רק טעות אנוש קטנה

שנה טובה לכולם, תהנו! :)

~

פטרישה החלה להתייפח בקול. ידה המנחמת של הפרופסור מקגונגל הונחה על זרועה, אולם היא התעלמה ממנה ורצה לעבר אחיה- לעבר מי שהיה אחיה.
"אח שלי..." היא מלמלה בקושי. ראייתה הטשטשה מרוב דמעות. "תתעורר, בבקשה..."
אולם היא ידעה כי דבר לא יועיל כעת, וחרטה החלה להזדחל לאיטה אל תוך ליבה הקרוע- היא ידעה על הסכסוכים הרבים בין שני אחיה; היא דיברה לא פעם ולא פעמיים עם ההורים, שהיו די אדישים ומרוחקים בכל הנוגע לבן המאומץ- בפועל, היא פשוט נתנה להכל לקרות; היא נתנה לגורל להוביל אותם.
וזה מה שקבע הגורל, שהיא בטיפשותה הניחה לו לפעול- זה מה שתמיד חששה שיקרה, שהזהירה מפניו; שבתוך תוכה ידעה שיגיע אם לא ייעצר בזמן.
"החוצה!" פטרישה שמעה בקושי את הפרופסור מקגונגל מגרשת את התלמידים הסקרנים ממשרדה.
"אני רוצה להודיע להורים שלי." קולה היה חלש, חלול וריק מתוכן. היא הרימה את מבטה וגילתה כמה זוגות עיניים שהביטו בה ברחמים, וכעת הנהנו בהסכמה רועמת. לאיש לא היה מה לומר.
"וויזלי-" הפרופסור מקגונגל הייתה הראשונה שהעזה לפצות את פיה. קולה רעד קלות בעת שדיברה. "איפה מצאת אותו?"
"הוא היה בחדר הנחיצות, פרופסור."
בבת אחת פטרישה חשה איך כל העיניים עברו חיש אליו, כמו היה מגנט. הפרופסור מקגונגל הביטה בו כאילו היה זה וולדמורט שעמד לפניה. פטרישה הופתעה אף היא; חדר הסודות? המקום עם האגדה שהתגלתה כאמת, שהושמד לפני יותר מעשור? מה לאחיה ולכל זה?
"חדר הסודות?" הפרופסור חזרה אחריו, המומה לא פחות ממנה. "מה עשית בחדר הסודות, וויזלי? ובעצם, מדוע נכנסת להוגוורטס?"
עיניו של וויזלי שוטטו בין כל הנוכחים במהירות, כאות מצוקה.
"השאירו אותנו לבד בבקשה." הוא ביקש, והביט בפטרישה ובקבוצת התלמידים הקטנה שעוד נשארה שם- ככל הנראה, כמה מדריכים.
"אני נשארת. אני רוצה לדעת מה קורה כאן." פטרישה אמרה בו ברגע שמבטיהם הצטלבו.
"תסלחי לי, עלמה צעירה-"
"זה בסדר, רונלד. פטרישה היא האחות של שני הנערים. היא יכולה להישאר." הרגיעה אותו הפרופסור. "השאר, החוצה!"
הפרופסור ערכה היכרות קצרה בין השניים בעוד המדריכים, שנראו כלל לא מרוצים אולם לא פצו את פיהם, החלו לצאת משם. כאשר החדר התרוקן לגמרי, הפרופסור הטילה מספר לחשי הגנה על המקום רק למען היסר הספק. היא נעצה ברון וויזלי מבט נוקב ומעורר יראה.
"זאת הרמיוני." הוא פתח.
"היא התעוררה??"
"לא- לא." הוא הסביר בעצב, והשפיל את עיניו. "זה רק ש...יש משהו שלא סיפרתי למשרד הקסמים- כשמצאתי אותה, היא עוד לא הייתה מחוסרת הכרה."
"תמשיך."
"היא אמרה משהו על חדר הסודות."
"איך היא קשורה לאחים שלי?" פטרישה התפרצה. "מה עוד היא אמרה? מה בדיוק?"
"הירגעי בבקשה, העלמה סמפר." ביקשה הפרופסור. הביטוי 'העלמה סמפר' מתגלגל בכזו חלקלקות על לשונה, חשבה פטרישה לעצמה. כמה ששם משפחה יכול להטעות...
"אני מצטער, עלמתי- פרופסור-" עיניו של הגבר האדמוני לא סרו מהרצפה. "אבל אני חושב שכדאי שאדבר עם הארי לפני שנמשיך מכאן."
"עם פוטר?"
"אני יודע לזהות מתי החבר הכי טוב שלי מוטרד." הוא הסביר במהירות. "אני כמעט בטוח שהוא ישפוך מעט אור על המצב."
"אם כבר הזכרת את פוטר, חשוב שתדע גם אתה: פוטר היה כאן פעמיים. הוא חיפש את ברייס סמפר- למעשה, היה זה ביום שבו הכריזו על האחים כנעדרים."
"את רומזת משהו?" פניו האדומות ממילא של רונלד וויזלי האדימו עוד יותר. לראשונה מתחילת השיחה הזו, הוא הרים את מבטו ונעץ את צמד עיניו בפרופסור; אולם זו לא שמטה את עיניה.
"פוטר התנהג מוזר, ויעידו על כך המעטים איתם נפגש לאחרונה." הפרופסור לחשה. "אין לדעת... תמיד קיים החשש שמא כושף-"
"הוא לא!" אמר רון בקול רם ובטוח.
"ובכן, אני מציעה שתלך לברר את זה איתו." היא נאנחה, ופנתה לפטרישה. "יקירתי, אני חושבת שכדאי לך ללכת עוד הלילה לבית הורייך. יהיה זה פחות נעים אם הם ישמעו את החדשות ממקור אחר, וסביר להניח שכבר בבוקר יתחילו לרוץ שמועות..."
"את צודקת, פרופסור." היא ענתה. וויזלי הנהן.
"שניכם, השתדלו בבקשה לחזור הנה מחר בבוקר, ברגע שיתאפשר לכם זאת. אני אעדכן את משרד הקסמים- אם לא אהיה במשרדי, נא המתינו בשקט. לילה טוב." הם לחצו ידיים זה לזה.
"בהצלחה!" איחלה לה הפרופסור, אולם פטרישה בקושי שמעה אותה- היא חששה שתתמוטט מרוב כל המידע הקשה. הארי פוטר חיפש את אחיה המפוקפק והמאומץ. האם יכול להיות שהארי פוטר המהולל אכן הגיע הנה כדי להשמיד את זכרי משפחתה? ואם כן- מה אם הצליח? מה אם היא תאבד יותר מאח אחד הלילה...? ואיך תתנסח לפני הוריה בצורה הטובה ביותר, כשמחשבותיה כה מבולבלות? היא בעצמה לא בטוחה במה שקורה...
היא ידעה שכך או אך, הוריה לא ירצו לשמוע דבר: הם תמיד האשימו את ברייס, וכך גם יהיה הפעם... ובכלל, האם מותר לה לספר על פוטר? הן כלל לא מדובר בעובדות... עדיין לא, על כל פנים.
"פטרישה, מוטב כי תלכי עכשיו." הפרופסור קטעה את מחשבותיה המפוחדות, ופטרישה הבינה שהיא עומדת בקיפאון שכזה כבר זמן רק מדי; וויזלי כבר לא היה שם.
"פרופסור, את חושבת שהם ינסו להבין את ברייס?" לרגע אחד היא הביטה הישר בעיניים הבהירות שהביעו טרדה רבה, ואז העיניים חמקו ממנה. הפרופסור נעה בכסאה באי-נוחות, והחלה לטפל בערימת הניירת שהצטברה על שולחנה.
"לצערי, איני מכירה את משפחתך מספיק כדי לקבוע זאת. כפי שאת כבר יודעת, את היחידה מכל משפחתך שזכיתי ללמד מעט טרם עברתי לניהול בית הספר בלבד."
פטרישה הנהנה. לא היה דבר שלא נאמר, והיא ידעה כי כל דקה מגדילה את הסיכויים שהוריה ישמעו על מה שקרה מאוזן אחרת.
היא ביררה עם הפרופסור היכן עובר גבול הוגוורטס ממנו תוכל להתעתק, ואזי התקדמה לעבר היציאה.
לראשונה בחייה, פטרישה הצליחה להבין את הריקנות הכואבת הזו שרק מעטים ידעו מהי.
היא עדיין הייתה בהלם מזה שאחיה איננו. הוא לעולם לא יקום יותר, היא לא תראה אותו עוד. היא עדיין לא הבינה איך זה קרה- איך אף אחד מהפרופסורים לא הבחין בתנועה חשודה ועצר אותה במעוד מועד? ויש את עניין חדר הסודות. כלומר, מישהו לחשנן מעורב בסיפור הזה; ובכל העולם, ישנו רק לחשנן ידוע אחד, מלבד ברייס עצמו... אבל מה לפוטר ולאחיה? ולמה דווקא חדר הסודות? הרי הארי פוטר לא אמור להיות טיפש, הוא לא ישאיר ראיה כזאת מפלילה אחריו, וכמוהו ברייס...
בלי משים, פטרישה התרחקה מספיק. כשהבחינה בכך, היא שאפה נשימה עמוקה ותרגלה את מה שעליו הוציאה רשיון חוקי לפני שנה- היא התעתקה.
ווילס הייתה עיירה יפה במיוחד. היו בה בכל רחוב עצים מלבלבים, ותחושת ירק כללית אפפה את המקום. החושך המשווע שהביא עימו הלילה הקדיר במעט את רוחו, אולם- מוזר ככל שיהיה הדבר- תחושת השלווה אינה שרה משם.
פטרישה צעדה בבטחה בין השבילים המוכרים, עליהם הייתה מסוגלת לרוץ בעיניים עצומות. הדרך הייתה קצרה, אולם רגליה נגררו בכבדות מעושה, באיטיות כה גדולה, עד כי ארך לה זמן רב מהרגיל. מקץ כעשור דקות, היא הגיעה לביתה: היה זה בית נאה למדי, כשאר הבתים באיזור זה. הוא היה לא קטן, אולם גם לא עצום- הוא היה בדיוק בגודל המתבקש. כשהיא עוד למדה בהוגוורטס- עד לפני שנתיים- הם לא גרו כאן. הם גרו באברדיו, עיר מלאה קוסמים שניחנה במיקום מעולה והתאפיינה בעיקר בקרבתה ללונדון, בדירת 4 חדרים; הוא היה בית מושלם מבחינתה, אלא שברייס וניק נאלצו לחלוק את אותו חדר- כלומר, כמעט בכל לילה מחופשות החגים היה וויכוח שהסתיים בכך שאחד מהם (בדרך כלל ברייס) עבר לישון בחדרה. הוריה חשבו שזה בלתי נסבל- אז במקום להעיף בכוח את האח שהיה בבירור הפחות רצוי בבית, הם עברו לכאן. כאן, לכל ילד היה חדר משלו. השינוי הזה הוכתר כהצלחה ענקית בעיני כולם.
פטרישה ידעה כי השעה כעת נושקת לשתיים. היא שיערה שהוריה ישנים, ושמוטב שתחכה עם החדשות למחר בבוקר ולא תקפיץ אותם בבהלה ממיטתם.
פטרישה שלפה את צרור המפתחות הצבעוני שלה, ופתחה את הדלת.
הדבר הראשון שהיא ראתה זה את הוריה זעופי הפנים יושבים בסלון הגדול ונועצים בה מבטים כעוסים.
"איפה היית?" שאל אביה, ושילב את ידיו בכעס.
אין ברירה, עליה לספר להם עכשיו. היא נאנחה, והתיישבה על הספה הקרובה ביותר אליה.

הפרק הקודם		הפרק הבא