מים אפלים

פרק 13

סוף המסע

בן מעולם לא חש תחושה מוזרה יותר מזו שחש ברגע שאחז בזרועו של אדון וויזלי; זה הרגיש כאילו וו תופס את הבטן שלו מבפנים ומושך אותו דרך צינור צר מאד, שהיה רועש מאד אבל דומם לחלוטין, מכיל את כל הצבעים ובו בזמן אף לא צבע אחד.

ואז הוא עמד בשדה, גבעולי חיטה דוקרניים מגיעים עד ברכיו. השמש בדיוק התחילה לעלות. הכוכבים האחרונים בצבצו מתוך מרבד ירקרק, ומעל העצים הסתמן פס וורדרד, עדין כמשי. ינשוף קרא בעצבות בין הענפים, וצרצרים עליזים פתחו את היום בהמולה ממחבוא מסתורי.

בקצה השדה, ממש על גבול החורשה, עמד בית. גג הרעפים והערובה הסתמנו שחורים כנגד השמיים, ואור מנומנם דלק בחלון בקומה הראשונה, הולך ומחוויר כנגד אור היום המתגנב.

אדון וויזלי והוגו החלו לצעוד לכיוונו, גבעולי חיטה מתפצחים תחת רגליהם הגדולות. בן הלך בעקבותיהם, לא ברצון בולט. הוא עדיין לא היה בטוח עד כמה אדון וויזלי מאמין לו, ולא יכול היה להיות בטוח לאן הוא לוקח אותו. הוא התמלא חוסר חשק עז להיכנס לבית הזה, כפי שהיה נרתע מבתיהם של זרים בילדותו, כשאימו הייתה לוקחת אותו לברך שכן חדש או חברה שילדיה היו אמורים להפוך לחבריו. האור הבודד בחלון הלחיץ אותו בצורה שלא ידע להסביר.

"מה לגבי האופנוע שלי?" הוא שאל, נואש להיאחז בדבר מה שהכיר באוויר השחר הלח.

"נדאג שיביאו אותו לפה," אמר לו אדון וויזלי. "בחזרה אל הבעלים המקוריים, על כל דבר שלא יהיה."

הם נכנסו דרך שער חורק אל גינה חשוכה, מוצפת ריח כבד של פרחים וטל. צל נע בחלון המואר, נעור על ידי חריקת השער.

"הבעלים המקוריים" - זה היה בית משפחת פוטר הישן בניו פורט. בן ידע זאת כעת כאילו אדון וויזלי אמר זאת במפורש. בקרוב – ייתכן שבעוד רגעים ספורים – הוא יפגוש את אביו...

דווקא ברגע הזה נתקף געגוע עז לאימו. האם באמת האמינה שיצליח למצוא את המקום? היכן היא עכשיו? האם היא מדמיינת אותו היכן שהוא עכשיו, עומד להיכנס לבית הכפרי שטוח החזית הזה?

הוא הצטרף אל אב ובנו על מפתן הדלת, חש מאד חסר נחת. ינשוף קרא בשנית, ואחר ענה לו. משק כנפיים הבהיל אותו; אוח גדול דאה ונחת על אדן החלון המואר. זה היה משונה ביותר.

הדלת נפתחה. אדון וויזלי והוגו הסתירו את האדם שבפתח בכתפיהם הרחבות.

"מה אתם עושים כאן בשעה הזו?" שאל קול נשי.

"בוקר טוב, ילדה חרוצה שכמותך," אמר הוגו בעליזות ונדחק פנימה. "יש כאן משהו לאכול? אני גווע..."

"לא הצטיידתי, הוגו, לא ידעתי שתגיע!"

בן התקרב אל הדלת בחשש. בפתח עמדה אישה צעירה בגילו, קוראת אל הוגו מעבר לכתפה. היא הייתה דקיקה, בעלת עניים בהירות צוחקות ועור חלבי. היא הייתה יפה למדי – היה בה דבר מה חיוני מאד. אפה היה נשרי, אך אצילי, ולא גרע מיופייה. צמה זהובה שופעת גלשה מעבר לכתפה, משתלשלת כמעט עד מותניה. היא הייתה עטופה חלוק שנועד לנערה נמוכה ממנה, וכפות רגליה היו יחפות, דבר שהקנה לה מראה שובב, כמעט פראי.

"אני מצטער אם העיתוי לא נוח," אמר אדון וויזלי, ובאופן מעט מגוחך נכנס גם הוא מבלי לבקש רשות. "עלי לדבר עם ג'יימס בדחיפות."

"הו, זה בסדר. למרבה הפלא אתם לא האורחים הראשונים שהגיעו היום," אמרה הנערה בחביבות ואז הסתכלה בבן בסקרנות גלויה. הוא השתדל לחייך אליה. היא חייכה בחזרה ללא מבוכה, בוחנת אותו.

"אם כך, ג'יימס כבר התעורר?" אמר אדון וויזלי, חוצה את המבואה יחד עם הנערה. בן הלך אחריהם, חש מעט שלא בנוח בבית הזר.

מצד שמאל ניצב גרם מדרגות שהוביל אל הקומה העליונה, ובסוף המבואה היה טרקלין בו דלק האור העדין. מצד ימין, מאחורי דלת זכוכית, היה המטבח; הוגו הדליק שם את האור ונשמע מחטט בארונות.

"הוא לא בבית. הוא לא אמר לאן הוא הולך, רק שיחזור בערב."

בן חש הקלה למשמע הדברים האלה. כאילו ידיו שוחררו מכבלים, הוא חש הרבה יותר בנוח להביט מסביב, בידיעה שהוא לא עומד לפגוש את אביו היום. הוא נרתע באופן קיצוני מהפגישה המתקרבת.

"אני מבין," אמר אדון וויזלי, והסתכל על בן. "יש בבית חדר פנוי?"

"כן, בהחלט," אמרה הנערה והסתכלה על בן מייד. "אתה חבר מסדר חדש?"

"אה – "

"כן, אפשר לומר שכן," ענה אדון וויזלי במקומו. "שמו בנג'מין טרנר."

"בן," מלמל בן, חש מטופש מאד.

"אני ליליאנה," הנערה הציגה את עצמה בנעימות. הנחמדות חסרת הפשרות שלה הייתה כמעט מערערת.

"היא בתו של ג'יימס," הסביר אדון וויזלי ברצינות. היא רק המשיכה לחייך, אך בן נתקף עצבנות ורצון בלתי מוסבר שהיא תפסיק להסתכל עליו.

היא הייתה, כפי שחשד, אחותו. אחותו למחצה. שונה ממנו כל כך...

"הכל בסדר איתך?" היא אמרה לו בדאגה, והוא הבין שהוא נושם בכבדות.

"כן, בסדר גמור." הוא עשה מאמץ עילאי לחייך. היא נראתה מרוצה מתגובתו.

הוגו יצא יחף מהמטבח, נוגס בכריך, ונכנס לטרקלין. משם הוא נשמע מצהיר בעליזות, "שובו של הנווד!"

אדון וויזלי חייך ונכנס גם הוא לטרקלין. בן הלך אחריו, כי לא רצה להישאר לבד עם ליליאנה החייכנית. הוגו בדיוק לחץ את ידו של אדם שישב בכורסא תחת החלון, קורא ספר לאור מנורת קריאה.

בן זיהה את האיש מייד. הוא הרכיב משקפי קריאה, אך פניו היו אותן הפנים השזופות של טד. כמו ביום בו נפגשו לראשונה, פניו היו מכוסות זיפים זהובים והוא היה לבוש כחסר קסם. הוא הבחין בבן ברגע שנכנס וחייך אליו, כשם שהיו שותפים לסוד. הוא הניח את הספר בצד וקם. אדון וויזלי חשב שהוא קם לכבודו ולחץ את ידו.

"מתי חזרת?"

"לפנות בוקר," הוא ענה בקצרה וניגש אל בן, שעמד בכניסה לחדר במבוכה. הוא לחץ את ידו בשתיקה, מביט לתוך עניו בתבונה.

בן נשם, ולראשונה מזה ימים רבים חש שלווה. הוא פגש את טד רגע לפני שכל הסיפור התחיל – בסך הכל לפני שבוע – ובכל זאת, הוא הרגיש כאילו טד היה חבר שהכיר מאז ומעולם. נוכחותו שם ניחמה אותו כשם שפגישתם המסתורית, הקצרה, יצרה ביניהם איזה קשר מיסטי חסר הסבר, וזה לא שינה שבעצם לא הכיר אותו כלל, כי הקשר הזה היה חזק יותר מכל דבר אחר. או שאולי זיכרון נוכחותו במוסך של אדון בירינסון החזיר אותו לרגע אל חיו הקודמים, שכעת נראו חסרי דאגות לחלוטין. הזכיר לו שפעם היה לו בית.

"מה שלומך?" אמר טד, לא בשביל לשמוע את תשובתו של בן, אלא רק להבהיר שאכפת לו. ובן הבין שהוא יודע מדוע הוא שם – כבר באותו היום במוסך כשקרץ לו ונכנס למכונית בתחפושת שלו הוא ידע מי הוא, וידע שיום אחד יפגשו שוב, בבית הזה.

הוא הנהן, מוצא שקשה לו לדבר. הפגישה ריגשה אותו באופן לא צפוי.

"אתם מכירים?" שאל אדון וויזלי.

"ועוד איך. בן הציל אותי מלכידה בשבוע שעבר," השיב טד, מביט בבן בגאווה. "הוא תיקן את המכונית הישנה של סבא וויזלי כשברחתי מהמוגלגים."

"זה סיפור שהייתי רוצה לשמוע," אמר הוגו, שסיים את הכריך שלו על אחת הספות והעניק את קרום הלחם לאוח הגדול שבן ראה קודם לכן, אשר עד אותו הרגע עמד על אדן החלון וניקה את נוצותיו בסבלנות. האוח לקח את החטיף שלו אל כלוב שנתלה מהתקרה באחת הפינות ושם כרסם אותו בהנאה.

"בדיוק עמדתי להתחיל לכתוב דו"ח."

"אין צורך. נדבר עכשיו," אמר אדון וויזלי. "ליליאנה, תוכלי להראות לבן את החדר שלו? אני משוכנע שהוא עייף."

"בטח," אמרה ליליאנה, שעמדה מאחורי בן, וסימנה לו לבוא אחריה.

למעשה, בן בכלל לא הרגיש עייף, אך לא התווכח. הוא נתן בטד מבט אחרון, אך הוא היה שקוע בשיחה מהוסה עם אדון וויזלי ולא שם לב אליו.

בן עקב אחרי הנערה במעלה המדרגות החשוכות אל הקומה השנייה, מקפיד ללכת אחריה כדי לחמוק ממבטה. הוא עולה במדרגות אחרי אחותו, בבית של אביו, ובמורד המדרגות יושב טד מהמוסך. המצב היה בלתי נתפס; בן החליט פשוט לא להתעמק בעניין במקום לנסות לאחוז במים, בתקווה שהשינה תרכך את הקצה ההזוי של המצב.

בעניו הבית לא היה קסום כפי שציפה שיהיה. להפך; הייתה בו אווירה נוקשה, כאילו היה שייך באופן מובהק למישהו אחר, ודייריו הנוכחיים היו זרים בתוכו. במסדרון הקומה העליונה הסתמנו ריבועים חיוורים על הקירות, במקום שבעבר היו תלויות תמונות.  

ליליאנה הובילה אותו לאורך המסדרון, שהתעקל ימינה. בקצה המסדרון עמדה דלת בודדה. החדר היה מובדל מאד משאר החדרים במסדרון הקודם והייתה סביבו אווירה של חנק, כאילו היה תא מאסר.

"זה היה החדר של דודי," הסבירה ליליאנה, כאילו קראה את מחשבותיו. "אבא שלי אומר שהוא נהג לערוך ניסויים בשיקויים, אז הוא קיבל את החדר הכי מרוחק. אתה יודע איך זה, עם הריחות והפיצוצים..."

היא פתחה את הדלת. בן הסתנוור. חלון החדר צפה אל החורשה ואל השמש בזריחתה, זאת התפרצה לתוכו בעוצמה.

זה היה חדר טיפוסי של מתבגר - להתחשב בנסיבות היותו קוסם - צפוף למדי וקטן. הייתה שם מיטה צרה, ארון מדפים גדול, חציו מלא ספרי לימוד ישנים ופרסי בית ספר חסרי חשיבות וחציו ריק. שולחן כתיבה ניצב מול החלון, והשמש האירה בשלל צבעים מבעד לדגם זכוכית של מערכת השמש שניצב עליו. הכוכבים הצבעוניים ריחפו בכוחות עצמם סביב השמש הזהובה, באיטיות ובדיוק.

"הוא אומנם קטן, אבל הוא החדר הפנוי האחרון," אמרה ליליאנה, ניגשת לפתוח את החלון אל אוויר הבוקר הצח, על מנת לאוויר את החדר החנוק. "דוד טד משתכן בחדר האורחים כשהוא חוזר מהמסעות שלו, ובחדר הישן של סבא וסבתא אנחנו לעולם לא משתמשים..."

בן העמיד פנים שהוא בוחן את הארון על מנת לחמוק ממבטה. גביעים קטנים ומדליות נצצו באור הבוקר; מקום ראשון בטורניר הלחשים, בתחרות לרקיחת שיקויים, מקום שני בטורניר הדו קרב, מדליה על גילוי של צמח חדש. ביניהם עמדה מסגרת בודדה שהציגה תמונה של נער צעיר ואביו.

בן זיהה מייד את הארי פוטר, למרות שנראה צעיר למדי ומאושר הרבה יותר מאשר בתמונה בעיתון. בתמונה הזו, בה הוא נראה מחייך אל בנו בגאווה, הייתה אינטימיות עזה. הדבר גרם לבן להרגיש שהוא חודר לפרטיות ביתו של האדם הזה בצורה גסה. בתמונה זרועו הייתה כרוכה סביב כתפיו של הנער, שנראה נרגש ולחוץ, על רקע רציף רכבת.

הנער נראה בערך כבן עשר, בעל שיער ארמוני ונמשים על פנים עדינות. הוא לא היה דומה להארי פוטר באופן קיצוני – לא יותר מאשר בן – אך עניו היו ירוקות בדיוק כמו עניו של אביו, ועניו של בן. ירוקות בצורה בולטת כל כך, גם בתמונה. עניים שלא ניתן להתעלם מנוכחותן...

"אלה דוד אלבוס וסבא שלי," סיפרה לו ליליאנה, מבחינה בו מביט בתמונה.

בן הנהן בשתיקה. מאז הערב בו אימו סיפרה לו על אביו לראשונה, לא עלה בדעתו להרהר במשפחה שיש לו מלבדו. כמובן שלאביו יהיו הורים ואחים – לכל אדם יש – אבל עד אותו הרגע בן לא הפנים את העובדה הזו לחלוטין. כעת הבין שבאמת ובתמים הגיע לסוף מסעו, ותמונה ברורה התגבשה בראשו מכל השברים שאסף במהלך הימים האחרונים; לאביו היו אח ואחות, אימא ואבא, בת אחת, ואת טד, שהקשר שלו אל המשפחה עוד לא היה ברור. ואם כל האנשים האלה היו קרובי משפחתו של אביו, מן הסתם הם היו גם משפחתו של בן... לפתע הוא הרגיש עייף מאד, כאילו משקלם של הימים האחרונים נפל עליו פתאום.

"יש לך אחים או אחיות?" הוא נתקף צורך פתאומי לשאול את ליליאנה.

"לא. לך?"

"לא..." הוא השתתק, כי כמעט נכנע לפיתוי לספר לה את כל הסיפור שלו באותו הרגע.

"כמה זמן תישאר פה?" היא שאלה, מנסה לפתח שיחה בעודה מסדרת את החדר ללא צורך.

בן בלע. "אני לא יודע." ואז חש צורך להוסיף, "אני... לא יכול לחזור הביתה כרגע."

"למה לא?" היא שאלה בחמלה.

הוא סיפר לה שמוגלגים פשטו על עיירת הולדתו, ושהוא בורח מהם כבר מספר ימים. "בעצם לא ידעתי שאני קוסם עד לפני שבוע," הוא פלט במבוכה.

"באמת?" התפלאה ליליאנה, מתיישבת על המיטה. "אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה מפתיע זה היה..." היא חייכה אליו כשהעז להסתובב אליה, נראית מעט נרגשת. "זה בוודאי היה מרגש מאד."

"כן, זה היה," מלמל בן. הוא ניגש אל שולחן הכתיבה ובחן את הדגם של מערכת השמש. "אני בעצם לא יודע כמעט כלום על עולם הקוסמים..."

"אל תדאג, אני אלמד אותך," היא קבעה, ונראתה נלהבת מאד מכל העניין, ממש כמו ילדה. "יהיה נחמד לבלות עם מישהו בגילי, לשם שינוי – מישהו שהוא לא קרוב משפחה, כלומר. אין לי הרבה חברה מאז שסיימת את הלימודים. אימא שלי שלחה אותי ללמוד בבובאטון – זה בצרפת – כך שאני מתקשה לשמור על קשר עם חברים משם... בכל באופן, אני בטוחה שתלמד מהר מאד, בייחוד אחרי שתצטרף למסדר – "

"המסדר?"

"מסדר עוף החול," היא הסבירה בגאווה בולטת. "זה ארגון וותיק שהוקם במלחמה הראשונה – זה היה לפני שבעים שנה, בערך. בכל אופן, הוא לא פעיל תמיד, אלא רק כשעולם הקוסמים זקוק לו. כרגע, עם כל מה שקורה עם המוגלגים, הוא זקוק לו מאד. סבא וסבתא רבא שלי היו חברים בו, וגם סבא וסבתא שלי, ועכשיו אבא שלי עומד בראשו... הכל בסדר איתך? אתה נראה קצת חולה."

בן בהחלט הרגיש חולה מאד; בחילה געתה בבטנו, מתגברת ככל שליליאנה המשיכה לדבר על המשפחה. כנראה שזה פשוט היה יותר מידי בשבילו לעכל אחרי כל מה שעבר ביממה האחרונה.

"אני פשוט עייף," הוא תירץ.

"הו, כמובן, ואני יושבת פה ומפטפטת." ליליאנה חייכה בהתנצלות וקמה מהמיטה. "תפנה אלי אם תזדקק למשהו, בן. היה נעים להכיר אותך."

"כן," מלמל בן בטיפשות, צופה בה יוצאת מהחדר. ברגע שסגרה את הדלת אחריה התמוטט על המיטה, לא טורח אפילו לחלוץ את נעליו. רק באותו הרגע הבין כמה הוא באמת עייף – עייף יותר משהיה אי פעם בעבר.

הוא עצם את עניו באור הבוקר ומייד הפליג בדמיונות. הוא דמיין את עצמו גדל בבית הכפרי הזה, יחד עם אימו ואביו חסר הפנים, עם ליליאנה, טד, הארי פוטר ושתי הנשים האדמוניות מהתמונות בתליון. עצבות מרה, צובטת, תקפה את ליבו כשחשב על האנשים האלה, שבעצם מעולם לא הכיר. כעת, כשהיה לבדו עם מחשבותיו, לא יכול היה להתעלם יותר מקול נבזי בתוכו שאמר לו שלמשפחתו החדשה יש סיפור כאוב ביותר.

הוא מצמץ אל התקרה בכבדות. כוכבי הזכוכית הצבעוניים צבעו אותה בשלל צבעים, כמו משיכות מכחול קלילות. הוא חשב על הנער המנומש שחי בחדר הזה לפניו, ונרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא