חיבה אמיתית

...הוא פתח את המכתב, הוא היה מקת'רין.

המכתב היה נראה שהעין לא נשארה יבשה בזמן כתיבת המכתב.

הארי קרא אותו בשקט:

"מעולם לא ידעתי איך לספר לך את החלק הזה של הסיפור, או אם בכלל לספר, אבל החלטתי שכן, אספר.

אני כותבת את זה, כי להגיד לך פנים מול פנים לא הייתי מצליחה.

על הלילה הנורא שבו הוריך נהרגו. קשה לי. אני מודה. אבל לא אוכל להחסיר את הפרט הזה."

הארי לקח נשימה עמוקה והמשיך לקרוא.

"הגעתי למכתש גורדיק, לבית של הוריך ושלך, כמובן, הגעתי עם רוז.

אני זוכרת, שבזמן ששתיתי תה ודיברתי עם אמא שלך רוז ישבה שם והצחיקה אותך, היית רק בן שנה אז, אתה בטח לא זוכר- וסביר להניח שגם רוז לא זוכרת, היא הייתה בת שלוש.

בכל מקרה,עליתי לקומה העליונה עם אימך, היא לקחה אותך איתה ואני לקחתי את רוז אחרי, אביך ישב בסלון קרא את 'הנביא היומי', אחרי כמה זמן שמעתי את אביך צועק מלמטה לאמא שלך שתיקח אותך ותברח, היא אמרה לי לברוח דרך החלון ואני, ניסיתי לשכנע אותה שתבוא איתי אבל היא התעקשה להישאר, אמרה שלא יכלה להשאיר את אביך לבדו.

ירדתי מהחלון אל החצר האחורית עם רוז ומשם ברחתי בריצה, עם רוז- שלא הבינה מה קרה באותו הרגע.

הגעתי הביתה אחרי כמה דקות, השכבתי את רוז במיטה והתיישבתי על הספה.

כריסטיאן ניגש אליי, לא יודע איך לבשר את הבשורה המרה.

ידעתי מה הוא יגיד לי, ידעתי שאם אתה- יודע- מי מחפש אחריהם הסיכוי שיצאו מזה בחיים הוא קלוש.

'לילי וג'יימס נהרגו' אני זוכרת שהוא אמר המילים האלו נחרטו לי בלב בכאב.

למרות שידעתי, פרצתי בבכי, אבל כריסטיאן לא סיים את דבריו, 'אבל הארי חי'

המשיך.

חשבתי איך תוכל לחיות חיים בלי ההורים שלך, זה נורא.

ישבתי כל הלילה ככה, בלי להוציא הגה, והעיניים שלי אדומות מדמעות

היו חגיגות, לחגוג את הניצחון על אתה- יודע- מי אבל לא הלכתי, שלא תחשוב שזה בגללך,

שמחתי שאתה חי אבל הרגשות היו מעורבים הרצח של ההורים שלך מצד אחד והניצחון שלך על...

ביום למחרת שמעתי שהעבירו אותך לדרסלים.

הלכתי לדמבלדור, שאלתי אותו איך הוא היה יכול להעביר אותך להשגחה על ידי מוגלגים גמורים כמוהם....

הוא ענה בפשטות שהם קרובי המשפחה היחידים שנשארו לך.

אמרתי לו שמצידי אתה יכול לעבור לגור איתנו, אבל הוא התעקש, אמר שהשאיר להם מכתב, שהם יסבירו לך הכל כשתהיה מוכן להוגוורטס, זה לא שכנע אותי.

בכל יום, בשנים שעברות, הייתי בודקת מה שלומך, איך אתה מסתדר.

כשהיית בן שלוש, עברתי בבוקר ליד ביתם של הדרסלים, כמו בכל שאר הימים, אבל באותו היום ראיתי משהו שזעזע אותי:

דודך, ורנון היה נראה כאחוז טירוף צעקותיו נשמעו עד הרחוב ממול , ידו מורמת כמאיים להרביץ לך.

חשבתי, 'איך יכול להיות שככה מתנהגים לילד קטן, ועוד לבן של לילי וג'יימס?'

פשוט הלכתי דרך שביל הגישה ודפקתי בדלת, דודתך פתחה את הדלת בכעס.

'מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים' עמדתי שם והתחלתי לצעוק עליה.

היא שאלה אותי מי אני ובאותו הרגע המילים נתקעו לי בגרון.

שניה לאחר מכן היא טרקה את הדלת בפרצוף שלי.

כל יום חזרתי לביתם של הדרסלים, להציץ בחלון ולראות מה איתך, אבל המצב לא נהיה טוב יותר.

הפעם הראשונה שהצלחתי ליצור קשר עין איתך הייתה הפעם הראשונה שהדרסלים הוציאו אותך לאיפשהו.

הם נכנסו לאיזו חנות והשאירו אותך בחוץ, ניגשתי אליך, והדרסלים שלא לימדו אותך לא לדבר עם זרים, למרות שהייתי בשבילך-זרה, חייכת, וסיפרת לי מה אתה אוהב לעשות, למרות שלא היה הרבה...

אתה בטח זוכר את היום שהדרסלים לקחו אותך באי- רצון לגן החיות, אז גם שם הייתי.

ראיתי כששחררת את הנחש מכלוב הזכוכית, ראיתי אותך מדבר עם הנחש, אני ראיתי הכל.

אבל ביום ההולדת שלך אני ידעתי שכבר תוכל ללכת להוגוורטס שם תמצא את הבית שלא היה לך בשנים שהיית אצל הדרסלים, למקום שאתה שייך אליו.

וכשהלכת עם האגריד לסמטת דיאגון, אני הצצתי לראות אותך, שוב, למרות שידעתי שאתה בידיים טובות.

מאז החצי שנה הראשונה שלך בהוגוורטס הפסקתי 'לעקוב' אחריך כי ידעתי שמצאת מקום להישען עליו, במיוחד ברגעים הקשים.

מקווה שעזרתי לך לגלות עוד על העבר של ההורים שלך,

וכאן תמיד, להכל,

קת'רין.

הארי קיפל את המכתב חזרה ויצא מהחדר.

קוראים יקרים אני חושבת שזה אחד הפרקים האהובים עלי:)

אני מבקשת, ממש, תגיבו לי, זה חשוב!!!

בפרקים הקודמים לא היו תגובות וזה עצוב:(

ת"ב...

הפרק הקודם