הו לילי!

תהנו ^^^

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

״לא, לא!״ מצא את עצמו פולט בחוסר אונים. ״אני... ה...״ ״אני מצטערת, סוו. אבל אל תדאג, אני לא אוותר על חבר כמוך. לעולם.״ לילי מלמלה. ״אבל... אני לא רוצה שיוציאו אותי מהוגוורטס, סוו. ניפגש בחופש?״ ״ני... ניפגש בחופש.״ סוורוס לחש בקול חנוק מדמעות, בעודו ממהר ובורח מהמסיבה הרועשת, מצב רוחו השתנה לגמרי. לילי... עוזבת אותו?
הדמעות זלגו על לחייו בעודו ממהר במסדרונות, כאילו מנסה לברוח מהדברים ששמע זה עתה.
הוא לא הצליח לעצור.
רגליו כמו הובילו אותו אל מחוץ להוגוורטס, אל המדשאות. הוא התיישב, כתם חיוור על פני המרחבים הירוקים העצומים, לא מצליח להוציא את התמונה של לילי מראשו. היא נראתה... מתנצלת.
בכזאת קלות היא מוותרת עליו?!
הוא הרים את מבטו אל השמיים, מביט בכוכבים. הוא נזכר בשיחה עם אביו.

~פלאשבק~

"זוכר, שקראת בספר האסטרונומיה שקיבלת לחג המולד על קבוצות הכוכבים?" האב שאל.
סוורוס בן השבע הנהן, למרות שידע שהספר מוטמן בתוך המגירה בשידתו, עדיין שוכב לו בתוך עטיפתו.
"קראת על המזלות?" שאל האב.
סוורוס הניד בראשו. "לא," ענה. "ספר לי."
האב הניח את ידו על כתפו של בנו והרים את מבטו אל השמיים. השמיים היו באותו הערב בגוון האינדיגו, כאשר האב ובנו ישבו על הנדנדה בחוץ והביטו בהם.
"על איזה מזל אתה רוצה שאני אספר לך?" התעניין האב.
סוורוס נבר בזיכרונו עד שנזכר בתאריך שלה, ואז שאל: "השלושים לינואר, איזה מזל זה?"
"מי נולד בשלושים לינואר? אני לא זוכר מישהו מהמשפחה..." קימט האב את מצחו בבלבול.
"לא מהמשפחה," קרא סוורוס. "סתם, ידידה שלי."
"אני מבין." האב הנהן ואז כחכח בגרונו. "אז ככה. קראתי לפני כמה זמן הגדרה על המזל הזה, ככה שהידע עדיין טרי, כאן בפנים." הוא נקש באצבעו על ראשו, כמו להבהיר שהידע שוכן שם.
"איזה מזל יוצא השלושים בינואר?" שאל סוורוס, סקרן.
"דלי," ענה האב. "ודלי זה, כפי שאני זוכר... היא אדם אנושי באמת. מתעניינת מאוד בבעיות העולם שבו היא חיה.מטבעה ניחנה בחוש הזדהות ורחמים, ולכן רגישה היא מאוד לסבלות הזולת."
זאת בדיוק לילי שלו, חשב לעצמו סוורוס בהפתעה. לא יאומן.
אך אביו עדיין לא סיים. "אינה צדקנית לשמה, בבקשה הערכה ואהבה בתמורה למאמציה. העבודה עצמה כל כך מטביעה אותה, שלעיתים מתעלמת היא כמעט מן האנשים שלמענם היא טורחת. אפילו כשאכפת לה מאוד, תכונות אלו של שמירה על אישיותה ושל ריחוק תבואנה לידי ביטוי. "
סוורוס הביט באביו בבלבול. לילי לא כזאת! סוורוס ניסה להיזכר בפעם שבה לילי נראתה מרוחקת. הוא זכר רק פעמים מעטות מהסוג הזה, וזה כאשר היה ידוע שלילי מוטרדת ממשהו מסויים. ועבודה? לילי מעולם לא התעסקה במשהו מסויים, היא תמיד אמרה שהיא פתוחה ומוכנה לכל דבר, לא רוצה להיסגר ולא לנסות דברים חדשים. הוא הניד בראשו. זה לא הגיוני.
"מה קרה, סוו?" שאל האב באי הבנה. "התיאור מדויק מדי?" הוא ניסה להתבדח.
"לא, כלום... אבא." סוורוס ענה, עדיין שקוע במחשבות על לילי.
האב חייך לעצמו. "טוב, אני אשאיר אותך לחשוב על המזלות האלה לבדך." ובמילים האלה הוא קם ונכנס לביתם.
זה מוגלגי, סוורוס הכריח את עצמו לחשוב. זאת המצאה מוגלגית שאבא אוהב, כי הוא מוגלגי. זה לא באמת אמיתי.

~סוף פלאשבק~

סוורוס הסיט את מבטו אל מגדל האסטרונומיה. לרגע היה נדמה לו שראה כתם שיער אדמדם על רקע הכוכבים.
אולי התיאוריות האלו נכונות, חשב בעגמומיות. היא הייתה מרוחקת כל היום. היא עזבה אותו ושכחה ממנו ככה, רק כי החלה לחשוש ממתיחות של כמה ילדים. זאת לא לילי שהוא הכיר.
היה רק דבר אחד שהוא היה יכול לעשות עכשיו. הוא פתח את פיו ושר, בקולו הצרוד, שיר שיצא הישר מליבו, מתוך הבקע שנבקע בתוכו:

"לילי, אני אוהב אותך, לילי.
כל כך רציתי שתהיי שלי.
אך אני מבין שאת אינך איתי,
ושהייתי בשבילך תלותי.

יותר מדי אני לך דאגתי,
את עצמי לא באמת הצגתי.
הייתי צריך להיות כמו פוטר,
לא להיות אדם זוטר."


הדמעות פרצו מעיניו, מפלסות להן דרך על לחייו, על עורו החיוור.
הוא נשך את שפתיו והמשיך:


"לילי, הו לילי!
הכל קרה בגללי.
לא הייתי נועד לך מעולם,
כי העולם אינו מושלם,
וכך גם אני."


הילד החיוור קם ונשא את עיניו בשנית אל המסיבה שהקים בעצמו.
הם רוקדים עכשיו, חשב סוורוס מבלי משים. הוא אפילו הצליח לשמוע את המוסיקה שהתנגנה למעלה.
במשך כמה דקות נתן לעצמו סוורוס לשקוע בעצב בדיכאון, כאשר צלילי המוסיקה מהדהדים בתוך ראשו.
אך לפתע המוסיקה נפסקה, להפתעתו, וקול נשמע:
"היי, קלי שלי, אני אוהב אותך, ואשמח אם תכירי בי כחבר שלך מ... עכשיו? אני לא טוב בחרוזים, במיוחד באלה בשירי האהבה,לכן אני רוצה שתרקדי איתי ברגע שיתחילו הריקודים של האוהבים. אוהב, אוהב, אוהב, אוהב, אך קודם אני צריך לעזור לחבר טוב שלי, זאת מחויבות שיושבת לי על הלב. ראיתם? יצא לי חרוז! באד."
סוורוס זיהה את קולו של חברו ברגע שהמילה הראשונה חלחלה לתודעתו, וחייך לעצמו חיוך מריר. לפחות באד מצא אהבה. אך הרגש שב והציף אותו.
באד אמר: "אך קודם אני צריך לעזור לחבר טוב שלי, זאת מחוייבות שיושבת לי על הלב."
הוא מתכוון לעזור לו. לדבר איתו. להפסיד את הריקוד הראשון מהריקודים לזוגות בשבילו.
דמעות הציפו את עיניו. סוורוס לא ידע מה מקורן עתה, אך סערת הבלבול שזעה כל אותה העת בתוך בטנו נעלמה והוא כבר הרגיש טוב יותר.
כלום לא קרה. כלום לא קרה.
סוורוס עצם את עיניו והכריח את הדמעות להיפסק, כופה על עצמו את המחשבה החדשה: 'לא קרה כלום.'
אך קול ניער אותו מהטראנס.
"סוורוס סנייפ, חברי הטוב. כדאי שיהיה לך הסבר טוב לכך שאני מפספס את הדבר שלו חיכיתי כל היום, חבוב."
סוורוס הביט בבאד במבטו הציני והרגיל, אך באד לא השתכנע מכך.
"עדיין לא קיבלתי הסבר," הוא העיר. סוורוס הביט בו בהפתעה. הוא נראה רציני יותר מאי פעם.
סוורוס נשך את שפתו. "אתה לא תבין."
"שמע, זה לא בסדר, חבר. אני מפסיד את הריקודים, ככה שאתה חייב לי. תתחיל לדבר." באד עדיין נראה רציני לגמרי.
סוורוס הביט בבאד במבט עגום. "זאת... זאת לילי."
"לילי?" הבעתו הרצינית של באד התחלפה לבלבול. "מה לילי אמרה שהשפיע עליך כל כך?"
"זה... כלומר... אני..."
"לא צריך לגמגם, הכל בסדר," באד התיישב ליד סוורוס בשיכול רגליים, נושא את מבטו אל מגדל האסטרונומיה.
לרגע מבטו נעשה מהורהר ואז הוא הביט חזרה אל עבר המגדל ביותר מיקוד. "קלי שם... מחכה לי."
סוורוס הביט בו בהפתעה. "אתה מנחש מצוין..." מלמל.
באד התנער והביט בו בסקרנות. "מנחש? מה..."
אך אז נראה שנפל לו האסימון. "אתה אוהב... בחיי מרלין! אתה אוהב את לילי!"
סוורוס הסמיק ומיקד את מבטו באב של חרצית, שכרגע עוד היה בגובה גבעולי הדשא מסביב. "אני... כלומר..."
"זה בסדר, אני מבין," מבטו של באד נדד חזרה אל המגדל.
"אתה אוהב אותה?" שאל פתאום סוורוס חרישית.
"לא, אני... אני כבר לא מבין את עצמי כבר." באד פלט בתסכול והצדדים התהפכו.
סוורוס הניח יד מנחמת על כתפו של באד. "אל תדאג, אני בטוח שהכל יתבהר בסוף."
"אני מקווה." ענה באד בקול שקט, אך מהורהר.
חמש דקות עברו על השניים בשתיקה, כאשר נשמעה קריאה בקול נלהב במיקרופונים, במקום אותה מוסיקת סלואו שהתנגנה עד עתה.
"באד, באד! אם אתה שומע אותי, אני מסכימה להיות החברה שלך. בוא, לפני שנגמרים הריקודים!"
"קלי!" באד קפץ במקומו. "איך שכחתי!"
"הכל בסדר," הרגיע אותו סוורוס. "אני אהיה שם כדי לצלם את הסלואו שלכם ולצחוק עליך על זה במשך שנה."
האווירה הרגילה חזרה לשרור בין השניים והם מיהרו חזרה אל חרבת המסיבה.
סוורוס התעלם מלילי לגמרי במשך כל שאר המסיבה.
"סוורוס!" קראה לילי לאחר שהצליחה לתפוס אותו במרתפים, כשהלך אל חדר המועדון של סלית'רין. "סוורוס!"
סוורוס התעלם ממנה. הוא היה פגוע מדי.
"רק רציתי שתדע..." מלמלה לילי כאילו אל עצמה. "שאני מצטערת."
היא חיכתה כמה דקות, אך כשראתה שאינו מגיב היא הסתובבה וחזרה על עקבותיה.
היא לא ראתה את סוורוס, שמחה דמעה מעינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא