האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


נקמה מתוקה מאין כמותה

פאנפיק בתקופת הקונדסאים



כותב: ~!~noa~!~
הגולש כתב 2 פאנפיקים.
פרק מספר 14 - צפיות: 22475
5 כוכבים (4.767) 30 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: ה"פ קונדסאים - זאנר: הומור רומאנס - שיפ: לילי/ג'יימס - פורסם ב: 31.05.2012 - עודכן: 24.06.2023 המלץ! המלץ! ID : 2981
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

** טריגר התאבדות**

***אם מישהי.ו מתמודד.ת עם נושא זה אני ממליצה לא לקרוא לבד***




"אז כולכם הפכתם לאנימאגוסים בשנה החמישית ?" שאלתי

 

"כן." ענה בלק. "התאמנו מאז השנה השנייה, ג'יימס היה הראשון שהצליח."

 

ג'יימס מסתכל על רמוס, רמוס מסתכל על הרצפה.

 

"לילי, אני כל כך מצטער על הלילה ההוא לפני חודש." 

 

רמוס מיישר אלי מבט מלא בדמעות.

 

"רמוס!" קראתי כורכת את זרועתיי סביב צווארו.

 

"אני יודעת. זה בסדר, זה לא היית אתה." אני לוחשת לו באוזן בזמן שאני מרגישה את דמעותיו מרטיבות לי את הגלימה.

 

"אני מפלצת.." לחש ברעד.

 

אני מרחיקה אותו ממני,

 

ומסתכלת לו עמוק בתוך העיניים.

 

"אני מבקשת ממך, בכל לשון של בקשה. אל תקרא לחבר שלי מפלצת."

 

הוא נעמד, מתרחק ממני.

 

"אבל זה מה שאני !" זעק. "מפלצת. כמעט הרגתי את הנערה הזאת, והייתי הורג אילולא ג'יימס."

 

רמוס מתרסק על הרצפה מתחיל להרביץ לעצמו.

 

"די ירחוני ! די מספיק!" קרא אליו סיריוס כשהוא ופיטר רצים אליו ומחזיקים אותו על מנת שיפסיק להרביץ לעצמו.

 

רמוס נרגע, מבקש בגופו שישחחרו את אחיזתם ממנו.

 

הוא מסתכל עלי.

 

מה אני יכולה לומר ?

 

אני כל כך רוצה לעזור לו.

 

זה רמוס.

 

האדם האדיב ביותר, החכם ביותר, וטוב הלב ביותר שאני מכירה.

 

"ירחוני, מה דמבלדור אמר ?" שאל ג'יימס.

 

מה דמבלדור אמר על מה ?

 

אני מסתכלת על ג'יימס בשביל לחפש תשובה אבל מבטו תקוע על רמוס.

 

"בגלל הנערה אוונס." בלק מעדכן אותי.

 

"דמבלדור הולך לגרש אותך בגלל זה ?" שאלתי המומה.


אני לא מאמינה.

 

זאת לא אשמתו של רמוס,

 

אמנם נכון שזה מסוכן שיש איש זאב בשטח הוגוורטס, אבל יש מה לעשות עם זה.

 

פשוט צריך יותר השגחה.

 

ולחפש אחר שיקויים טובים יותר בשביל שרמוס יוכל לשלוט בעצמו בעת השינוי.

 

"לא." לחש רמוס. "הוא רוצה שאשאר. זה אני שמחליט לעזוב."

 

"ירחוני לא !" קרא פיטר.

 

ג'יימס הסתובב, יצא מהחדר וטרק את הדלת מאחוריו.

 

המומה הסתכלתי על הדלת הטרוקה, מחזירה את המבט שלי אל סיריוס ופיטר

 

מה עובר עליו לעזאזל !? הוא לא רואה שרמוס צריך אותו עכשיו !?

 

"זנב-תולע לך אל ג'יימס. תוודא שהוא בסדר ולא מסתבך בצרות."

 

פיטר הנהן ויצא בזריזות מהחדר.

 

אף פעם לא ראיתי אותם ככה, באור הזה.

 

במיוחד לא את פיטר.

 

פתאום אני מבינה כמה החברות ביניהם חזקה ואמיצה.

 

"ירחוני אתה לא יכול לעזוב.." אמר סיריוס מתכופף על ידו.

 

"אז מה אתה מציע רף-כף ? שעוד אנשים יפגעו ?" אמר רמוס בזלזול.

 

"קרניים והנערה ההיא זה לא מספיק ? ובוא לא נשכח שאם אתה ופיטר לא הייתם עוצרים אותי הייתי גם פוגע בלילי."

 

הלב שלי עצר לרגע.

 

נזכרתי בכמה מפחיד היה הלילה ההוא.

 

כמה נורא היה להיעמד מול איש זאב.

 

בין היצורים האכזריים ביותר שידע עולמנו.

 

"אנחנו נשמור עליך טוב יותר בפעם הבאה !"

 

"רף-כף לא ! די . צריך לדעת מתי לוותר.." נאנח רמוס.

 

"לא נכון." אמרתי בשקט.

 

רמוס וסיריוס הרימו את מבטם אלי.

 

"לדעת מתי לוותר מתאים לכשאתה בתחרות ריצה, או מנסה לאכול ברוקולי כי זה בריא בפעם המאה,"

 

זה פשוט ירק לא טעים.

 

לא משנה איך מכינים אותו.

 

אפילו אם מצפים אותו בשוקולד.

 

אני יודעת את זה מניסיון.

 

"לדעת לוותר זו לא מודעות שנועדה כדי שתוותר על הנשמה שלך."

 

סיריוס מחייך אלי ומסתכל על רמוס, לראות מה יגיד.

 

"לילי.. זה מסוכן.."

 

"לא אמרתי שלא. אבל יש לך כאן אפשרות בחירה. אתה יכול לבחור להישאר כאן, לסיים את הלימודים כתלמיד המצטיין שאתה, עם החברים שלך ולהיאבק בלינקתרופיה. יחד איתם." 

 

(הערת המחברת : לינקתורפיה הוא המונח המיתולוגי לאיש זאב.)

 

אמרתי לו בנחישות.

 

"איתי." הוספתי בלחש מתכופפת אליו.

 

רמוס התבונן בי ואז הביט בסיריוס.

 

"רמוס, הבחירות שלנו הן אלו שיוצרות את מי שאנחנו. אם תוותר, אם תלך מפה.. " ניסיתי להסביר,

 

אבל לא ידעתי איך.

 

"אם אלך מפה אז עדין אהיה איש זאב שלא יכול לשלוט בעצמו, פשוט במקום אחר." 

 

אמר רמוס לא מסתכל בעיניי.

 

למרות שאני מחפשת נואשות את שלו. 

 

"את יודעת מה הפתרון לזה נכון ?"

 

"ירחוני לא !" קרא סיריוס.

 

"אני יודעת, הפתרון שאתה מתכוון אליו הוא מוות ."

 

סיריוס הביט בי מזועזעז.

 

אני יכולה להבין,

 

זה די נשמע כאילו אני מעודדת את רמוס להתאבד.

 

"אני בטוחה שגם חשבת על זה כמה פעמיים, אולי אפילו ניסית." רמוס מסתכל עלי, שותק.

 

בהלם מהכנות שבה אני מדברת.


גם אני.

 

"אבל אז מה יהיה על סיריוס ? על ג'יימס ? על פיטר ? עלי ?" 

 

סיריוס מתיישב לידנו על הרצפה.

 

"יש סיבה שלא עשית את זה עד עכשיו רמוס, שלא הצלחת. אתה אוהב, ואהוב. אתה לא רוצה להכאיב לאף אחד."

 

עיניו של רמוס דומעות.

 

אני שולחת אליו יד.

 

"מוות הוא אולי פתרון בשביל אחרים שנמצאים במצבך, אבל הוא לא הפתרון בשבילך. המטרה שלך היא לא להכאיב לאף אחד, אם תהרוג את עצמך אתה תכאיב להרבה אנשים. אתה נאלץ ללכת בדרך הקשה בשביל להגשים את המטרה הזו וללמוד לשלוט בעצמך במהלך השינוי."

 

רמוס מסתכל עלי.

 

אני לא יודעת מה הוא חושב,

 

האם הוא מסכים ?

 

האם עודדתי אדם כרגע להתאבד ?

 

"אתה מסוגל לזה ירחוני, אני יודע שאתה יכול. ואני פיטר וג'יימס כאן תמיד בשבילך." 

 

אמר סיריוס ושלח יד חמה לכתפו של רמוס.

 

"לעזאזל, אפילו אוונס כאן בשבילך. ועם רמת העצבים שלה צורת האנימאגוס שלה בטח תהיה דרקונית."

 

רמוס צוחק,

 

גם אני.

 

אפילו שסיריוס קצת ירד עלי.

 

"אוקי." אמר רמוס.

 

מנגב את הדמעות.

 

והלב שלי חוזר לקצב רגיל עכשיו כשאני יודעת שלא עודדתי אדם להתאבד.

 

"כדאי שאלך לדבר עם דמבלדור, להגיד לו ששיניתי את דעתי."

 

אומר רמוס, מחייך קלושות ונעמד,

 

אני וסיריוס נעמדים אחריו.

 

"נחכה לך בחדר חבר." אמר סיריוס ונתן לרמוס חיבוק,

 

אחד טוב כזה.

 

שאפשר לראות כמה הם אוהבים אחד את השני.

 

רמוס הסתכל עלי, ואז רכן ונתן לי נשיקה על הלחי.

 

"ללא ספק האישה האדיבה ביותר שפגשתי."

 

הוא חייך אלי ויצא.

 

"יפה אוונס, נאום נחמד." גיחך אלי סיריוס.

 

כל זמן עבורו זה זמן לבדיחה, אפילו אחרי שכנראה הצלנו את החבר הכי טוב שלו מהתאבדות.

 

"אבל ברצינות עכשיו. תודה. הוא היה צריך את זה. ואני לא כל כך טוב במילים. זה בדרך כלל הקטע של ג'יימס."

 

פוטר

 

שכחתי ממנו.

 

"מה זה היה הקטע הזה שהוא פשוט הלך מפה ?" שאלתי בכעס.

 

בשיא הרצינות,

 

חבר שלך צריך אותך ואתה מחליט שזה הזמן לריב איתו !?

 

"את צריכה להבין אוונס, אנחנו עם רמוס בסיפור הזה מהשנה השנייה שלנו בהוגוורטס. עברנו איתו המון. נלחמנו איתו ובשבילו המון. זה לא פשוט בשביל ג'יימס לשמוע שרמוס רוצה לוותר, זה כאילו רמוס מכריח את ג'יימס לוותר עליו, מבינה ?"

 

שתקתי, לא ידעתי מה להגיד.

 

אמנם לא חשבתי על זה ככה,

 

אבל.. עדין

 

"את יודעת, יש סיבה שיש מגבלת גיל על אנימאגוסים. זה תהליך כואב מאוד, בעיקר כשהגוף שלך לא מוכן לזה. אנחנו מתאמנים כבר מהשנה השנייה."

 

מיד חשבתי על כמה קשה היה לי בשיעורי שינוי צורה בשנים הראשונות, לחשוב שהם היו מתאמנים על עצמם בזמן שאני התאמנתי על גביעים ועכברים.

 

"בשנה השלישית ג'יימס הצליח לשנות את עצמו, לפחות חלק מעצמו. הרגליים שלו הפכו לכפות של אייל. הוא הלך ככה שלושה חודשיים עד שהצליח להשתנות חזרה. וזה היה כאבי תופת."

 

אוי אלוהים

 

למה הם לא הלכו למקגונוגל או דמבלדור ?

 

"ואני בטוח שאת, מדריכה ראשית שכמוך, חושבת למה לא הלכנו למקגונגל או דמבלדור, "

 

אוקי מילא כשג'ולי עושה את זה אבל כשסיריוס בלק עושה את זה זה נהיה ממש מפחיד.

 

"אבל ג'יימס לא הסכים. הוא אמר שהם לא יאפשרו לנו להמשיך לנסות, מה שישאיר את ירחוני לבד. וטוב, את יודעת כמה משכנע ג'יימס יכול להיות, הרי את זו שלא לקחה אותו למרפאה כשהוא מדמם רק כי הוא ביקש."

 

כן לג'יימס ללא ספק יש כוח שכנוע חזק.

 

"בסוף השנה הרביעית הוא הצליח להשתנות לגמרי. הוא היה יוצא להיות עם ירחוני לבד בהתחלה, לי ולפיטר לקח עוד כמה חודשים, בשנה החמישית הצלחנו כבר. אבל עד אז ג'יימס היה איתו לבדו."

 

וואו.

 

אמנם אנשי זאב לא אמורים לתקוף חיות אחרות, ועדין. זה בוודאי היה מפחיד.

 

בעיקר כשאתה אנימאגוס צעיר.

 

הרי אתה לא יכול לגמרי לשלוט על עצמך, ורגע פחד או לחץ יכול לשנות אותך חזרה לצורתך האנושית.

 

ואני בטוחה שלהיות לבד עם איש זאב יוצר המון רגעי פחד ולחץ.

 

"בקיצור, אל תשפטי אותו כל כך מהר אוונס." אמר והתקדם אל הדלת

 

וממש לפני שהוא יצא הסתובב אלי ואמר "הוא במגרש הקווידיץ' , אם את רוצה למצוא אותו במקרה." קרץ לי ונעלם.

 

ואני די מובכת להגיד,

 

אבל הוא צדק.

 

אני ממש רוצה למצוא את ג'יימס כרגע.

 


 

ג'יימס לא היה בחדר האסטרטגיה, ולא ראיתי אותו גם מעופף על המטאטא שלו, לפחות לא באזור המגרש.

 

איפה הוא לעזאזל 

 

אני מניחה שסיריוס טעה.

 

אני מתחילה להתקדם אל כיוון הטירה כשאני רואה שמתוך מבנה המגדלים של הקהל מבצבצות נעליים.

 

אני מתקרבת,

 

ומתחת לכל הספסלים, על הדשא,

 

שוכב ג'יימס פוטר כשידו נחה על הפרצוף שלו.

 

אני בועטת קלות ברגל שלו,

 

הוא נבהל,

 

כמובן.

 

מה שדי משעשע אותי.

 

רואה שזאת אני ומתיישב, מקפל את רגליו אליו.

 

אני נשענת על אחד העמודים.

 

"אתה בסדר ?"

 

הוא לא מסתכל עלי,

 

אבל מהנהן.

 

אני מתיישבת לידו,

 

לא מסתכלת עליו.

 

"רמוס יישאר בהוגוורטס, הוא הלך לדבר עם דמבלדור."

 

הוא מוציא אנחה מפיו.

 

אני לא לגמרי יודעת מה היא אומרת,

 

אם זה אנחת הקלה או אנחת-תעזבי-אותי-בשקט-אוונס.

 

"אתה רוצה להישאר לבד ?"

 

הוא חושב על זה

 

"לא." לוחש בסוף.

 

אני מסתכלת עליו.

 

ומבינה שהוא לא הולך להוסיף עוד משו.

 

אני מקפלת את רגלי ומחבקת אותן.

 

הרוח מקפיאה אותי.

 

הוא שם לב לזה ומניח עלי את הגלימה שלו.

 

"תודה.." מילמלתי בשקט.

 

"זה לא שאני לא מבין אותו את יודעת."

 

הוא אומר אחרי רגע ארוך של שתיקה,

 

שוב מבלי להביט בי.

 

"הרבה פעמיים חשבתי על מה אני הייתי עושה אם הייתי במקומו. אם היה סיכוי שהייתי מסוגל לפגוע באנשים שאני אוהב."

 

למה הוא לא מסתכל עלי ?

 

אני ממש צריכה לראות עכשיו את העיניים שלו.

 

"לפעמיים אני חושב שהוא צודק, הרי הוא איש זאב בסופו של דבר. זה הטבע שלו."

 

"ג'יימס.."

 

אני אומרת בתקווה שזה יגרום לו להסתכל עלי סוף סוף

 

זה לא.

 

אז אני שולחת את האצבעות לסנטר שלו וגורמת לו להסתכל עלי.

 

העיניים שלו מלאות בעצב, בחרדה.

 

"זה מצב מסובך ג'יימס. אין רק תשובה אחת נכונה. אתה יכול להבין אותו ועדין לרצות שישאר, זה לא הופך אותך לאגואיסט."

 

הוא מסיט את המבט ממני שוב,

 

ושותק.

 

אולי כדאי בכל זאת שאני אלך..

 

"יש אמונות הינדיות שאומרות שאתה יכול להירפא מליקנתרופיה את יודעת ? אחת הדרכים שמוצעות שם היא להסיר את העור שלך כשאתה בצורת הזאב ובעצם להישאר רק עם צורת האנוש שלך."

 

זה נוראי

 

כל כך ברברי.

 

לקלף את העור של עצמך

 

"רמוס ניסה את זה בשנה השלישית. הוא היה בקדוש מנגו שלושה חודשיים, כל הקיץ. מנסה לגדל את העור שלו מחדש."

 

רמוס המסכן

 

זה פשוט נורא

 

ג'יימס שלח את היד שלו אל הלחי שלי

 

מה הוא עושה עכשיו 

 

זה לא הזמן לנסות לנשק אותי

 

הוא נוגע לי בלחי, ממש מתחת לעיניים ומנגב לי הדמעות

 

בכלל לא שמתי לב שאני בוכה.

 

"אני יודע שהוא שונא עצמו, אני יודע בדיוק עד כמה הוא שונא את עצמו, ומה הוא מסוגל לעשות לעצמו." אמר ג'יימס והזיז את מבטו ממני. "בדיוק בגלל זה אני לא יכול לשמוע אותו מוותר. כי אני יודע שהוא מתכוון לזה. אני יודע שהוא מסוגל. הוא מסוגל לפגוע בעצמו."

 

ג'יימס שבור.

 

בחיים שלי לא ראיתי אדם יותר עצוב מג'יימס כרגע.

 

אני שולחת את היד שלי לשלו ומחזיקה אותך, לוחצת. מנסה לסמן שאני איתו.

 

הוא עדין לא מסתכל עלי.

 

"ג'יימס, אני צריכה שתסתכל עלי."

 

הוא מסיט את מבטו אלי

 

ואני שוב יכולה לראות את העיניים שלו

 

ועוברת בי תחושת רוגע.

 

"מה לילי ?"

 

הוא מחכה שאגיד משו

 

ואני תוהה אם להגיד שהייתי צריכה נואשות שיסתכל עלי.

 

למה אני צריכה שיסתכל עלי?

 

ניחוש אחד לילס'

 

אני לא צריכה לנחש. 

 

אני יודעת.

 

יש לי רגשות לג'יימס.

 

אני לא יודעת בדיוק אילו רגשות, וכמה הרגשות האלו חזקים. אבל אני יודעת שהם קיימים.

 

"כלום. רק, תסתכל עלי טוב ?"

 

הוא שותק ומחפש משהו בתוך העיניים שלי

 

אבל אז נותן הנהון יחיד שמסכים לבקשה שלי.

 

אני חוזרת ללחבק את הרגליים שלי, כשהראש שלי עדין מופנה אליו.

 

ואנחנו יושבים בשקט

 

מסתכלים אחד על השני

 

"לילי ?"

 

הלב שלי דופק ממש מהר

 

אולי הוא ינשק אותך

 

אולי אני רוצה שהוא ינשק אותי

 

 

 

 

 

תת מודע ? לאן נעלמת ?

 

אני פשוט קצת בשוק שהודאת בזה.

 

גם אני.

 

"כן ?"

 

"אני יודע שביקשת שאני אסתכל עליך, אבל משו נכנס לי לעין ואני חייב לשפשף אותה."

 

אני אדומה עכשיו.

 

הוא קצת צוחק ומבין שהאדימות שלי היא אישור בשבילו ללשפשף את העין שלו .

 

"לפעמיים אני לא יודעת איך אתה עושה את זה."

 

אני אומרת מניחה את הראש שלי על הברכיים.

 

"משפשף את העין ? זה די פשוט. לפעמיים פיסה של השרוול עוזרת."

 

מצחיק מאוד פוטר.

 

"תודה על העצה," אני מגחכת אליו. "התכוונתי למה שאמרת על רמוס. ובכלליות, כל הסיפור הזה. איך שלא וויתרתם, או נבהלתם. סיריוס אמר לי שבהתחלה היית הולך עם רמוס לבד, ואני לא יודעת איך הפחד לא שיתק אותך."

 

ברור שאני אוהבת את רמוס,

 

ואני כאן בשבילו תמיד,

 

אבל אם הייתי הולכת איתו לבד לצריף המצווח כשהוא בזמן השינוי ?

 

כנראה שלא.

 

"הפחד קיים תמיד. אבל הפחד מזה שרמוס יתעצבן כשהוא איש זאב ויקרע אותי לגזרים, זה לא הפחד היחיד. אני גם מפחד שהוא יהיה לבד." הוא מסתכל עלי, מסכל את רגליו. "כשרמוס היה הולך לבד לצריף, הוא היה פוגע בעצמו כדי לא לפגוע באף אחד אחר. הבדידות הזאת, עם הירח וכל ההשפעות שלו. זה היה לו יותר מדי קשה לבד. וזה פשוט הפחיד אותי יותר."

 

ג'יימס הוא גריפינדורי אמיתי

 

זה אומץ לב אמיתי

 

אני לעומת זאת, לא יודעת אם אני בבית הנכון.

 

הרבה פעמיים חשבתי שאולי הייתי מתאימה יותר לריבנקלו.

 

"אני כל הזמן מפחדת. אני פחדנית."

 

הוא מרים גבה

 

אני רצינית לגמרי

 

"אל תסתכל עלי ככה, אני באמת תמיד מפחדת. מהכל. כל הזמן. לא עשיתי דבר אמיץ בחיי."

 

"זה לא נכון לילס'. אני התאהבתי בך כשאת מול כל הבית ספר נעמדת מולי והעמדת אותי במקום. טוב הלב הבלתי מתפשר שלך הוא האמיץ ביותר."

 

אני יודעת שהוא רואה לי בעיניים שאני לא משתכנעת.

 

"לילי,-" "אני מונעת מפחד ג'יימס. אני רק מפחדת. כל הזמן. משותקת."

 

"יופי! זה אומר שאת מרגישה, שיש לך מה לאבד. שאת אוהבת מספיק. אנשים שלא מפחדים הם לא אמיצים, הם חסרי כול. אומץ הוא התגברות על פחד, לא חוסר ההימצאות שלו."

 

הוא כל כך מרשים עכשיו,

 

בהתנסחות שלו.

 

הוא אפילו מזכיר לי קצת את הנאומים של דמבלדור

 

"ואני מבטיח לך לילי, גם אם את לא רואה את זה, אני רואה. את אמיצה."

 

הפעם אני מרגישה את הדמעות זולגות

 

הוא בא באינסטינקטיביות לחבק אותי, אבל אז פתאום נרתע 

 

מסתכל עלי מבוייש.

 

הוא מניח שזה יותר מדי מגע בשבילי 

 

אני מניחה את הראש שלי עליו

 

ואני מרגישה איך כל הגוף שלו נדרך.

 

"איך אתה עושה זה ? מתגבר על הפחד זאת אומרת."

 

אני מרגישה את הנשימות שלו, הן קצובות.

 

"אני פשוט מתחייב למה שאני מרגיש. ומנסה להיות כמה שיותר כן עם עצמי. את יודעת, לעשות את מה שמרגיש באמת."

 

אני לא מבינה

 

אני מתרוממת ומסתכלת עליו

 

לא אמרת שהפחד הוא הרגש?

 

הוא רואה את הבלבול שלי

 

"תראי, פחד הוא רגש אחד. אבל יש עוד הרבה רגשות. אנחנו כמעט תמיד מרגישים יותר מרגש אחד. העניין הוא לבודד את הפחד מהשאר ולעשות את מה שמרגיש באמת. את התחושה הראשונית, ההתחלתית שעולה לך ממשהו, ולא את הפחד או התוצאה שמורים לך החישובים המסוכנים."

 

"אתה גורם לי לחשוב שזה אפשרי."

 

"כי זה אפשרי," הוא מסובב את גופו לכיווני, נרגש מעט. "פשוט תנשמי ותעשי את מה שמרגיש לך פה." ושולח יד אל הבטן שלי

 

לרגע נבהלתי שהוא שולח את היד שלו לציצי שלי כדי לסמן על הלב

 

כמובן שאם הוא היה עושה את זה הייתי אומרת שהוא שקרן וסתם ניסה למצוא סיבה למזמז אותי.

 

"נגיד עכשיו, מה את מרגישה שבא לך לעשות עכשיו ?"

 

עכשיו ?

 

הייתי מאוד מודעת לכך שג'יימס נגע בי

 

והייתי עוד יותר מודעת לאיך זה גרם לי להרגיש

 

ובלי שבאמת שמתי לב

 

אלא כמו פעולה מותנית של הגוף

 

חיברתי את השפתיים שלי לשפתיים של ג'יימס ונישקתי אותו.

 

הוא היה מעט המום בהתחלה אבל אחרי מספר שניות נישק אותי בחזרה.

 

ברכות, אפילו כמעט בהיסוס.

 

שלחתי יד והנחתי אותה על בית החזה שלו.

 

הרגשתי איך הלב שלו דופק מהר, ונבהלתי.

 

התנתקתי ממנו והתרחקתי קצת.

 

ג'יימס חיכה לזה כל כך הרבה זמן. הוא ידע שהוא רוצה את זה. 

 

אותי. לגמרי. לחלוטיין.

 

ואני לעומתו אפילו לא ידעתי מה הם הרגשות שיש לי כלפיו.

 

זה כמעט התעללות לנשק אותו ככה כשאני לא יודעת אם ארצה לעשות את זה אי פעם שוב.

 

"זה מה שאת מרגישה?" הוא שואל אותי

 

לעזאזל

 

מה אני אגיד לו

 

את האמת לילס'.

 

"אני לא יודעת איך אני מרגישה.." אמרתי בשקט, מסרבת להסתכל עליו.

 

"מה זה אומר ?" אני שומעת את הנשימות הקצרות שלו ומבינה כמה הוא מרוגש.

 

"אני לא יודעת." 

 

למה הייתי צריכה לנשק אותו ?

 

איזה טוב יכל לצאת מזה

 

"מה את כן יודעת ?" הוא שואל אותי והפעם הוא זה ששולח את האצבעות שלו לסנטר שלי וגורם לי להסתכל עליו.

 

אני מחפשת בעיניו, הוא מחפש בעיניי

 

לא נראה לי שמישהו מאיתנו יודע בדיוק אחרי מה.

 

"אני יודעת שעכשיו, ברגע הזה, כששאלת אותי מה מרגיש לי לעשות. אז רציתי לעשות את זה. אני לא יודעת למה, או אם אני ארגיש ככה שוב."

 

אני עונה בכנות מוחלטת.

 

הוא ממשיך להסתכל בעיניי, עדין מחפש דבר מה. האצבעות שלו עוד נוגעות בעדינות בסנטר שלי.

 

"אוקי." הוא אומר בסוף. מנתק את האצבעות שלו מהסנטר שלי

 

"אןקי ?"

 

"כן. לעכשיו, זה מספיק." הוא אומר ומתרומם

 

ובדיוק כשאני חושבת שהוא הולך ללכת ממני ולא לדבר איתי יותר לעולם הוא שולח אלי יד כדי לעזור לי לקום.

 

אני לוקחת.

 

"בואי נלך, לי יש שיעור לחשים ואני בטוח שגם את מאחרת לאיזשהוא שיעור."

 

כן, תורת הצמחים.

 

ואנחנו הולכים ונפרדים במבט אחד קצר כשהוא פונה אל הטירה. ואני אל עבר החממות.


הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

מושלם. · 15.09.2020 · פורסם על ידי :harrypotter111
אין מה להגיד חוץ מזה.
המשך!

מהמם!! · 15.09.2020 · פורסם על ידי :זאת אני
אין לי מילים כמה אהבתי את הפרק הזה!
וואו.
המשך דחוף!

יאיייי · 19.02.2021 · פורסם על ידי :תולעתספרים
זה מוושלםםם. יאווו אני כל כך אוהבת את זהה!!

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4222 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025