חייבת לדעת

שלום לקוראים, אם נשארתם. סליחה שלא העליתי פרק הרבה זמן :) אני במחסום כתיבה רציני, אני חושבת שאמרתי את זה כבר,
אז חשבתי שהוא ארוך מדי וניסיתי לכתוב, אז זה הפרק שבו האמת מתגלה. אבל זה פרק שנכתב בתחושת מחסום אז חבל שהאמת מתבזבזת.
אבל כבר לא נעים לי לתת לכם לחכות :) אז זה פרק גרוע, באמת, אני לא צוחקת, זה נכתב כשאני במחסום וזה פשוט...אל תצפו להרבה, זה רק בשביל תשובות.
אם אתם לא מבינים משהו, אם זה מסובך (כי זה מסובך) אז אני תמיד זמינה בינשופים כדי לעזר להבין, וזה רק אם נשארתם פה :) תהנו, אם בכלל:



'משחק, ג'ני, אני כמעט ובטוחה שאת עוד זוכרת אותו. נכון?
 משחק הבחירה בין שלושה דברים חשובים.
אני מבינה שאת כבר יודעת שהתהום העמוקה מלאה בבחירות שלא עשית. את כבר גדולה.
אז נשאר רק דבר אחד לעשות בקשר לכך, משהו אחד כדי לתחום בו את הסוף של הסיפור. להזהיר אותך,' אמא הסתכלה עלי ברצינות.
'זאת לא הזהרה מהימנה, המסלול שלך או של כל אדם לא משנה כאן. מה שמשנה הוא הזמן. הוא זוחל באיטיות, זה נראה לאט, אבל אז הוא גורם לך לחוש חרטה.
לחוש פחד.
לחוש אימה.' זה הדבר שאני זוכרת שהיא אמרה לי מהרגע שבו נולדתי. שוב ושוב חידות באפלה שאף פעם לא הבנתי פירושן מהן.
אני אפילו זוכרת איפה הייתי. תמיד באותו המקום, על המיטה כששום אור לא דולק. אני זוכרת שזה הפחיד אותי.
אני זוכרת שזחלתי אל מתחת למיטה ואז היא אמרה לי לא לפחד, היא רק מכינה אותי לעולם.
אף פעם לא ידעתי שהוא אפל כל כך.

 כל מה שראיתי ברחוב היה ערימה של לבנים קשות ומלוכלכות של המדרכה המשנית.
ראיתי אנשים מעלי, ראיתי את אור הטלפון המצלצל שלי.
הכאב היה נסבל בשלב כלשהוא, אך לא יכולתי להזיז שערה, תא או חלקיק קטן מגופי.

אמא שלי שבה אחרי דקות, מכוונת אלי באצבעותיהם של אנשים שמצביעים בלי בושה, גורמים לאחרים לנעוץ מבטים אבל להמשיך ללכת.
'מה הם חושבים?' חשבתי לעצמי וצחקתי בלב. 'מה הטעם להסתכל בלי לעזור, להוסיף עוול ורוע על זה שקיים, אם אתם לא רוצים לעזור אל תסתכלו, זה משהו קשה מדי לבקש?'

הייתי בבית על המיטה החמה, זאת שזחלתי תחתיה בכול פעם כשאמא דברה איתי על העולם.
"אמא?" קראתי, ושום קול מענה. "אמא?" אבל היא לא ענתה.
הדממה עטפה אותי, ועם כמה שביקשתי אותה, היא הייתה מיותרת לחלוטין.





וולדמורט שילב את ידיו הארוכות ונראה נינוח במיוחד, אך מבטו האכזרי עוד נשאר ברוחו.

לילי ישבה מולו, בעבר השני של השולחן, מפוחדת לא פחות משהייתה עד עכשיו.

היא ניסתה לא להסתכל עליו, לא לגרום למבטם להצטלב, אבל זה משהו שהיא לא יכלה לעשות.

"עכשיו אני יכול לדבר," התחיל לומר בקול צרוד וגבוה שמסר לה כי חזר לענייניו "אני זוכר את אלבוס דמבלדור. אני זוכר הכול." כחכח בגרונו.
"אני זוכר את הגלימה שלו, את המשקפיים, את הזקן שלו ואפילו את קמטיו,"

לילי לא דיברה, לא קטעה אותו, היא רצתה להבין מה הוא רוצה, למה הוא לא הורג אותה, או את ג'יימס ומסיים את הכול ברגע אחד ובכאב חולף .

"אבל אחד הדברים שאלבוס תמיד שנא בי היה חוסר התקשור שלי, מהשנה הראשונה שלי בהוגוורטס.
הוא לא סבל לרגע אחד את חוסר הסבלנות הבלתי נמנע, וזה משהו שאני עומד להוכיח היום. אני עומד להסביר לך לאט לאט את הכול,"

לילי עדיין שתקה, לא ניסתה אפילו לפתוח את פיה, עיניה זזו ממקום למקום לאין שיכלו במרחבי החדר. מחפשת מפלט ללא הצלחה.

" אבי המוגלגי המלוכלך נתן לי שם, כמו שנותנים לכול ילד,  אבל תמיד ידעתי שלא אמשיך להשתמש בו. טום ואנדרולו רידל,
שנאתי את השם הזה ואני עדיין שונא. ידעתי ששמי יהיה שם שרבים לא יעזו להגיד, רק האמיצים ביותר יאמרו אותו כשהם יודעים שההשלכות יהיו תשלום בחייהם. וצדקתי.
אני צריך לוודא שיש לי הכול. הכול. הכול כדי להמשיך במטרה שלי.
אני אגיע לשורש העניין.
את יודעת מה זה הורקרוקס, לילי אוואנס?"

לילי עדיין שתקה, אבל מחשובת רבות התרוצצו בראשה, היא לא ידעה מהו הורקרוקס. היא בקושי ידעה לומר את המילה כמו שצריך.

"אני מבין שלא, ובכן, תני לי לספר לך.
הורקרוקס הוא כלי שלי, של הנשמה שלי מכול מובן, דבר שיפיג את הדאגה שלי."

"הדאגה שלך מפני מה?" שאלה אותו, ניסתה להיראות כמה שיותר חזקה ויציבה.

"הדאגה שלי מפני מוות." ענה לה בחדות, היא השליכה את גבה אחורנית בקלילות מעיקה.

"אתה מפחד מהמוות?" הסתכלה לתוך עיניו האדומות. הוא הסתכל לתוך עיני האיזמרגד שלה.

"ואת?" העלה חיוך צופן בוז על פניו ואז המשיך. "הורקרוקס הוא האמצעי שלי לקרוע את הנשמה לחלקים,
לחיות יותר, אולי לנצח כל עוד הכלי לא נפגע. רק כשף אמין וחזק יוכל לעשות זאת, והנה אני הצלחתי ואף מעל לכמות האפשרית."

"אני לא מבינה."

"הכול הלך מצוין עד שהטעות הזו פשוט הרסה את הכול... את מבינה, לילי אוואנס, אני קרעתי את הנשמה שלי ליותר מדי חלקים, מתחתי אותה עד הקצה ומעבר לו,
והחור השחור הזה נוצר, ההורקרוקס שלי מכיל חלק ממני רק בתנאי שהוא ניזון ממשהו אחר,
ישות אורגנית ומפלצתית ששואבת נשמה של אחרים. וזה, זה הפירוש לכול ההיעלמויות, זה הפירוש לסבל של הילדה, זה הפירוש לאגף הסגור, ואני כבר יודע הכול.
אני יודע הכול על האנשים הנבלעים, אני יודע הכול עלייך כי אני ראיתי את הנבואה-"

"נבואה?"

"כן, של אחת המורות שלך, אני לא אנקוב בשם, ואני יודע שהיא קשורה בך ואת בה. בך ובמר פוטר הצעיר. הנבואה מדברת עליכם דיבורים רבים,
כבר שבועות מספר מועצות קוסמים מתדיינים בנושא, הגורל הבלתי נמנע מחכה לצאת החוצה ואני מריח את היגון והפחד והתשישות."
הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך לדבר.

"איך אני קשורה בנבואה, איך אנחנו קשורים בנבואה?" עיניה של לילי נצצו.

"את ופוטר הם גורם מסוכן וביחד אתם יכולים להרוס לי את הכול, אתם תוכלו להרוס אותי, את הכול, למנוע ממני לשמור על ההורקרוקס."

"אבל לא תכננו לעשות כזה דבר בכלל אז דבר כזה לא מזדמן לקרות."

"הו, זה היופי שבנבואות, או הטרגדיה שבהן, המסלולים משתנים, הדעות משתנות ובגלל זה את מבינה מה יהיו מעשי ובילו צעדים אנקוט. אז אני שואל אותך. האם את מפחדת מהמוות."

"לא." ענתה לילי בקול רוטט אך מבשר קור רוח.

"אז אני מניח שלא תהיה בעיה אם כך."

"בעיה עם מה?"

"עם המוות כמובן, אני סיפרתי לך יותר מדי. אבל היית מתה כך או כך."

לילי זינקה, מכיסאה במהירות, נמלטה לקצה החדר, מביטה על הילדה הקשורה בחוטים המתפתלים.
נראה שמבטה של הילדה היה עליה.

הדלת נפתחה בחבטה תשושה, מייקל גרר את ג'יימס והשליך אותו על הקרקע.
גרונו היה מוכה דם, משופשף וחבול, כך גם ידיו ופניו השרוטים.

"לילי-" זה היה הדבר הראשון שניסה לומר תוך יריקת דם מפיו על הרצפה הקרה כקרח.

"גיימס-" צעקה לכוונו, ידיה על פיה. היא לא יכלה לראות אותו ככה.

לילי וג'יימס נגררו לחדר השני. מייקל סחב את לילי. פיטר פטיגרו סחב את ג'יימס.
השלשלאות הזוהרות שעטפו את הילדה המצומקת והנאבקת ועליה ההורקרוקס, הקימו אותה והרחיפו אותה באוויר החנוק, המאובק.

הארון ממנו נכנסו עוד היה שם. האור שהפתיע אותם לא פחות ממקודם עוד זרח והאיר את החלל.

"אל תיגע בי." נאבקה לילי במשך הדרך, מתנערת ממנו כליל, אך הוא הידק את אחיזתו, לוחש לה באוזן בדיחות פרטיות.

לילי וג'יימס עמדו אחד ליד השני, היא אחזה בכתפו. בכתה.
ואז היא ראתה את זה.
ג'יימס היה תשוש, עיניו עצומות למחצה.
הארון, היא שמה לב לארון המעבר. מתחתיו ניצב השרביט שלה. שנשכח כליל ממוחות כולם.

"אתה בסדר?" שאלה
הוא לא ענה לה. "ג'יימס? פוטר?" עיניו נעצמו לחלוטין. היא תמכה בעמידתו והרגישה את משקלו גובר ונתמך בה יותר. נופל.
הילדה המתפתלת הייתה במרחק נגיעה מהם. אבל הם עמדו בלי לזוז. לילי דואגת לג'יימס.
היא הייתה חייבת לעשות משהו.

וולדמורט שלף מדש גלימתו השחורה והמתקלפת שרביט ארוך ודק, כוון אותו אל לילי, מייקל עשה את אותה פעולה לכוונו של ג'יימס, שנראה מת בכול מקרה. לילי לא הפסיקה לחשוב עליו.

דמעה נוספת זלגה על לחיה. "ג'יימס," לחשה יודעת שזה הסוף. "אני..."
אור ירקרק החל לבקוע משרביטם.

הנשימה שלה האיצה פעולתה, אין לה סיכוי לנצח במלחמה האין סופית הזו. הערב נגמר. נגמר לנצח. היא הבינה את הטעות שעשתה,
היא הבינה שעשתה טעות שלא דברה עם ג'יימס עד עכשיו.
האדמה עמדה להיקרע לחלקים קטנים שיפילו אותה בסופו של דבר לתהום האבדות.



***************************************

העצבים שלה לא פעלו כרגיל. פעולות ריקות בלבד, פעולה שנעשית בלי שאתם יודעים שנעשית.
היא הרגישה את רגליה זזות, כתפה כואבת, סוחבת את ג'יימס לצידה.
אחרי שניות השרביט היה בידה.

היא מלמלה משהו במהירות, מהירות הבזק. מהירות שלא נתנה לאדון הקר והתחום זמן להגיב.

הילדה הקשורה באוויר ריחפה לכוונה. היא פסעה צעד אחורנית, הניחה את ג'יימס בבטחה בארון, כשהילדה נכנסה פנימה, היא סגרה אותו.
ניצוץ ירוק פגע בקרום העץ הקשה והמחליד. הארון נשבר לחלוטין.
הם עפו ממנו מעלים עשן סמיך, שמלתה של לילי קרועה, הם היו בחדר הנחיצות.

ראשה כאב, היא לא הבינה מה עשתה באותם רגעים, רק עפעפיה הקופצות והנעצמות באיטיות היו אלה שהשאירו אותה פיכחת, אך לא להרבה זמן.

לילי התמתחה בנוחיות יתרה על השטיח הגדול בין ערימות הזבל הגדולות שיצא לה לפגוש לפני יממה.
מעליה עמדו מורים רבים, הם נראו רוגזים משום מה אך עזרו לה לקום.

הם הוליכו אותה לפסל המוזהב וכשזה הסתובב היא עלתה במדרגות וישבה על כיסא עץ מרופד ונוח ביותר.

"שלום, אוואנס." אמר דמבלדור בחיוך. היא ראתה אותו במטושטש, עד שהתייצב.

"איפה ג'יימס?" שאלה מיד, נוגעת בדמעות שנשארו לחות משכבר.

"הוא במרפאה."

היא לא נתנה לו לסיים את משפטו וקמה מיד. מנעול הדלת נסגר.

"סליחה, אני לא יכול לתת לך לצאת עד שתקשיבי לדברי."

"תן לי לצאת." סיבבה עוד יותר את ידית המנעול הכסוף.

"אני לא יכול, ציינתי זאת."

"אני צריכה לראות את ג'יימס, אני רוצה לראות את ג'יימס."

"אני יודע, את תראי אותו, שבי."

"ישבתי מספיק, תן לי לצאת."

"גברת אוואנס אני מנהל בית הספר הוגוורטס, קצת כבוד!" צעק בקול גס וקשוח, לא דומה לעצמו כלל.

היא הורידה את ידה מהמנעול, הוא ידע שיכל להתחיל לדבר.

"לילי, את ועמיתך ג'יימס לא הקשבתם להוראותי, אבל זאת מן  הסתם, חוקים נועדו כדי להפר אותם," המשיך "למרות זאת, עשיתם מעשה חמור, וגם הוא ידעתי שיקרה וכי עשיתי טעות שלא מנעתי זאת מלכתחילה."

"אני יודעת את כל זה, משהו נוסף?" היא רצתה ללכת לראות את ג'יימס בתכיפות, לא היה אכפת לה מנועם דיבורה כלל.

"שמרי על לשונך. אוואנס, או שתהיי פה יותר ממה שאת אמורה להיות."

"סליחה פרופסור דמבלדור."

"ספרי לי מה בדיוק קרה שם"

הדבר הבא שקרה התרוצץ במוחה של לילי בשניות, היא לא ספרה לו מה שידעה, רק קצוות שלא מרמזים על דבר.

"וולדמורט. זה וולדמורט. הוא חטף ילדה, הוא רוצה אותה, אני לא יודעת למה, ו...הוא רצה להרוג אותנו, גם את פשר זאת אני לא יודעת. זהו בעקרונו של דבר."

"את בטוחה שזהו, אוואנס?"

"כן."

"את בטוחה שאין משהו שאת...רוצה לספר לי?"

"לא, אדוני, זה כל מה שיש."

היא הייתה עדיין מאובקת. עדיין מעלה ניחוח שרוף ומחליד.
היא יצאה ממשרדו של דמבלדור. השיחה הייתה קצרה משדמיינה, שמא פחדה שלא תסתיר את האמת טוב מספיק.

לילי נצבה מול דלתות המרפאה.
"מדאם פומפרי, איפה ג'יימס?"

"הוא ממש פה." כוונה אותה לווילון בד לבן, ניסתה לנגב את פצעיה ולהסיר את כתמי האבק.

היא הסיתה את הבד הלבן. כעת ג'יימס שכב על מיטה רדום כולו, לא זז, בקושי נושם.

הדמעות החלו לזלוג על לחייה שוב.
היא ישבה על כיסא לידו.
דברה. כאילו הוא מקשיב, כאילו עינו פתוחות והוא מותח אותה. משהו שהיא קוותה שיקרה שוב עם הטרגדיה שבכך

"היי, פוטר..." קולה נאטם באמצע "תראה אותך היום. לפני חצי שנה היית כל כך נקי, תינוקי, ילדותי, בלתי נסבל." היא משכה באפה "והשתנת...באמת השתנת. הקשבת לי, ותראה מה עשיתי לך."
היא בכתה בקול, לא יכולה עוד לחסום את הסכר.

"את לא עשית לי את זה-" נשתנק ג'יימס בלחישה, לילי הרימה את מבטה. אחזה בידו, גלי החום שלו שוב הרגיעו אותה.

"כן, אני כן, אם לא הייתי מספרת לך את כל זה אז-"

"-אז היינו אותו הדבר."

לחייה של לילי האדימו פתאום, קבלו את גוון שערה.

"אני מצטערת."

"אני מודה לך."

היא הרשתה לעצמה לבכות עוד.

"הכול עוד פתוח ,פוטר, לא אמרתי לדמבלדור כלום, מה אם הוא ישאל על הילדה?"

"זה לא אמור להטריד אותך עכשיו, עשית מספיק דברים, תנוחי."

"אני לא יכולה."

"את חייבת."

"אבל אני לא רוצה. אני רוצה לסיים את הכול."

"גם אני."

"לפעמים זה סתם חסר תקווה."

"אבל אסור לוותר. גם אם יש מעט תקווה, כזאת שלא תיתן את הרצון לחכות."

"זה עמוק מדי, פוטר. איך אתה מרגיש, זה מה שחשוב עכשיו."

"קצת כואב, אבל אני אחיה."

"אני מצטערת."

"אל."

הם ישבו במרפאה, דברו.
הלב של לילי עדיין דפק, הוא אף פעם לא הפסיק.
ידיה לא הפסיקו לאחוז בשלו. החמימות הזו הרחיקה אותה מהכול, היא אף פעם לא הרגישה ככה.
רק ברגע שעמדה לאבד אותו, הרגישה כמה יחסר.

זהו, סליחה, אני חייבת להתנצל, אני עדיין במחסום כתיבה, פשוט ייבשתי אתכם מספיק.
אבל תודה בכל זאת :) אני אשמח לתגובות... 
 

הפרק הקודם		הפרק הבא