האהבה חזקה מן המוות

השמש עלתה על בית הספר הוגוורטס, ששוב היה הומה אדם. באולם הגדול  שוב נשמעו קולות צחוק ופטפוט, מלווים בנקישות הסכו"ם. בשולחן גריפינדור ישבו הפוטרים והוויזלים, יחד עם אן ולואיז וויזלי- התאומות של ג'ורג' ואנג'לינה, שהצטרפו השנה להוגוורטס; רוברט מייקל וויזלי, הבן של צ'ארלי, שנה שלישית; ריצ'ל פיניגן, הבת של שיימוס שהתארח אצל רון והרמיוני בחופשה וסיפק הזדמנות לרוז וריצ'ל להכיר, ודורה תומאס, החברה של ריצ'ל והבת של דין. הם בדיוק התווכחו מה יותר טוב, רובי, רוברט, מייק או רוברט מייקל.

"רוברט מייקל זה שם ארוך," הטעימה רוז. "הוא לא מתאים לתלמיד שנה שלישית. בקושי לתלמיד שביעית!"

"אבל זה השם שלי." התעקש רוברט מייקל.

"רובי הרבה יותר חמוד." חיוותה ריצ'ל את דעתה.

"עדיף לך מייק." אמרה דורה.

"הכי טוב רוברט וזהו." החליטו התאומות.  אבל רוברט מייקל עמד על דעתו.

"קוראים לי רוברט מייקל בלי שום הברה מיותרת." אמר ושלח מבט מרדני בסובבים אותו.

"אני בעד. באמת זה שם חמוד." אמרה לילי ומזגה לה חלב. "ובקשר לאורך, רוז, פעם הכרנו תינוק, הבן של טרי ופדמה בוט, שקראו לו קולין אנטון. תינוק, רוז! תינוק!"

"אני עדיין חושבת שזה ארוך." עמדה רוז על שלה. "זה לא סותר. וטרי ופדמה האלו, לא יודעת מה עבר עליהם כשהם קראו לו ככה. מסכן, בטח אחרי זה הוא התבייש בשם שלו."

"אבל רוברט מייקל לא מתבייש. אז מה הבעיה?" התווכחה לילי. "אם לא הייתי יודעת שזה חשוב לאבא שלי שאני אהיה לילי דווקא, ולא לילי לונה, הייתי גם מעדיפה לילי לונה. זה השם שלי. לא סתם קראו לי ככה. אז למה שאני אתבייש?"

בדיוק כשרוז פתחה את פיה לענות, נשמע משק כנפיים,  והינשופים נכנסו לאולם בתעופה. הינשוף של משפחת פוטר, טרייל, צלל לכיוונם.

"טרייל- מה פתאום- אתמול עזבנו את הבית!" התפלא ג'יימס. טרייל שמט מכתב על ראשה של לילי. לילי נתנה בו מבט אחד, הסמיקה קלות, והכניסה לתיקה.

"מה כתוב על זה?"

"ללילי בלבד." ציינה לילי. "זה לא מיועד לך, אלבוס. גם לא לאוזניים שלך."

"טוב, הבנו."אמר הוגו במהירות. "לילי, את מתכננת ללכת לשיעור לחשים מתישהו?"

"כן, עכשיו." אמרה לילי, סגרה את תיקה, נופפה לשלום לכולם והלכה עם הוגו, מפטפטת בקלילות, ובכלל לא דואגת בגלל המכתב.

רק אחרי ארוחת ערב נזכרה לילי במכתב. היא סיימה בתנועות עצלות למדי חיבור בתורת הצמחים, ואז שלפה את המכתב ופרשה לפינה צדדית.

'לילי יקרה.

כאן אמא.

בטח את מתפלאת למה אני כותבת לך כל-כך מעט זמן אחרי שנפרדנו ברציף. אגיד לך את האמת, העדפתי לחכות לכתוב לך מכתב ולא להגיד לך את זה בעל פה. ידעתי שתיכנסי להלם.

אני יודעת שלא הבנת כל החופשה מה פתאום אני מתנגדת לזה יותר מאבא. פעם פלטתי לידך בטעות שדראקו מאלפוי פגע יותר בי מאשר באבא. בלי ספק תהית על העניין. עכשיו אני הולכת להסביר לך.

הכול התחיל בערב אחד. חזרתי מהמדשאות. לא רציתי ללכת עם חברים שלי מהשנה הרביעית. במבט לאחור, זו הייתה טעות.

כשחציתי את האולם הגדול, ראיתי את דראקו מאלפוי בדיוק נכנס אליו. פניו האירו במעין להט פנימי. אבל אני לא בדיוק ייחסתי לזה חשיבות.

כשחלפתי על פניו, הוא נפנה אלי ואחז בידי. ספונטנית משכתי את היד אלי. אבל הוא אחז מדי בחוזקה. ואז הוא הניע את שפתיו ולחש לי:

'ג'יני, אני אוהב אותך.'

נאלמתי דום. לא הבנתי איך זה קרה. אז- להזכירך- אבא שנא את מאלפוי. כל הגריפינדורים שנאו את מאלפוי. אז איך, בשם מרלין, הצליח מאלפוי להתאהב בי?

מרוב הלם הרפיתי את היד. הוא ניצל את שעת הכושר, לקח את ידי- ונישק אותה.

במשך פרק זמן שנדמה היה כשעה הוא הצמיד את שפתיו ליד שלי. בדקות האלה- חרב עלי עולמי. תארי לך נערה בגילך, שאוהבת מישהו והוא לא אוהב אותה. זה מספיק גרוע. אבל מה- חוץ מזה, השונא הכי גדול של מי שהיא אוהבת-כן אוהב אותה. את יכולה לשער בנפשך תסבוכת גדולה יותר?

בשנייה שהוא הרפה ברחתי משם. האדמה בערה מתחת לרגלי. רצתי כל עוד רוחי בי למגדל גריפינדור.

בפעם השנייה הוא היה יותר מתוחכם. לא בפשטות. חזרתי מארוחת ערב. הוא פשוט נדבק אלי. אם מישהו היה רואה אותי, הוא היה בטוח שאני הולכת לבד. דראקו הלך לידי, ודיבר איתי בקול שקט. אני זוכרת בדיוק מה הוא אמר.

'ג'יני.' ועוד פעם: 'ג'יני. אני יודע שאת שומעת. את באמת לא צריכה לענות לי. אני יודע איך את מרגישה.

'את לא צריכה בכלל להתייחס למה שכל הגריפינדורים חושבים. אני בכלל לא אוהב את פנסי פרקינסון. את יודעת שאת היחידה שאני אוהב. וברגע שתתחילי לצאת איתי- אם את פוחדת ממה שכולם יאמרו- אני יכול להבטיח לך שהם לא יאמרו מילה. זה יהיה מדי מדהים ומקסים מאשר שהם יגידו משהו.

'בטוח את מרגישה בוגדת. את בכלל לא בוגדת. שום חוק לא קובע שלגריפינדורים אסור לצאת עם סלית'רינים! זה שכמה מהגריפינדורים הם-אה- לא אוהבים אותי במיוחד, זה לא אומר שלך אסור להתחבר איתי.

'די, ג'יני, תנסי לחשוב איך אני מרגיש. אני אוהב אותך, ג'יני. במלוא מובנן של המילים. אני אוהב אותך יותר מכל אדם אחר. ואת- את-'

בשלב הזה נשבר קולו. לא יכולתי לעצור את הדחף להביט בו. הוא עמד, נשען על הקיר, ודמעות אמיתיות עמדו בעיניו. ואז הוא המשיך.

'את עומדת שם, ומסתכלת עלי, מנותקת לגמרי מכל מה שעובר עלי. אני אוהב אותך, ואת- קוטפת את התקווה היחידה שנותרה לי, כאילו היא אינה אלא צמח בר.'

במראהו, כך, הוא נגע לליבי. פסעתי לכיוונו פסיעה אחת. ניסיתי למצוא מה לומר לו.

'יכולתי להציע לך ידידות,' אמרתי, 'אבל אני לא יכולה לעשות את זה למשפחה שלי. לאבא שלי. לרון. להרמיוני. להארי. דראקו, אין לך מה לעשות. בהארי אני לא אבגוד. אני אוהבת אותו.'

'את- את אוהבת את פוטר? את פוטר?!' באותו רגע הוא החוויר. החוויר לגמרי. הוא היה נראה כאילו נתקף בסחרחורת איומה. הוא נתמך בקיר. הנהנתי. הוא באמת נתקף בהלם, אבל רק לשנייה.

 הארי פוטר בחיים לא יציע לך לצאת." הוא אמר בקור רוח. "הוא אוהב את צ'ו צ'אנג. לא צריך להיות גאון בשביל לדעת את זה. הם יצאו כבר פעם אחת ורבו, וזה רק עניין של זמן עד שהם ישלימו. וחוץ מזה, גריינג'ר-'

'זה מספיק, מאלפוי.' אמרתי בכפור. 'עד כאן.'

הפניתי לו גב והלכתי. הוא עמד שם, מביט אחרי. כשתפס את עצמו ורץ אחרי, אני כבר הייתי מוכנה עם השרביט בהיכון. הצבעתי עליו באיום, והוא נכנע.

כשהגעתי לחדר השינה שלי, מפורקת ושבורה, הרמיוני בדיוק נכנסה לחדר שלי. היא תפסה אותי בוכה לתוך הכרית. לא עמדתי בזה. סיפרתי לה הכול. היא דאגה לי. סיפקה לי את התמיכה שהייתי כל-כך זקוקה לה. היא יעצה לי למצוא מישהו אחר. לא את מייקל קורנר, שכנראה מאלפוי ראה שזה לא אהבה. ככה אני ומייקל קורנר, שאיתו יצאתי עד אז, נפרדנו בתירוץ שהוא לא יודע להפסיד בכבוד, ואני התחברתי לדין תומאס. מייקל רץ להתנחם אצל צ'ו צ'אנג.

אבל גם בזה מאלפוי הבין שזה רק תחכום. הוא לא ידע שהרמיוני יודעת. אבל הוא ידע שזה תכסיס.

בפעם האחרונה נשברתי לגמרי. זה היה אחרי שהיה נראה כבר שאבא והרמיוני אוהבים אחד את השני. די. התייאשתי מאבא. הייתי בטוחה שהוא לעולם לא יאהב אותי. דין סיפק נחמה קטנטנה. אבל הרגשתי, שמילא אין חיי חיים. וכשדראקו רכן אלי, חיבק אותי ונשק לי בפרץ של תעוזה- נעניתי לו. בטירוף של רגע.

פתאום, כשהוא כבר הרגיש חדוות ניצחון והעמיק את הנשיקה- קלטתי עם מי אני מתנשקת. מי אוהב אותי. ובהרגשה נוראה- של אם כבר אז כבר- נתתי לו לנשק אותי. ועוד. ועוד. הוא לא עזב אותי. כאילו פחד שאברח לו בשנייה שירפה. וככה עמדנו- אני והוא- וכמעט הצליח לו. אני ממש- כמעט- התאהבתי בו לגמרי.

כדי שתביני, הוא היה נראה בדיוק כמו סקורפיו. אולי אפילו יותר יפה וצעיר. הוא היה מושך, אבל האישיות שלו הייתה נוראה.

אני הייתי צעירה ותמימה ומיואשת. הרגשתי שמגיע לי העונג הרגעי. את יודעת כמה מדהים זה כשמישהו שאוהב אותך באמת מנשק אותך? מחבק אותך? אומר לך אני אוהב אותך? זה קנה אותי. הרגשתי כבר שלא אכפת לי מכלום. שנמאס לי.

אבל לא נהניתי מזה באמת. כל הזמן פחדתי שמישהו ידע. שמישהו ישמע.

זה מה שעבר לי בראש.

כשהוא הרפה ממני, כדי ללחוש, 'עכשיו את שלי, ג'יני, נכון? אני ואת לא ניפרד עוד לעולם, כן?' ואז רכן שוב כדי לנשק אותי, נרתעתי. הרגשתי זרות איומה. שוב הכתה בי הידיעה שהוא דראקו מאלפוי. עדיין אחזתי בו, אבל אמרתי: 'לא.'

'מה זאת אומרת לא?' הוא לחש לתוך אוזני. ברכות מצמררת.

'אני לא שלך. אנחנו כן ניפרד. אנחנו ניפרד עכשיו.' אמרתי בקור, והדפתי אותו. הוא לא איבד את עשתונותיו.

'אז עכשיו- רק שיחקת בי?' הוא אמר במין רגש שלא הצלחתי לעלות עליו. 'כל הרגעים האלו- הרגעים שבהם הרגשתי מאושר- את שיחקת בי?'

לא עניתי לו. לא יכולתי להוציא עוד מילה מפי.

'לא הייתי מאמין עלייך, ג'יני וויזלי.' הוא אמר בשקט.

'גם אני לא הייתי מאמינה על עצמי. היה שלום, דראקו. ואל תדבר אלי שוב לעולם.' אמרתי, גם אני בשקט רב. ואז- בהרגשה איומה- סובבתי אליו את גבי, והלכתי. כשהבטתי עליו מהחלון של מגדל גריפינדור, הוא עדיין ישב שם, פניו טמונות ברגליו, והיה לי חשד די מבוסס שהוא בוכה. ישבתי שם, על אדן החלון בחדר שלי, ובכיתי יחד איתו. הבנתי איך הוא מרגיש עכשיו.

אני מקווה שאת סולחת לי, לילי יקרה. גם על העבר וגם על ההווה.

תביני, אני לא עושה את זה מתוך רוע לב או קנאה. אני פשוט לא רוצה שתרגישי כמו שאני הרגשתי. שתגלי בסוף שסקורפיו פשוט אהב אותך רק לתקופה של חצי שנה. אני מאמינה שלבן של דראקו מאלפוי זה יכול לקרות.

אוהבת מאוד,

אמא.'

לילי גילתה שהיא דומעת. היא הרגישה רחמים עצומים על אמה, על דראקו מאלפוי,על אביה, וגם על עצמה.

היא קמה ממקומה, גלגלה את המכתב, ומוחה את דמעותיה היא עלתה למשכנות הבנות.

סקורפיו מאלפוי ישב בחדר המועדון של סלית'רין, מנסה לכתוב חיבור בשינויי צורה. אבל הוא לא באמת חשב על איך הופכים את האף לעין. הוא חשב- איך לא- על לילי.

בבוקר היא לא הייתה בארוחת הבוקר. הוא ישב בשולחן של סלית'רין וחיכה לה, אבל היא לא באה.

אחרי הצהרים הוא תפס את הוגו ושאל אותו איפה לילי ולמה היא לא הגיעה לארוחת הבוקר, אבל הוגו אמר לו שהוא לא יודע, ושלילי גם לא הגיעה לשום שיעור.

בארוחת צהריים היא לא הייתה. בארוחת ערב הוגו בא אליו ואמר לו שחברות של לילי בחדר אומרות שהיא גם לא נמצאת בחדר. בחזור מארוחת ערב הוא הלך לבדוק במרפאה, אבל היא לא הייתה בשום מקום.

הוא דאג לה. לאן היא יכולה להיעלם ביום השני של הלימודים?

איך היא נעלמה?

ולאן?

הפרק הקודם		הפרק הבא