לילי וג'יימס שנה שישית

וויתור זכויות וכל זה...
זמן: הקודסאים
נקודת מבט: לילי

מאוסי, הבעיה הפרוותית, המכתב ומה שביניהם

ילד רזה ישב על הספסל.
לילד עור צהבהב ואף מעט מעוקל.
עיני החיפושית השחורות שלו היו נעוצות בג'יימס בשנאה טהורה. שיערו השחור היה מעט ארוך.
"סוור מאוס" מלמל סיריוס וסרקזם טהור נוטף מקולו.
"בואו נלך... אין לי כוח לעוד הפרדות כוחות עכשיו." אמרתי.
אין לי כוח אל סוור מאוס עכשיו. "ראית לאן זה הוביל אותך פעם קודמת" אמרתי לעברו בשנאה. הוא הביט בג'יימס וסיריוס במבט שאני יודעת ממנו שהוא עומד לדבר.
"בוא כבר" אמרתי וגררתי את ג'יימס בידו. הוא החליף מבטים מרושעים עם סיריוס והמשמעות של זה פשוט לא יכולה להיות טובה.
"בוא נראה כבר כמה אתה שווה, פוטר!" אמר סנייפ וקם ממקומו. "די!" אמרתי בכעס, לא שזה עזר דרך אגב.
"בוא נראה אותך בלי הקסמים שלך מאוסי" אמר סיריוס בזדוניות. שוב הזדוניות הזאת?! מה יש לי ממנה?! "טוב די! אולי תפסיקו?!" צרחתי ונעמדתי כחוצץ באמצע. כחוצץ?! אני פשוט חושבת כמו חנונית! איזה יורמית... אולי זה לא הזמן המתאים לחשוב על זה?
לפני שהספקתי לחשוב נזרקתי לצד, כנראה על ידי סיריוס. "די כבר!" המשכתי לצעוק, "אתה לא יודע ששנים על אחד זה לא כוחות?" המשיך סיריוס להתגרות. הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ מהטמטום שלהם...
תפסתי בידיהם של סיריוס וג'יימס וגררתי אותם אחריי. "יפה... נותנים לבחורה להשפיט אתכם?" אמר בלעג.
עזבתי את ידיהם "אם אתם תזזו סנטימטר, אני אדאג לגרום לכם להצטער על כך שנולדתם" מלמלתי להם. "אני הולכת לגמור את הסיפור הזה" אמרתי בשקט. התקדמתי לכיוונו "לפחות אותם משפיטה בת ולא רוצח" אמרתי בארסיות.
"מה אתה אומר? מנסה להתחמק? סוו הקטן לא רוצח? לא?" שאלתי והתגרתי עוד יותר. סומק מכוער עלה על לחייו. "אני לא רוצח" סינן בכעס "היית כבר מת להצטרף אל הרוצח הזה, לא?! הרי אתה חושב שבני מוגלגים הם פחות טובים, לא? פתאום אתה שקט?!" שאלתי והטונים התחילו לעלות לאט לאט. "אתה יודע שבסוף הוא יחשף ויקרוס, הבן אדם הזה שרוצח במקרה רק את ה'בוצדמים'!" הבטתי בחצי עין על ג'יימס וסיריוס מחווירים למשמע 'המילה'.
גם אם היה האדם שהכי לא סבלו לא היו מסוגלים לומר את זה. "נדמה לי שגמרנו כאן" אמרתי לעברו והסתובבתי. סיריוס אמר "כבר חשבתי שחוץ מזריקת אפונים את לא מחזירה!" (הערת מחברת: זריקת אפונים על סיסי ^_^ ראו פרקים קודמים)
הבית של רמוס הוא 2 בתים מכאן! התחלתי ללכת לשם גוררת אחריי את ג'יימס וסיריוס,
נכנסנו לחצר, דפקתי על הדלת וילדה כבת 7 פתחה לי את הדלת. "סליחה, רמוס כאן?" שאלתי אותה. היא הנהנה בראשה ורצה משם. תוך כמה שניות פיטר ורמוס באו. "היי ליל-" התחיל רמוס להגיד. "ירחוני! ככה אתה משאיר את תינוקנו לבד?!" אמר סיריוס בקול מזועזע. אני רצינית, יש משהו שרוצים לספר לי? כמו ממתי יש לרמוס ולסיריוס משהו שסיריוס קורא 'תינוק'? ממתי סיריוס משתמש במילים כאלו? אני רצינית, הוא יודע לדבר חמש שפות שונות ומסובכות אבל להועיל להשתמש בשפה נורמלית הוא לא רוצה?! יש כל כך הרבה דברים שאני מנסה להבין עליו. "הכינסו" אמר רמוס ופתח את הדלת לרווחה. הבית היה די קטן ויפה. ספה בצבע אפור עמדה בכניסה לסלון קטן וצפוף. 'בית משפחת לופין'. זה נשמע מוזר. הכל מוזר, כל הימים האחרונים, כל השנים האחרונות. הכל מוזר. "בואו לנעלה למעלה" מלמל רמוס, כנראה בהשפעת הילדה הקטנה שעמדה בצל הקיר ונעצה בנו מבטים מבולבלים. חדרו של רמוס היה קטן וחמים. "רך-כף יש לי הפתעה בשבילך" אמר רמוס ובחיוך קטן ירד למטה. הוא חזר עם בקבוק וויסקי אש ומספר כוסות בידו. "כולנו כבר בגירים" אמרתי ומשכתי בכתפיי לאור המבט של רמוס. סיריוס לקח מיד מהמשקה, אני מעדיפה להישאר צלולה.
כולם כבר לקחו. מודה, גם אני. הם לא שיכורים, אני עדיין די צלולה, אבל זו רק אני או שיש חד קרן על הקיר?
אני לא יודעת מה הסתומים האלה יכולים לעשות עכשיו. למה אני תמיד קוראת להם סתומים? אני מניחה שלכל דבר יש סיבה...
"אני די שונא את אמא שלי" אמר סיריוס והביט בקיר במבט מעורפל. אני מניחה שהמשפט 'נכנס יין יצא סוד' נכון. או במקרה שלנו 'נכנס וויסקי יצא סוד' "תנסו להתחרות באח שההורים אוהבים לעומתך, הם שונאים אותי" הוסיף ונאנח, לא בעצב, אלא כמי שהוציא משהו שהיה על הלב קצת יותר מדי זמן.
"ההורים שלי גרושים. כל הזמן הם במין מריבה את מי אני ואחי יותר אוהבים" מלמל פיטר בפיזור נפש.
"אני מפחד לקום בבוקר ולגלות שלא לקחתי את השיקוי והרגתי את המשפחה שלי" מה?! אני חוזרת, מה?! "מה?" שאלתי. אני חושבת שהאלכוהול משפיעה אליי, אני הרבה יתר רגועה אבל בצורה מוזרה.
החלקתי לאט לאט מהמיטה אל הריצפה ובהיתי בתקרה הלבנה. "הבעיה הפרוותית שלך נחשפה ירחוני" אמר ג'יימס וצחק. הוא נשכב על הריצפה לידי.
"אדם זאב" אמר רמוס. "לא שייך, אני לא לגמרי קוסם ואני לא לגמרי אדם זאב. אני שילוב. אני לא בשום מקום. באמצע. בלי כלום" אמר בשקט. "גם אני" אמרתי וארבע מבטים ננעצו בי. "אני לא טהורת דם. אני 'בוצדמית'. אני לא מוגלגית ואני לא כמו כולכם. גדלתי בעולם שבו אין קסם ופשוט לקחו אותי. לקחו אותי מהחיים שלי לתוך כל הבלאגן הזה" אמרתי וניסיתי להחזיק את הדמעות. האצבעות החמימות של ג'יימס נישזרו בשלי. "אף פעם לא חשבתי על זה" אמר סיריוס ולקח לגימה נדיבה מהוויסקי אש.

*לאחר עוד הרבה וויסקי אש*

אני אוהבת את החיים. למרות שהם משעממים. לקחתי את הטלפון הנייד שלי וסימסתי לאמא 'אני לא אחזור היום, אני בסדר. אצל חברים. מתגעגעת ואוהבת' קצת רוגע לא יזיק לה.
אני דאגתי לשתות בקושי. כמובן כל השאר דאגו לרוקן את הבקבוק. הבקבוק הריק עדיין עמד על הריצפה. סיריוס יש על כיסא וכתב מכתב ארוך במלוא המרץ, רמוס ופיטר התלחששו בפינה, ג'יימס עדיין שכב על הריצפה והבהה בנקודה בתקרה ואני הייתי לידו. "גמרתי!" הכריז סיריוס והרים בידו קלף כתוב בכתב מהודר. גם כשהוא שיכור הוא מסוגל לחשוב?! "מזה?" שאלתי אותו. הוא הושיט לי את המכתב.
'אמא יקרה,
מעולם לא חשבתי שאברח מהבית.
מעולם לא חשבתי שאתגעגע אליכם.
מעולם לא חשבתי שארצה חיבוק אם נוסף.
מעולם לא חשבתי שארצה רק עוד קצת אהבה מכם.
מעולם לא חשבתי שאתגעגע לביתי.

אני מתגעגע ואוהב, למרות המרחק והכעס, כי אתם המשפחה שלי.
אצל חבריי מקבלים אותי ואוהבים אותי כמו שאני,
אבל אתם המשפחה שלי. גם הם. כי הם היו שם בשבילי.
רק הם. בלעדיהם לא היה לי במה להאחז.
תודה על מה שנתת לי,
גם אני אוהב אותך מאוד, 
סיריוס'

"מה?!" שאלתי אותו ביותר בלבול. הוא הוציא מכיסו בחיוך מכתב קטן ומקופל, נראה כבן כמה שנים לפחות.
"אני תמיד לוקח אותו איתי" אמר "זה קמע מזל" סיפר.
פתחתי את המכתב, נפלה משם תמונה קטנה של תינוק ישן על זרועות אמו.
'סיריוס יקר שלי,
אני כועסת, לא אסתיר.
אבל אני אמא. אני מתגעגעת אליך.
השתמש בזהב בחוכמה.
אוהבת,
אמא'
"אתה לא אמור להיות שיכור כרגע?" שאלתי אותו בחצי צחוק.
הוא חייך ואמר "לא הרבה וגם יש התרגלות" אז מסתבר שהוא יכול לשתות כפול ממני ולא להיות שיכור!
אני שונאת אותו.

וואו. זה השבוע הכי מבלבל בעולם.
מסתבר שחבר שלי וגם ידיד שלי אנימגים,
עוד ידיד אדם זאב,
ומי שתמיד ביחסי שנאה עם משפחתו מתגעגע... וואו.
זה חתיכת שבוע.
ומחר יש את הפגישה הזו עם דמבלדור. אוף כבר לילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא