זה פשוט בלתי אפשרי!

"בלייז, אני צריך לשלוח מכתב לאבא... אתה בא?" שאל דראקו, כאשר השניים עזבו את האולם, לאחר הארוחה.

"אוי, דראאאאקו..." משך בלייז, "אבל זה רחוק כל כך! אולי עדיף שאני אחכה לך בחדר המועדון, על הספה?.."

"יאללה, לך," חייך דראקו, ולאחר מכן הוציא לשון. "עצלן!"

"סורי..." גיחך בלייז, נעלם מעבר לפינה, חוזר כעבור שנייה ומוסיף "תזהר! הפוטר החרמן שלך יכול להיות בכל מקום!"

"עזוב אותי! הוא לא שלי, דבר ראשון. ודבר שני, לקחו אותו למרפאה!" ענה דראקו בטון בלתי-מרוצה, ומבלי להגיב לצחקוק השמח של חברו פנה אל עבר גרם המדרגות המוביל למגדל המזרחי.

מעניין, האם פוטר ירגיש טוב יותר אחרי שישקו אותו בכל מיני שיקויים מרדימים? דראקו חייך, מדמיין, כמה פופולריות יהיו התמונות שלו מתפשט באמצע האולם הגדול.

'אני מאוד מקווה שפוטר לא יעבור על זה בשתיקה!'

בעוד הוא מטפס במעלה המדרגות, שריריו התחממו מעט, והכאב נחלש. גבו, לעומת זאת, המשיך לכאוב. 'אז אני אצטרך, בכל זאת, לבקש משחה מרגיעה ממדאם פומפרי...'

הינשוף השחור של דראקו השמיע קול שמח כשראה אותו, מתיישב על כתפו, נכון לבצע כל מטלה שדראקו יטיל עליו. נותן לחיה הנאמנה ביסקוויט, מאלפוי קשר לרגלה את המכתב המגולגל. שנייה מאוחר יותר, הינשוף עף דרך החלון, נעלם מבעד לדמדומי הערב.

'אם אבא לא עסוק, אני אמור לקבל ממנו תשובה כבר מחר.'

'לא, אבל אחת עשרה פעמים... הזין שלו יהיה משותק מזה לשבוע שלם!' שוב ושוב חלפה המחשבה בראשו, בעודו יורד במדרגות. 'ומה אכפת לי בכלל?! מצדי שיהיה משותק מזה לשנה! בעיה שלו!'

לצערו הרב, הוא לא הבחין בצל, האורב לו בגומחה שמעבר לסיבוב. לכן, כאשר גופו החם של מישהו קפץ עליו מאחורה, מצמיד אותו עם הפנים לקיר, דראקו זעק, בשילוב של הפתעה וכאב בגבו, לא מצליח להתחמק.

'פאק!!! לא! רק לא זה! פאק!!!'

הוא הבין טוב מאוד מי זה היה, עוד לפני שקול מוכר עד כאב לחש באוזנו, "שלום לך, נסיך..." מאלפוי הרגיש את נשימתו החמה על עורו.

"מה, באמאשך, אתה עושה, פוטר?!" הכול ריצד אל מול עיניו, כאשר זוג ידיים חמימות החלו לטייל לאורך מותניו, גבו, ירכיו, מנסות להוריד ממנו את גלימתו.

"איזה שאלות מטומטמות, דראקון שלי..." פוטר נישק את אוזנו, הבל פיו החם שורף את עורו של הסלית'ריני פעם נוספת, דראקו נרעד. "אני רוצה אותך..."

'מה?!'

"פוטר, אתה התחרפנת לגמרי! תוריד ממני את הידיים שלך!" קרא דראקו, מנסה להשתחרר מאחיזתו הטובענית, אך הצליח רק להסתובב, מוצא את עצמו בקרבה מסוכנת מהעיניים השחורות לחלוטין. פוטר לא הרכיב את משקפיו, שיערו השחור נדבק אל מצחו המזיע ושפתיו התעקמו לחיוך רחב.

'הבנתי... הוא השתגע...'

"עזוב אותי!!!!"

"בחיים לא! אתה, הרי, רצית את תשומת הלב שלי? אז קבל אותה!" ענה פוטר, ומבלי לאפשר לו להשחיל מילה, בתנועה חדה התקדם קדימה.

כל מחשבותיו של דראקו התפוגגו בבת אחת, כאשר השפתיים החמות, היבשות, נצמדו לאלה שלו. אש בערה בו, שורפת את הטיפות האחרונות של השליטה העצמית שלו.

החום הבלתי-רגיל של הידיים החזקות המחבקות אותו הכריח אותו להצמד אף יותר, להיכנע, להתמסר באופן מוחלט ללשון הזרה העיקשת, אשר חדרה לפיו בחוצפה.

עוצר בכל כוחו את הגניחה, דראקו אזר את אחרוני השאריות שנותרו מכוחותיו ואחז בעזרתם בחזהו של הגריפינדורי. אולם, להתנתק ממנו הייתה משימה קשה משתיאר לעצמו. פוטר, מתעלם לחלוטין מהניסיונות הכושלים, דחק קדימה את ירכיו, מוצץ את פיו כמו עלוקה, נראה כאילו מנסה להוציא את לשונו של מאלפוי ממקומה.

'פאק הוא נראה כאילו הוא עומד לאנוס אותי! צריך לעשות משהו. ומהר!' המחשבה עברה בראשו בפעם העשירית, אך היא לא עזרה להקל על המצב...

לעשות משהו במצב הזה, לא הייתה משימה קלה במיוחד. בסופו של דבר, מבין שזוהי האפשרות היחידה שתגרום לו להשתחרר, דראקו שלח את אחת מידיו מטה, אל בין רגליו של פוטר, מרגיש מיד... בו. גם דרך המכנסיים, המקור הרגיש נעים הרבה יותר מהכפילים מעץ שלו, שנותרו במגרה שמתחת למיטה.

'לא, זה לא יקרה!!!'

דראקו אזר כוח ובכל הכוח הידק את אחיזתו. קוטע את הנשיקה המסחררת, פוטר קפץ, גונח בקול, לא היה ברור אם מהנאה או מכאב, אבל הכי חשוב - שחרר את אחיזתו!

השניות הבודדות הללו הספיקו למאלפוי, כדי לצאת לחופשי. הוא דחף את פוטר והחל לרוץ במעלה המדרגות. הוא שמע איזה-שהן צעקות המופנות לעברו, ואיזה צחוק מטורף, אשר היה יכול לעורר קנאה אצל הלורד וולדמורט בכבודו ובעצמו, אך לדראקו לא היה זמן להתעמק במשמעות של כל אלה, מתרחק במהירות מהנער המטורף. לבסוף, לאחר שעלה מספר קומות, הוא נשען על אחד הקירות, מתנשם בקול, מכניס יד לכיס על מנת להוציא את שרביט הקסמים שלו.

אולם, למרבה האימה, כיסו היה ריק.

"לעזאזל!!!"

'הוא כנראה נפל כשפוטר התנפל עלי!'

"דראקו!!! איפה אתה, ממי שלי???" נשמע הד חזק מכיוון גרם המדרגות,  גורם לגופו של דראקו לרעוד. "אני רוצה כל כך..."

את הדבר שפוטר רצה, דראקו לא נשאר לשמוע, פותח שוב בריצה. הוא הרשה לעצמו להיעצר, רק לאחר שהתחבא באחד המעברים הצרים, כמה קומות מעל.

מציץ בזהירות ממקום מחבואו, הוא עצר את נשימתו והקשיב בחדות.

'כנראה הוא עבר... יש שקט...'

מאלפוי נשם לרווחה, מנסה ללא הצלחה להפסיק את רעד ברכיו.

והדבר שהפחיד אותו יותר מכל, לא הייתה אפילו העובדה שמניאק משוגע רודף אחריו, אלא התגובות של גופו שלו לקרבה של פוטר... הזין שלו, אפילו עכשיו, היה במצב חצי-קשה, ונדמה היה שהאדרנלין מקשה אותו עוד יותר.

'הוא רוצה אותי... פוטר רוצה אותי. זה בלתי אפשרי! או שאולי זה כן? ולמה אותי?!'

דראקו ליקק את שפתיו, שרק לפני זמן קצר נושקו על ידי פוטר, מנסה להוציא מראשו את הזכרונות על הנשיקה הנואשת, המסחררת.

"אז, הנה אתה, אהוב שלי!" נשמעה קריאה שמחה מאחוריו.

דראקו קפץ למרחק של לפחות חצי מטר, מרוב בהלה, מביט באימה בסיוט ירוק-העיניים שלו, שניצב מולו. מבלי לענות, הוא החל לרוץ פעם נוספת. 'איך הוא הצליח להתגנב בשקט כזה?!' מאחוריו נשמע שוב הצחוק המטריד, ודראקו התכונן לאיזה כישוף שיגיע מאותו הכיוון. אבל, לא. לא התרחש דבר. 'הוא משחק... ראש-צלקת המזדיין הזה משחק אתי, כמו חתול עם עכבר!'

גרם מדרגות נוסף, מסדרון, גרם מדרגות נוסף, פנייה, מסדרון. פעימות לבו נשמעו בעוצמה באוזניו... לא עומד לא יותר, לפחות.

שקט.

"אדון מאלפוי?" דראקו קפץ פעם נוספת, מסתובב תוך כדי כך. אך, למרבה המזל, מולו נמצא לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור, בכבודו ובעצמו. 'ניצלתי!' הייתה זו פעם ראשונה שדראקו שמח כל כך לראות את הזקן הסנילי! דראקו היה מוכן לירוק על כל העקרונות שלו, ולנשק את סוליות נעליו.

"פרופסור דמבלדור! עזור לי! פוטר רודף אחרי!" הוא זעק לעברו.

"הארי? אדון מאלפוי, הסבר לי - על מה אתה מדבר?" דמבלדור הביט בו בבלבול מבעד למשקפיו.

"פוטר השתגע! הוא רוצה לאנוס אותי!" דראקו חש מבוכה רבה לומר את כל זה, אך הוא ידע - רק האמת תוכל להציל אותו כעת.

"מדוע אתה אומר דבר כזה?!" המנהל כיווץ את גבותיו, "זה לא הגיוני!"

"אבל זאת האמת! אני..." דראקו נהם בייאוש, נזכר שהמנהל לא היה בארוחת הערב, מה שאומר, שהוא לא ראה את הדברים שפוטר עשה. "הוא..."

את דבריו לסיים הוא לא הספיק, שכן הוא נקטע על ידי קול צעדים מהירים שנשמע מאחוריו.

"הו, מאלפוי! חיפשתי אותך בכל מקום..." אמר פוטר בשמחה. נראה היה, שנוכחותו של המנהל לא הפריעה לו כלל וכלל. "שלום, פרופסור דמבלדור!"

"אוי, הארי! ילד שלי, שלום גם לך!" המנהל קרן משמחה, "מה שניכם עושים כאן?"

'מעניין מה יהיה לפוטר לענות על זה!'

"קיבלנו עונש משותף!" ענה פוטר בביטחון, נועץ מבט במאלפוי, אשר החל להתקדם באיטיות בכיוון הנגדי.

'מה?! איזה עונש, לכל הרוחות?!'

"הוא משקר! הוא רודף אחרי!" צייץ דראקו.

'פאק, אני צווח כמו בחורה!'

"מאלפוי, תפסיק לדבר שטויות..." הארי נחר, "עדיף שתודה, פשוט, שאין לך כוח לשטוף את הרצפה בכיתת ההגנה מפני כוחות האופל ואתה רוצה להפיל את זה עלי!"

"אל תשקר! מי הצמיד אותי לקיר ומישש אותי לפני עשר דקות?!"

עיניו של הגריפינדורי התרחבו, בצורה הטבעית ביותר שאפשר, וננעצו בו במבט מזועזע. לאחר מכן, הוא עשה תנועה של 'אתה משוגע'. "אתה דפוק לגמרי, נמייה! היית מת! שאני... אותך?! איכס!" פוטר עשה כאילו הוא עומד להקיא ונענע בראשו. "אתה עובר כל גבול!"

"איזה משחק מלוכלך אתה משחק בדיוק, יצור גועלי שכמוך?!" דראקו לא התאפק וקרא.

"הפסיקו זאת מיד, שניכם!" קטע אותם דמבלדור בחומרה, "הארי..."

"זה פשוט שפילץ' נתן לנו היום עונש, שמאלפוי כרגע מנסה להתחמק ממנו ולהפיל הכל עלי." על שפתיו של פוטר ריצד חיוך בטוח ובעיניו ריצדה להבה ערמומית. הוא משקר, המנובל!

דמבלדור שתק לרגע, ולאחר מכן פנה אל דראקו. "אדון מאלפוי, ציפיתי ממך ליותר."

"אבל אני אומר את האמת..." נאנח דראקו בייאוש, מבין כבר, שהזקן הארור בעל המוח החלול, בכל מקרה יאמין לגרסה של תלמידו האהוב.

"הו, את זה אנחנו מיד נבדוק!" אמר לפתע דמבלדור, מחייך, "מר פילץ'!"

מסתובב, דראקו אכן ראה את השרת של בית הספר, מדשדש כלפיהם. הבלונדיני לא יכול היה שלא לחייך. עכשיו הוא יראה, ששום עונש לא היה ולא נברא!

"המנהל דמבלדור, אני שמעתי כאן רעש. מה הולך פה?" חרחר פילץ', בעודו מלטף את גברת נוריס, שהחזיק בידיו.

"מר פילץ', התעורר כאן ויכוח קטן," אמר דמבלדור, מסדר את משקפיו, "הגד לנו, בבקשה, האם נתת לנערים הללו עונש לנקות את כיתת ההגנה מפני כוחות האופל היום?"

"עונש? על איזה עונש אתה מדבר?" שאל פילץ'.

דראקו הביט על פוטר במבט מנצח, חוגג את החופש שלו, אך הנער השני רק חייך בקושי בתגובה, מהנהן אל עבר השרת.

ארגוס פילץ' לא הבין מיד מה רוצים ממנו, אך גלגלי השיניים במוחו הזקן, בכל זאת, לאחר מאמץ מה החלו להסתובב, מאפשרים לו, להבין את המזל הרב שהזמנן לפניו. בעיניו החלה לנצנץ מדורונת קטנה, שהלכה והתעצמה לשרפה עוצמתית - הרי, לא בכל יום מתאפשר לו סתם כך, ללא כל מאמץ, להשיג תלמידים לביצוע עונשים! כל מה שצריך היה לעשות, הוא פשוט לנצל את המצב הקיים...

"אה, כן! אהמ-אהמ. עונש!" הוא קרא, חיוך גועלי וחסר שיניים מתפשט על פניו, "כן-כן, בהחלט היה דבר כזה!"

לומר, שדראקו היה מופתע, זה כאילו לא לומר דבר. לא היה כוח, אפילו, לצחקק בעצבנות.

"מר מאלפוי," אמר דמבלדור בקרירות. "אני אדבר בחומרה עם אביך בפגישתי הבאה אתו. לומר דברים כאלה... זה לא מקובל. וכעת, סלחו לי, יש לי עיסוקים." המנהל הנהן לעבר פילץ', קרץ להארי, ונעלם מעבר לפינה.

"קדימה, נלך," חייך פילץ' אל הנערים, מתחיל להתקדם לכיוון הנגדי. "אני אמצע לכם תעסוקה... משהו כל-כך דוחה. נכון, גברת נוריס?"

החתולה הזקנה יללה בהתלהבות בתגובה, קופצת מידיו.

דראקו נותר לעמוד במקומו, מבטו נעוץ בפוטר, שנראה מאושר ביותר. הוא ממש לא התכוון להסתובב אליו עם הגב.

"אני הולך להעניש אותך עכשיו על הרבה דברים, מאלפוי" סינן פוטר בטון מסוכן.

'מה הוא מתכננן, חולה הנפש הזה?!'

ממשיך לחייך, הגריפינדורי הוציא את שרביט הקסמים שלו.

'מה?!'

וללא ניד עפעף, שלח לעבר פילץ' לחש משתק.

"לא!" הספיק רק לצעוק דראקו, רואה כיצד השרת מתמוטט על רצפת המסדרון.

ואז הכל החשיך.

הפרק הקודם		הפרק הבא