העקרב והוורד

POV - Point Of View (נקודת מבט).

קריאה מהנה!

------

קיבלתי את הינשוף מוקדם בבוקר. זה היה בוקר אחרי הנשף, וכל הזכרונות היו עדיין מאוד טריים. במכתב שהביא הינשוף היה כתוב שסבתא נפטרה. אמא של אמא שלי. בנוסף, היה כתוב שקיבלתי מהמנהל אישור לצאת להלוויה ושאבא יבוא לקחת אותי

תוך שעה.

התלבשתי במהירות. ״ג׳ון, ג׳ון,״ הערתי אותו בשקט, נותן לשאר השותפים שלי להמשיך לישון. ״אני הולך.״ התחלתי לארוז את המזוודה שלי.

הוא הביט בי בעייפות. ״מה קרה, מאלפוי?״

״סבתא שלי נפטרה אתמול בלילה,״ אמרתי לו בשקט. ״אני חוזר הביתה לשאר החופשה.״ הוא הנהן בשקט וחזר לישון.

ירדתי לאולם הכניסה בשקט, כל הטירה הייתה שקטה. מצד אחד, הרגשתי רע עם זה שסבתא שלי נפטרה, אבל מצד שני, זה טוב שיש לי סיבה להתחמק מרוז. היא בטח כועסת. ״סקורפיוס.״ נשמע קול עייף מאחורי, מוציא אותי מהמחשבות.

הסתובבתי, רואה את אבא.

״אבא,״ אמרתי. ״מה שלום אמא?״

״היא גמורה,״ הוא מלמל. ״דודה דפני נמצאת עכשיו בבית, הן שתיהן הרוסות.״

״מה שלומך?״ הוא שאל.

תהיתי למה אנחנו לא יצאנו עדיין. ״בסדר,״ מלמלתי. הוא הנהן בשקט.

״בוא נלך, בן.״ הוא אמר לאחר רגע, מחווה בראשו אל היציאה. ״הכל בסדר, אבא?״ שאלתי.

״כן,״ הוא אמר, נועץ מבטים במסדרון. ״המקום בכלל לא השתנה מאז שסיימתי ללמוד.״ הוא ציין בשקט.

כן, רק שפה מאלפוי מתאהב בוויזלית.

הוא התחיל ללכת, ואני מיהרתי לבוא בעקבותיו. ״היה לכם נשף אתמול, לא?״ הוא ניסה לפתוח שיחה, למרות ששנינו ידענו שללכת בשתיקה יהיה הרבה יותר נוח. אבא ואני מעולם לא היינו כל כך מיודדים. נכון, היחסים שיש לי איתו טובים מהיחסים

שהיו לו עם אביו, אבל מה שהחזיק אותנו כמשפחה תמיד הייתה אמא. ועכשיו היא שבורה, ואבא ואני צריכים לעזור לה. ״כן,״ אמרתי בשקט. ״אבל הוא היה די משעמם,״ שיקרתי. אסור לו לדעת על רוז.

הוא הנהן, לא ממש מגיב. הגענו לשערים עם החזירים המעופפים. הוא נאנח. נראה שלנחם את אמא ודודה דפני זה דבר מעייף. בייחוד כשבעלה של דפני נמצא בחו״ל כרגע, במשלחת מטעם משרד הקסמים. אבא עמד לרגע בלי נוע, כאילו מנסה

לדחות את רגע החזרה הביתה. ״אבא?״ שאלתי בשקט. הוא התנער ממחשבותיו והושיט לי את ידו. אני אלמד להתעתק רק בשנה הבאה. בינתיים, התעתקות חד-צדדית זה הפתרון היעיל ביותר. ואני שונא את זה, ההרגשה זוועתית. הגענו הביתה תוך

כמה שניות. הסלון היה ריק, ונשמעו דיבורים מן המטבח. ״אסטוריה?״ מלמל אבא. אמא יצאה לחדר, מתנפלת עליי בחיבוק, ומתחילה לבכות. ״הו, סקורפיוס!״

חיבקתי אותה בשקט, לא יודע מה עוד לעשות. ״אני מצטער על סבתא, אמא.״ לחשתי. לא ממש הכרתי אותה. פגשתי אותה פחות ממה שפגשתי את סבתא נרקיסה. את לוציוס בכלל לא יצא לי לפגוש, הוא נפטר כשהייתי בן שנתיים. ראיתי את דפני

יוצאת מהמטבח, מחזיקה ספל תה חם בין שתיי ידיה. היא השתנתה מאז הפעם האחרונה שפגשתי אותה. אז היא הייתה כל כך מטופחת שזה היה מפחיד. עכשיו היא נראתה עייפה, אבל לא מחוסר שינה בלילה האחרון. ואז שמתי לב לבליטה בחולצתה.

היא בהריון? מתי זה קרה?

לדפני כבר היו שתי בנות. הן מעט יותר צעירות ממני, הבכורה בשנה הראשונה בהוגוורטס והשנייה תתחיל ללמוד שם בעוד שנתיים. אמא התיישבה על אחת הכורסאות. ״אסטוריה, מה שלום אבא שלך?״ אבא התיישב לידה. היה מוזר לראות כמה הוא

אכפתי פתאום. הוא תמיד אהב את אמא, אבל מעולם לא ממש התעניין במשפחתה. ״הוא... בהלם,״ אמא משכה באפה. ״הוא יבוא בצהריים.״ ההלוויה תתקיים מחר בבוקר. זה אומר שעד אז אני אצטרך לנחם את כל הקרובים שיופיעו אצלנו.

״סקורפיוס,״ מלמל אבא לפתע. ״למה שלא תלך לנוח קצת בחדר שלך?״ הנהנתי בשקט, לוקח את המזוודה שלי ועולה למעלה. ניסיתי להימנע מלחשוב על רוז. בטח פגעתי בה, הכעסתי אותה. הרסתי לה את הזיכרונות מהנשף. למה היא הייתה חייבת

לגלות מי אני? הכל היה יכול להיות נפלא אם היא לא הייתה עושה את זה. אולי הייתי זוכה לנשק אותה נשיקת פרידה. אבל לא. הכל נהרס. צנחתי על המיטה שלי באנחה.

ההלוויה הייתה עצובה. כולם בכו מסביבי, מלבד אבא. גם סבתא נרקיסה באה להלוויה, והיא חייכה אליי חיוך מנחם, למרות שלא הייתי כל כך באבל. אבל שמרתי על פנים קודרות, מכבד את המשפחה. התחיל לרדת שלג לאחר שקברו את הארון, ונהיה

יותר ויותר קר. אני, ההורים שלי, וכל המשפחה המצומצמת חזרנו אחר כך לבית שלי. לבסוף לא יכולתי יותר עם האווירה בסלון ועליתי לחדר שלי. ״סקורפיוס,״ סבתא נרקיסה עמדה בכניסה לחדר. ״אני יכולה להיכנס?״ הנהנתי בשקט. ״מה שלומך?״

היא שאלה. משכתי בכתפיי. ״יכול להיות יותר טוב.״

היא התיישבה לידי, מלטפת את שיערי. ״אתה כל כך מזכיר את אביך כשהיה בגילך,״ היא אמרה. ״אבל יש בך גם הרבה דברים מאסטוריה.״ הבטתי בה בשתיקה. ״מה אוכל אותך?״ היא שאלה ברכות.

״זה... כלום.״ מלמלתי. היא חייכה. ״זה קשור לבחורה?״ האדמתי. איך היא ידעה? ״תספר לי,״ היא ביקשה בחיוך.

אני ממש מתחיל לשנוא את המשפט הזה. ״אני לא יכול,״ נאנחתי. היא נישקה את לחיי ונעמדה. ״אני בטוחה שהכל יסתדר בסוף, חומד.״ והיא יצאה מהחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא