס

כל התלמידים נהרו לעבר הכיסא ועמדו סביבו במעגל, כשהבעות דואגות על פניהם.
ג'ני רצתה שתבלע אותה האדמה. היא, כמו כל השאר, לא הבינה מה קרה.
היא הסתכלה על הרצפה, היכן שתלמידים לא דרכו. ליד הכיסא, היו קרעים שחורים-בלויים רבים, והמון אפר נוצץ.
"בבקשה, בבקשה כולם לשבת!", קרא דמבלדור, וכל התלמידים מיהרו לחזור לשולחנותיהם.
"נראה שאנו לא נאכל את סעודתינו כעת, ולכן אני מבקש מכל המדריכים לקחת את חניכיהם לבתים. מורים, נא להישאר פה. כן, גם את", הוא הינהן בראשו לג'ני.
תוך דקה האולם היה ריק. רק צעקות חלושות נשמעו מכיוון המדרגות.
"ובכן, גברות ג'ונסון, האם את יודעת מדוע קרה מה שקרה למצנפת המיון?", חקר דמבלדור. ישר ולענין.
"אממ... לא", גימגמה ג'ני, מובכת ממצבה הנוכחי.
"מה המצנפת אמרה לך?"
"משהו כמו... שיש בי את כל הדברים, אבל משהו אחר היא רואה יותר, בערך. ואז... היא התפוצצה"
"עוד משהו? נוסף לחוכמה, טוב לב, אמיצות ונחישות?"
"כן, כך בדיוק"
"מוזר, מוזר בהחלט. רק תגידי לי בבקשה, אם תוכלי. לא במקרה לא נוכחת ברשימת שמות התלמידים שלנו. בוודאי יודעת את מה הסיבה. תוכלי לשתף אותי?"
ג'ני הביטה לכיוון אליס, וזאת לראשונה המורים ראו שהיא עוד עומדת מאחוריהם. אליס הינהנה לה.
ג'ני הביטה על המורים, ולאחר מכן על פרופסור דמבלדור. הוא הבין. "מורים, בבקשה לצאת."
לאחר שכולם הלכו, ורק ג'ני, אליס ודמבלדור נשארו, התחילה ג'ני.
"אז ככה...", והיא סיפרה לו שהן בכלל מוגלגיות, שרצו לראות את הוגוורטס. היא סיפרה לו על טום, הילי, ובכלל, כל פרט ופרט ממה שעבר על שתיהן.
"אני רוצה להגיד לכן, שאתן לא מוגלגיות", אמר דמבלדור. ג'ני הביטה אליס אליס במבט מופתע.
"רגע, אז אנחנו.. אנחנו בעצם... מכשפות?", התלהבה אליס.
"לא אמרתי כך", הסתובב דמבדלור אל אליס ואמר: "לא אמרתי שאתן קוסמות".
"מה, אנחנו סקיביות?"
"לא ולא. אתן אוֹניוּזוּאַלִיוֹת"
"אוניוזו - מה?"
"אוניוזואליות. בדרך כלל קוראים לזה, אוֹניוּל"
"סלח לי, פרופסור, מה זה אומר?"
"אוניולים? הם לא מוגלגים, כלל לא. גם לא קוסמים. לפעמים הם מעל הקוסמים, ולפעמים מתחת. האוניולים הם נדירים, ואיש לא יודע מדוע הן נדירים, מפני שלא יודעים שבאילו מקרים נדירים נולדים אוניולים. בהוגוורטס, עד כה, היו שמונה אוניולים בלבד. שבעה מתו עד כה. כעת, עימכן, קיבלנו עשרה אוניולים. אתן תאומות?"
"לא, מדוע, פרופסור?"
"מוזר. טוב, אני חושש שתתגוררו בשנה זו באקספר, הסיסמה היא כעת 'טורבו'."
"מהו האקספר?"
"מקום רזרבי. הוא גם סודי, אני והמורים בלבד יודעים עליו. למען ההגנה, כמובן."
"הגנה?"
"בוודאי. אוניולים הם נדירים, והרבה אנשים ירצו שיהיה להם אוניול, שיוכל לעשות מה שיבקשו שהם אינם יכולים."
"הבנתי", אמרה אליס, ואז שאלה: "אך פרופסור, אם אוכל לשאול, מהיכן אתה יודע שגם אני אוניולית מבלי שחבשתי את מצנפת המיון?"
"הביטו שתיכן בגב כף היד אחת של השניה".
הם עשו זאת, והופתעו מאוד.
"מה, גם לך יש את המכה הזו?"
"מה, גם לך יש את המכה הזו?"
"כן", אמר פרופסור דמבלדור ברוגע, "אם שמתן לבכן, לשתיכן יש סימן בצורת לב - - -"
"נכון! תמיד התפלאתי על הצורה של המכה הזו!"
"- - - והסימן הזה מועיד על היותכן אונליות. לא הרבה אנשים יודעים לזהות כך אונלים, אך בכל מקרה השתדלו לא לחשוף את כף ידכן לאנשים זרים שמחץ לבית הספר."
"רגע, פרופסור..."
"מצטער, נמשיך מחר להשלים דברים. כעת אני עייף. נשפו בבקשה שלוש פעמים על הסימן שבגב כף ידכן!"
והוא הלך.

ג'ני ואליס נשפו שלוש פעמים על גב כף ידיהן, ולפתע היו הן במסדרון קטנטן, ומולו דלת עץ.
הן, פתחו אותה, ולא האמינו למראה עיניהן.

הפרק הקודם		הפרק הבא