תולדות העתיד

אלבוס ודוקאר המשיכו להתאמן בהתעתקויות כל היום שאחרי. אלבוס היה מלא תקווה ונחוש להצליח, דוקאר היה עייף ומותש ורעב, ורק רצה לסיים עם זה.

כשהחליטו לקחת הפסקת צהריים, דוקאר שוב הלך לנסות לצוד, ואלבוס קושש ענפים למדורה.

הם לא נשארו באותו המקום. הם ידעו שהם נמצאים בטריטוריה מסוכנת השייכת ליצורים חסרי רחמים החיים ביערות הללו בהרים, ולכן המשיכו לטפס בכל יום עוד טיפה במעלה ההר, כדי לנסות לצאת מטווח הסכנה. בחלק מהפעמים עשו זאת באמצעות התעתקות, וכשהתעייפו - בהליכה.

עד הפסקת הצהריים היו שניהם מותשים ורעבים.

אלבוס תהה אם ימצאו מתישהו מקום יישוב, וקיווה לראות עשן עולה ממקום כלשהו ביער, או סימן אחר שיעיד על כך שבני אדם אחרים מסתובבים באיזור. אפילו מוגלגים, לא היה לו אכפת.

אך בתוכו הוא ידע שדוקאר מכיר את היערות, אחרי שחי בהם בגפו במשך שנים. הוא לא ייתן להם להגיע קרוב לשום מקום בו מישהו יכול לזהות ולהסגיר אותו.

לעיתם התרעם עליו על כך, ולעתים שכח כעסו והוא הבין.

אמנם הסוהרסנים כבר לא שומרים על אזקאבאן, אבל עדיין יהיה נורא להיות שם. 

עדיף להסתובב ביערות לבד, חופשי, מאשר לשבת בכלא לשארית חייך.

דוקאר חזר כשהמדורה הייתה כמעט מוכנה, ואלבוס ליבה את הלהבות בזהירות בשרביטו.

הוא נשא גופות של שני סנאים, ואלבוס ניסה ככל יכולתו שלא להביט במראה המבחיל.

"האם הרגת בני אדם בעבר?" מצא את עצמו שואל. הוא נדהם מכך שהשאלה יצאה מפיו לפני שמוחו אישר את הפעולה הזו, אבל כבר היה מאוחר מדי.

דוקאר הביט בו במבט מופתע וכועס, ופניו התקשו לאיטן לזעף עמוק.

"אתה חושב שקל לי להרוג חיות? אני עושה את זה כדי לשרוד במקום המקולל הזה".

"לא, זה לא מה שהתכוונתי..." ניסה אלבוס להגיד.

דוקאר החל להכין את הסנאים לאכילה ואלבוס כמעט הקיא, והסיט את מבטו בשנית.

לאחר הפוגה ארוכה בשיחתם, כשאלבוס כבר היה בטוח שהאיש לא יוציא מילה נוספת מפיו לשארית הארוחה, דוקאר נאנח.

"עשיתי הרבה דברים רעים" אמר, "אבל מעולם לא הרגתי אדם".

"מה עשית?" שאל אלבוס, עדיין לא מביט בו.

דוקאר עצם את עיניו ונשף באיטיות. "אתה עדיין ילד. אתה לא צריך לדעת או לדמיין דברים כאלה".

"אתה זוכר שאני הבן של הארי פוטר, נכון? סיפורי גבורה ועלילות מפחידות היו הדברים ששמעתי לפני השינה".

"זה לא אותו הדבר" התעקש אוכל המוות לשעבר. "אני לא הגיבור באף אחד מהסיפורים. אף אחד מאיתנו לא היה...
האדון האפל ניהל הכל, תכנן הכל, הבטיח שנשלוט בעולם. הוא יצר קהילה של אנשים שהעריצו אותו ופחדו מפניו, יותר מכל - האמינו שהוא יכול לעשות הכל...
ואז הוא נעלם לו, והשאיר אותנו להתמודד עם גורלנו בעולם חסר רחמים".

"ומאז אתה כאן?" שאל אלבוס, לא מאמין לכך בעצמו. כמה שנים האיש הזה תקוע ביער?

"לא בדיוק. לקח זמן עד שהבנתי שזה המקום היחיד שבו לא יחפשו אותי. בהתחלה ירדתי למחתרת והסתתרתי עם שאר מכריי. לאחר שמצאו את המחבוא שלנו, הצלחתי לברוח, ובעזרת כמה שינויים בפניי וגופי, הצלחתי להתחמק ממשרד הקסמים במשך כמה שנים בתחפושות שונות".

"וכשאתה-יודע-מי חזר?" שאל אלבוס.

דוקאר משך בכתפיו. "אני למדתי את הלקח שלי. לא הצטרפתי אליו בשנית, כי ידעתי שהוא יאכזב אותנו שוב. היער הזה הגן עליי גם מפני זעמו".

אלבוס הביט בו, מתעלם ממראה הגופות השחוטות של המכרסמים, והרגיש משום מה תחושת... גאווה.

"אני שמח שלא הצטרפת אליו בפעם השנייה. אחרת היית אחראי למותו של מישהו, בוודאות. הרבה מתו באותו יום".

דוקאר הנהן. האות האפל שרף בעורו בעוז באותו לילה. הוא זכר את מראה העבישים הנוהרים מהיער, את הענקים היורדים מההרים, שוברים כל דבר שעמד בדרכם.

אפילו כמה טרולים יצאו ממחבואם כדי להשתתף בלחימה, סיכוי טוב שאפילו לא ידעו מדוע, אך נהנו מההרס והכאוס ששר בטירה העתיקה באותו הלילה.

"זה היה מזמן. זו כבר היסטוריה עתיקה" הפטיר בעייפות, ושיפד את הבשר על מקלות עץ. אחר, הרחיף אותם על מעל למדורה, ושם הם נשארו להתבשל.

"אני בטוח שההורים שלי מתים מדאגה" אמר אלבוס חרש. הוא ניסה לא לחשוב על כך, ולהתמקד בלימודיו, אך לא היה יכול שלא לדמיין את פניהם השבורות, מחכות לו בבית.

"ממה ששמעתי על אבא שלך, אני בטוח שהוא מחפש אחריך כרגע בכל בריטניה. אם לא בכל אירופה".

"הוא ראש מחלקת ההילאים" אמר אלבוס בגאווה.

דוקאר משך בכתפיו. זה לא עניין אותו. כבר שנים שהוא לא חלק מעולם הקוסמים, או מכל עולם כלשהו זולת היער הזה.

"הידיים שלך ממש מלוכלכות" אמר אלבוס לפתע, כשראה את הדם הקרוש בציפורניו של חברו למסע.

דוקאר הביט בידיו בהיסח הדעת, ומשך בכתפיו. נקיון לא עוזר לך לשרוד ביער. בשר כן.

"מתי התרחצת בפעם האחרונה?" 

אוכל המוות גיחך בשיניים חשופות, שהצהיבו מחוסר טיפול. "שאל הילד הקטן שנראה כמו ערימת סחבות מלוכלכות".

"היי!" אמר אלבוס, אך הביט בבגדיו. אכן, הם ראו ימים טובים הרבה יותר.

"בוא ננסה למצוא איזה נהר או נחל להתרחץ בו" ביקש אלבוס.

"סיימת להתעתק להיום?" שאל דוקאר. 

"לא לגמרי. אבל אני מותש" הודה אלבוס, וחברו הנהן בהבנה.

"אני יכול ללמד אותך כמה קסמי נקיון" הודה בשקט.

אלבוס הרים גבה, "אתה? נקיון?"

דוקאר זרק עליו עצם סנאי רטובה, ואלבוס צווח בגועל והתרחק ממנה.

"אל תתחיל קרבות שלא תוכל לסיים" הזהיר אותו אוכל המוות, אך אלבוס ראה את השעשוע בעיניו.

כשהאוכל היה מוכן, ישבנו שניהם לאכול בדממה. הם קיוו שהריח של הבשר המתבשל לא ימשוך למחנה הקטן שלהם חיות טרף מסוכנות, או משהו גרוע יותר.

כשסיימו, שרפו בשרביטיהם את העצמות והעור הנותרים, ועזבו בשקט את המקום.

הם מצאו, בהדרכתו של דוקאר, מעיין נובע ומפכפך שהתרחב לנחל קטן, ושם שתו לרוויה. אחר, התרחצו ושטפו את בגדיהם, גם במים וגם בקסמים.

אלבוס התעקש שדוקאר יגלח (או לפחות יצמצם) את זקנו העבות והפרוע, ולאחר שכנועים רבים, דוקאר הסכים.

לאחר שסיימו, נראו שניהם כמעט כמו בני אדם נורמלים.

"הרבה יותר טוב" אמר אלבוס, והתרווח על הגדה מלאת הטחב הרך והגמיש.

דוקאר נאלץ להודות בינו לבין עצמו שהוא מרגיש לראשונה זה זמן רב כמו אדם ולא כמו חיה ניצודה. 

הילד שינה אותו, בלי לדעת זאת בכלל.

בהתחלה שנא אותו על מה שעשה לו, ולמען האמת עדיין נטר לו טינה על כך שהצליח להשפיל אותו כך בפגישתם הראשונה.

אבל לאחר כשבועיים יחד, הוא למד לחבב את הילד. הוא רצה ללמד אותו להתעתק, הוא רצה שהוא יחזור הביתה בשלום. 

"ילד -" הוא התכוון לפנות אליו, ואז נעצר. הוא מעולם עוד לא קרא לו בשמו. 

אלבוס הפנה אליו את תשומת לבו בסקרנות.

"אלבוס" תיקן דוקאר, ושמו נשמע מוזר על לשונו. כאילו טעם אותו, כאילו היה לו משקל.

"כדאי שנמצא מקום לישון בו לפני שהשמש תשקע".

אלבוס הנהן, וקם על רגליו.

דוקאר התמתח במקומו, והסתובב לשמע קול פקיקה רך.

ליבו האיץ למראה דמות אפילה שעמדה מאחוריו, שרביטה שלוף.

מכאן, הכל קרה מאוד מהר.

"הסתתר!" קרא דוקאר לאלבוס, והתכופף להתחמק מקללה.

האיש נהם בכעס וירה עליו מספר קללות ברצף.

"שתק!" קרא אלבוס מאחוריו, אך פספס. האיש הסיט את הקללה בקלילות, והתקדם בנחישות לעברו של דוקאר. 

"פרוטגו!" קרא דוקאר, והגן עליו ועל הילד בגופו. הקללות פגעו במגן שלו והאיש זעק מתסכול מצידו השני של המתרס.

"אנחנו צריכים להתעתק מכאן!" צעק אל אלבוס מעל קולות הפיצוצים שיצרו הקללות המתנגשות במגנו. הוא לא יוכל להחזיק בו עוד זמן רב.

"לא!" קרא האיש הזר בקול נואש. "אלבוס!"

אלבוס זיהה לרגע מפחיד אחד את קולו של אביו, אך זה היה מאוחר מדי.

דוקאר התעתק ולקח אותו איתו. אלבוס צנח על רצפת יער קשה, ואיבד את הכרתו.

במעבה היער האפל, הארי ההמום והמובס צנח על ברכיו.

הפרק הקודם