מלחמת האהבה

אז היי הי!

חזרתי עם פרק מסעיר במיוחד, מקווה שתאהבו!

פרק מנקודת המבט של אילין, הבת של ג'יני ודין.

כשהגענו לתחנת הרכבת אבא הוריד אותנו בלי לומר מילה. קצת נלחצתי. הוא נראה....איך לומר את זה? קצת מעוך, מחוץ.

" הכל...הכל בסדר, אבא?" שאלתי בהיסוס. עיניו הלא ממוקדות בהו בחלל שלפנייו בבילבול. " מה?!" הוא קפץ. " אה, כן. אני בסדר גמור".

" יופי" הנהנתי בראשי. אבא סגר בחבטה את דלת המכונית. " אז חמודים, תשמרו על עצמכם ותהנו. תלמדו ותשקיעו. ובלה בלה בלה. אני לא אמא, אבל זה באמת חשוב".

הנהנו בכובד ראש, וכל אחד תפס את המזוודה שלו. בידי האחת החזקתי את אנג'ל, ובידי השנייה החזקתי את מזוודתי הכבדה. אבא קרץ לי.

כשקורי התקדם הוא תפס אותי לרגע מאחור. " תבטיחי לי שתשמרי על אח שלך, בסדר?" הוא שאל אותי. הבטחתי. אבא נתן לי חיבוק מוחץ וזירז אותנו להמשיך הלאה.

" עשרה לאחת עשרה, תמהרו! בסדר, קורי, אני ייכנס איתך ראשון ואז אני יבוא ויאסוף את אילין, בסדר? תחכי לי כאן ואל תזוזי" ביקש אבא. הנהנתי בראשי.

אבא תפס את עגלתו של של קורי, התקדם במהירות ולפני המחסום התחיל לרוץ. קורי נשרך אחריו, שולח לי חיוך של עידוד. חייכתי חזרה בעגמומיות. לא היה נראה לי שהיום הזה הולך להיות טוב כל- כך.

הזמן זחל לאט כמו צב. נו איפה אתה, אבא? התעצבנתי עליו. עשרה לאחת עשרה, חמישה לאחת עשרה... הזמן עבר ואבא לא הגיע. כשהיה כבר שתי דקות לאחת עשרה נלחצתי.

תפסתי את מזוודתי ולפתתי היטב את אנג'ל, לכל צרה שלא תבוא, והחלתי לרוץ לעבר המחסום. שועטת לעברו בפראות. כמו שור זועם. זה היה נראה כמו בהילוך איטי.

ברגע המעבר עצמתי חזק חזק את העיניים. חיכיתי שנייה ואז הרשתי לעצמי לפתוח אותן. רכבת אצילית ומפוארת נחה לה על המסילה, מוקפת אנשים וילדים. הייתי מרשה לעצמי להתפעל מהמראות, אלמלא הייתי לחוצה כל כך.

השעון הורה דקה לאחת עשרה. קיטור החל לעלות מן הקטר. מכיוון שאבא וקורי לא נראו בשום מקום, נדחקתי בתוך ההמון הצפוף ובשנייה האחרונה ממש עליתי על הרכבת במהירות.

שנייה לאחר שעליתי אל הרכבת הדלתות נסגרו מאחוריי. קפצתי בבהלה ונרתעתי אחורה. התאפסתי על עצמי, והתחלתי להתקדם במעבר הצר וחיפםשתי לעצמי תא פנוי.

עברתי איזה שלוש מאות תאים, ולא מצאתי תא ריק. כמעט שהתייאשתי, אבל בסוף מצאתי תא ריק. עם אדם אחד. מצמצתי בעיניי כדי לבדוק שאני לא הוזה. זה היה קורי, בוודאות!

בלי לנקוש על דלת התא הטלתי את עצמי על המושב. קורי הרים את עיניו מהספר שבו היה שקוע. " אילין? את בסדר?" הוא קפץ בבהלה ובהתרגשות. " אני בסדר. למה אבא לא בא לאסוף אותי?" שאלתי.

" הייתה תקלה זמנית במחסום. איש לא יכל לצאת מהרציף" הוא הסביר. " ולהיכנס כן?" שאלתי. " עובדה שאת פה" הוא חייך. נשמתי בהקלה. " כשהיה שלוש דקות לאחת עשרה הוא ממש נלחץ" סיפר לי קורי.

באמת?" שאלתי. " כן" גיחך קורי. " הוא צעק בקולי קולות 'הבת שלי בחוץ! הבת שלי בחוץ!' וכאלה...". "אני ישלח לו מכתב כשנגיע להוגוורטס" הבטחתי לעצמי. " מעולה" .

שתיקה עמוקה פרצה לפתע. התרווחתי במושבי ופתאום נזכרתי כמה שאני עייפה. פיהקתי פיהוק גדול והתכרבלתי בסוודר שלי. איזה יום מתיש, חשבתי. חייכתי אל קורי והוא חייך אליי חיוך מהוסס בחזרה.

ממש כשהתחלתי להרדם, דלת התא נפתחה בחבטה גדולה וילדה בלונדינית עם שתי צמות הופיעה בפתח. " שלום, אני ג'יימי. כל התאים מלאים לגמרי... אפשר להצטרף בבקשה?". 

הפרק הקודם		הפרק הבא