השושנה של סוורוס.

"אלבוס דמבלדור," הקול התרכך מעט, מסכה של רוגע ושלווה שמתחתיה בער  הקול בשנאה יוקדת. "הרי אני מכיר אותך, ולא מאתמול שלשום זו לא דרכך תן לילדים ללכת! אינך משתמש באנשים לטובתך. תן להם ללכת. יש לך חצי שעה. חצי שעה שבה אשב כאן, מחוץ לחומות בית הספר היקר שלך, ואמתין. אם בתום החצי שעה הזאת לא תיכנע, יכנסו עוזרי אל מבעד לחומות, וינצחו אותך, דמבלדור. ניצחון מביס ומכאיב, שלא תוכל לשאת. חצי שעה... זכור זאת. הלורד וולדמורט הוא רחום, ונותן לכם הזדמנות שניה. נצל אותה, דמבלדור."

המהומה ששררה באולם לאחר נאום זה, היתה בלתי ניתנת לתיאור. הרעש וההמולה התערבבו בדחיפות ואי הסדר ששלט ערער גם את ביטחונם של המבוגרים שמיהרו להרגיע את הלוחמים הצעירים.

"שקט! אני מבקש מכם, ילדים אמיצים שלי, התחזקו והיו לגיבורים שאני יודע שאתם!" קולו של אלבוס הדהד ברחבי האולם למרות שלא נזקק לשום הגברה קסומה. מבטים נואשים הורמו אליו. "אם מישהו מכם התחרט והחליט בכל זאת לברוח, לכו. אבל אני חייב לומר לכם זאת: אם תברחו לא תוכלו לחזור. תעזבו כאן את חבריכם ותתנו להם להילחם בשבילחם?" מלמולים התפשטו בקרב הנערים והנערות. "דבר אחד אני יודע. אם הלורד וולדמורט ינצח, זה לא ישנה לו אם אתם כאן, או מסתתרים בבתיכם. הוא ימצא אתכם. ולכן, אם אני הייתי במקומכם, היייתי נשאר כאן, במקום שאתם, אני ועוד רבים כל כך, מבלים בו את רוב זמנם, אם לא את כולו, והוא כמעט בית שני בשבילכם. אני הייתי נשאר כאן, ומגן על הבית הזה!" תרועות וקריאות עידוד עלו מן הקהל, אותן השמיעו תלמידים, מורים וחברי מסדר גם יחד. רק הנער שלה, הנער שלצידה, לא הצטרף. הוא נשא אליה את מבטו ושאל, "איך קוראים לך?"

לילי, שהופתעה מהשאלה, גמגמה מעט ואז ענתה, "לילי. לילי סנייפ. ואיך קוראים לך?"

"ג'ייקוב מקפדיין. אני רק רוצה לדעת. אם יקרה לי משהו, תוכלי להודיע לבית היתומים שבו אני גר? הם לא אוהבים אותי שם, אבל אני בטוח שידיעה כזו...." הוא בלע את רוקו

"אודיע להם, ג'ייקוב. אתה תראה שהכל יהיה בסדר. לא יקרה לך כלום." לילי ראתה דמעה מנצנצת בזווית עינו ונמלאה רחמים כלפי הילד. באותו הרגע החליטה החלטה, שתוכל ליישם רק אם ינצחו בקרב. היא חיבקה את ג'ייקוב והוא, למרות הפתעתו, החזיר לה חיבוק. הוא היה בגובה שלה ואף יותר גבוה. היא ליטפה את שיערו השחור, שכמעט הסתיר עיניים גדולות וכחולות, שנראו לה כל כך דומות לעיניו של אלבוס.

פתאום היא נזכרה בהלנה ואדוארד, שעזבה בבית. בקאמרון, שממנו לא הספיקה להיפרד ביציאה חפוזה שכזו... לפתע הבחינה בסוורוס מחבק נערה אדומת שיער ועל פי המבט שעל פניו, ידעה לילי שהוא חושב כמוהה.

ג'ייקוב השתחרר מאחיזתה ומחה את עיניו. וכך גם סוורוס והנערה. ג'ייקוב עקב אחר מבטה והבחין בסוורוס שבאותו הרגע מחה את הדמעות מלחייה של אדומת השיער. "זה בעלך?" שאל את לילי בקול מעורער מעט.

"כן. זה בעלי. לא תדע מה עבר עלינו עד שהתחתנו. אני לא מאחלת לך תלאות כאלה,"היא הניחה יד על כתפו של ג'ייקוב והרגישה שהדמעות מבצבצות גם מזויות עיניה. "אבל אני בהחלט מאחלת לך למצוא אהבה כמו שלי ושל סוורוס. ועכשיו, כשאנחנו עומדים בפתחה של מלחמה, הוא הבן אדם הראשון שאסמוך עליו אם חיי תלויים בכך. ואני בטוחה שהוא מרגיש אותו דבר." היא חייכה, למרות שהדמעות כבר נזלו על לחייה.

"תוכלי לסמוך גם עלי," ג'ייקוב הזדקף. "ואני אסמוך עלייך."

לילי חייכה אפילו יותר, בניגוד לרצונה. "אסמוך עליך. ותוכל לסמוך עלי בכל שעה שתרצה. קרא בשמי ואבוא," לילי הפסיקה מעט ואמרה, "אתה נער מיוחד, ג'ייקוב. אתה יודע את זה? נער מיוחד מאוד. אתה ילד טוב." היא משכה באפה והוא חיטט בכיסיו והוציא מאחד מהם ממחטה לבנה, שהיתה מקופלת לחצי.

"וגם ג'נטלמן, בנוסף לכול," היא פלטה צחוק רועד וג'ייקוב צחק כשהכניס את הממחטה בחזרה לכיסו.

"מה נעשה בחצי השעה הזאת?" ג'ייקוב שילב את ידיו. "אני בוח שאף אחד לא הולך לנטוש את הטירה. ואנחנו בטוח לא הולכים להסגיר את עצמנו. לא ניכנע!"

"אתה מדבר כמו חבר אמיתי במסדר...." לילי נאנחה. "אבל אתה כל כך צעיר. בגיל שלך אתה אמור להיות מודאג מ... מישהי ששונאת אותך, או מהחברה שלך, או משיעורי בית, או איזה עונש1 הייתי אפילו מבקשת ממך להכניס את עצמך לעונש אם זה היה מוציא אותך מכאן!" לילי נראתה נואשת. "אתם ילדים, בסך הכל..."

ג'ייקוב ניפח את חזהו. "אנחנו ילדים, זה אולי נכון. אבל אנחנו עומדים להילחם בדיוק כמוכם, ואולי אפילו טוב יותר, כי לכמה מאיתנו, הוגוורטס הוא הבית, שאליו אנחנו מגיעים אחרי חודשיים נוראיים. על זה אנחנו נלחמים. לא על הבית השני שלנו, אלא על הבית האמיתי שלנו." קולו הנחוש החיר אותה בחזרה למציאות והיא הזדקפה.

"אם כך, בוא ועזור לי. אני רואה שסוורוס ו...?"
"היילי."

"סוורוס והיילי כבר התחילו לעזור. אחד הגמדונים כבר נשלח אל בית בלק ולנו רק נותר להתכונן. בעוד פחות מחצי שעה, תמצא את עצמך עומד מול אחד הפחדים הכי גדולים שלך. כשתחשוב שאתה לבד, החזק חזק בידי ומיד אחר כך שחרר. רוץ לאן שאני רצה ועמוד מאחורי. כך לא תיפגע ולי תהיה זווית ראיה טובה יותר. אתה מסכים?" הוא השיב בחיוב והם רצו אל מחוץ לבית הספר, אל החממות. שם הפרופסור ספראוט, אישה בעלת בגדים מלוכלכים וכובע שישב נטוי על ראשה, עקרה צמחים מאדמתם ובתרועת ניצחון בימנה לכולם לסתום את אוזניהם. היא שלפה צמח מתוך עיץ, ובמקום שורשים התגלה גוף של תינוק מכוער, ירקרק. היא סימנה לקבוצתה לעשות כמוה ורצה עם הדודאים אל החומות, שם הכינה אותם בהיכון.

"לילי!" היא הסתובבה במהירות וראתה את סוורוס עומד מאחוריה. היא רצה אליו והחזיקה בידו. "סוורוס, תמצא את ג'יימס וסיריוס ולכו לשמו על המעברים הסודיים. אוכלי המוות יודעים עליהם. אני בטוחה," היא נישקה אותו בחופזה. והוא חיבק אותה, כמעט לא נתן לה להיפרד ממנו. "לך, סוורוס. אני אראה אותך אחר כך." היא אחזה בידו עד עד שהתרחק מדי, ואז אימצה ותה אל ליבה והתנשמה בכבדות, מונעת מן הדמעות לעלות. היא לידעה מה קורה לה.

"לילי?" ג'ייקוב לקח את ידה השניה. "לילי, כשתחשבי שאת לבד, החזיקי חזק בידי ומיד אחר כך שחררי," הוא חזר אחר מילותיה מילה במילה ולילי השתנקה ולחצה את ידו חזק.

"תודה, ג'ייקוב," היא שיחררה את ידו במהירות ורצה אל החומה, שם רמוס וקבוצת תלמידים הטילו לחשי הגנה על השערים והחומות עצמן.

"עבודה טובה, רמוס! אתה צריך עזרה?" היא רצה אליו והוא הפסיק לרגע ממלכתו.

"בינתיים לא, לילי. לכי אל תוך בית הספר, שם יצטרכו עזרה מאוחר יותר." לילי הסכימה ורצה בחזרה אל תוך הטירה, ג'ייקוב ר אחריה בעקביות. הם התיישבו על יד אחד השולחנות באולם הגדול וחיכו.

"אני חשבתי לתת לכם הזדמנות!" הקול הכועס שוב הדהד מעל לחומות. "האם אתם באמת סבורים שתוכלו לנצח אותי?! דמם של חפים מפשע יהיה על ידיך, דמבלדור. ילדים. ילדים שלטענתך, לא צריכים להילחם. מה אמרת לי אז? 'תיהנה מחייך, כל עוד יש לך אותם' וברגע זה ממש אתה הולך לגזול את חייהם של כל כך הרבה ילדים. כמה אירוני...

אבל החלטתם לא לאפשר לי להיכנס. אבל זה לא משנה. אני אכנס, ובכוח הזרוע אביס אתכם תבוסה מרה. ואתם תצטערו כל כך על שהעזתם להתמרד נגד הקוסם הגדול בכל הזמנים," ואז שקט.

שקט...

בום!

ושוב צרחות בהלה. ליד לילי ישב ג'ייקוב במתח, מגניב מבטים לעבר הדלת. היא הבחינה מזווית עינה בלאבוס, שנראה כועס יות מאי פעם. הזקן הנמרץ נן לה כוח להמשיך. היא קמה ואחריה גם ג'ייקוב, והתייצבה ביחד איתו מול הדלת הפתוחה. היא החליטה לקדם בברכה כל אויב שתוכל להפיל, גם אם יעלה לה הדבר במחיר חייה. היא תשלח אותם אל הריק, אחד אחד.

"קדימה... קדימה..." לחישתה נענתה בעוד בום, ואחריו עוד מיליון כמוהו. שערי החומה הועפו ונתלו בקושי על צירם, כשאשים עטויי גימות שחורות שעטו פנימה, יורים קללות לכל עבר.

"ג'ייקוב, זכור הישאר מאחורי!" היא רצה קדימה וירתה קללות. היא אפילו לא ידעה מה היא אומרת. כל שידע היה שהיא פוגעת באוכלי מוות. אבל אז היא נעצרה על ידי אישה בעלת עפעפיים כבדים ומראה מפחיד.

"אוואנס... לא שמענו עליך כבר הרבה מאוד זמן..."

"זה סנייפ בשבילך, לסטריינג'!" ירקה לילי בכעס ודחפה את ג'ייקוב אל מאחוריה.

"הו, אז זה סנייפ... ומי הבחור הצעיר?" מבטה הקר והמתנשא נח ע ג'ייקוב והיא הרגישה את ידו מתהדקת על ידה ומיד מרפה.

"זה לא עניינך. אני לא אתן לך לגעת בו. לא בו וא באף חד אחר, כל עוד אני יכולה, אמנע ממך," קולה של לילי נטף שינאה ודחיה, אך קולה של בלטריקס לסטריינג' היה רווי לעג ושעשוע. "באמת?"

"כן, בלטריקס, באמת,"

"את זה אנחנו עוד נראה!"

היא הרימה לפתע את שרביטה ולילי, מתוך אינסטינקט,  צעקה, "פרוטגו!" הלחש של בלטריקס ניתז מהמגן הבלתי נראה שהוקם לפני לילי.

"נו לילי... למה את לא משחקת לפי הכללים? קדימה... אני  יודעת שאת מסוגלת להרבה יותר מזה..." בלטריקס חייכה וקיפצצה במקומה.

"אני לא אספק לך את התענוג הזה," זרקה לילי בבוז.

"את יודעת מה? אני חושבת שיהיה קשה לסוורוס לטפל לבד בשלושה ילדים... אולי אוכל לעזור לו קצת? יהיה קל הרבה יותר להסתדר בלי ילדים," בלטריקס שלחה שוב קללה ושוב לילי חסמה אותה.

"את לא תעזי לגעת בילדים שלי! התרחקי מהם!" דמה של ליי רתח והיא זעמה. היא הסירה את המגן השקוף וירתה קללות, אך בלטריקס חסמה כל אחת מהן.

בלהט הקרב לילי כמעט ולא שמה לב ללחשים שהתעופפו לעברה. רק אלה שהטילה על בלטריקס עניינו אותה. ולכן, כשבלטריקס צרחה, "דיפינדו!" היא לא היתה מוכנה. לילי עפה אחורה בזעקת כאב. על צלעה הימנית הופיע חתך עמוק שנטף דם. היא אחזה אותו בכאב ניסתה לקום. לפניה עמדו בלטריקס וג'ייקוב המפוחד. היא ראתה את ידו השמאלית מתקמצת לאגרוף ואת ידו הימנית עולה אל גובה הכתף, ובעוד בלטריקס צוחקת הוא צעק, "שתק!" ובלטריקס נפלה על הארץ, צחוקה עוד חרוט על פניה.

"זה יעכב אותה לזמן מה," מלמלה לילי וג'ייקוב רץ אליה ותמך בצידה הימני.

"אני בסדר, ג'ייק. אני יכולה לקרוא לך ככה?" הוא הנהן ועזב אותה. כששאל אם לעזור לה ללכת למרפאה אמרה שהיא תחזיק מעמד.

"קדימה, ג'ייק. בוא נלך לחסל כמה אוכלי מוות!" הוא חייך וצחק כשרץ אחריה וירה קללות, שאולי לא היו מזיקות כל כך, אבל בכל זאת עזרו ללוחמים האחרים.

צרחה נוראה הקפיצה את לילי והיא תרה בעיניה אחרי הצורחת. ואז, כשהסתכלה אל המדשאה שבה נלחמו לוחמים בודדים, ראתה דמות הרוכנת מעל לגוף קטן יותר. לילי ידעה מי האיש.

"גרייבק!" הדמות הגדולה הרימה את ראשה. "גרייבק! שלא תעיז! בוא הנה! הילחם בי!" היא רצה בזעם אל המדשאות, מקווה להציל את הנערה, אך כשהתקרבה ראתה שהיא דוממת. גרייבק נעמד על רגליו וניגב דם מזויות פיו המחייך.

"לילי אוואנס... היה לי העונג להכיר את בעלך..." החיוך התרחב.

"זה לילי סנייפ! וכדאי שתעביר את זה לחברים המטונפים שלך, אתם אוכלי הנבלות! אתה תשלם על כל מה שעשית! מפלצת!" היא זינקה קדימה.

"מפלצת? אני? קשה להאמין...!" הוא ניענע ברשו בתדהמה מעושה. לפתע, בלי שום אזהרה, הוא זינק קדימה ודקר את האוויר בשרביטו. לילי הרגישה איך חתך חדש נפער על לחיה.

"באמת, גרייבק. זהו? אחרי כל מה שעשית? חתך אחד קטן?" הלעג בקולה הסתיר את הפחד שהרגישה בתוכה. כשראתה את המבט המטורף בעיניו ידעה לילי שעברה את הגבול. זהו זה. גרייבק ניטרל אותה משרביטה במהירות וזינק לעברה. לילי עצמה את עיניה והדפה את ג'ייקוב אחורה והוא, שהיה עסוק בלירות קללה מכשילה על אלקטו קארו, נפל בחבטה ופניו הראו את הזוועה שחש כשראה את האדם זאב מזנק לעבר לילי. הוא ניסה לקום אבל זה כבר היה מאוחר מדי1 לילי התכווצה.

רק עוד רגע. רק עוד שנייה, ו-

"אבדה קדברה!"

הרגע לא הגיע. לילי נשארה לעמוד מכווצת ופתחה את עיניה. מולה עמד ג'יימס, מתנשף ושרביטו מורם.

"ג'יימס, אתה..?" מבטה נדד אל גופתו הגדולה של פנריר גרייבק, וממנה בחזרה אל ג'יימס. היא הבינה מה עשה וגם הוא. הוא התנשף ובזעזוע טמן את שרביטו בכיס האחורי של הג'ינס שלבש.

לילי רצה אליו וחיבקה אותו וכשהוא אימץ אותה אל ליבו היא שמעה את ליבו פועם במהירות. "תודה, ג'יימס."

הוא הנהן, המבט המיוסר עוד היה על פניו.

ג'יימס ידע שאין מנוס מתקריות כאלה וכבר קרה שהרג אדם, אבל לא כך. וכשההבנה הכתה בו, חדה וכואבת כמו חרב מלובנת, הוא הזדעזע. הזדעזע ממה שעשה למרות שהיה חייב.

"תיזהרי יותר," הפטיר וברח.

"בוא, ג'ייק," לילי עזרה לו לקום, עדיין חושבת על ג'יימס. היא מיהרה אל גופתה של הילדה שגרייבק הרג.

"היילי!" ג'ייקוב רץ ותפס את ידה של הנערה אדומת השיער. "היילי! הוא הרג אותה! הוא רצח אותה! לילי..." כתפיו רעדו וכשהרים את ידו ואחז בידה לילימשכה אותו למעלה וחיבקה אותו. בבת אחת הוא נשבר. כל הבכי והתסכול יצאו ממנו בשניות אחדות עד שלא נותר בו כוח. לא נותר בו כוח להסתל על היילי, לא נותר בו כוח לבכות.

לילי הובילה אותו אל קבוצת שיחים נסתרת בה יכלו לשבת לבד לכמה דקות. לא יותר מדי...

"היא היתה החברה הכי טובה שלי," קולו של ג'יקוב נשמע מרוחק. "אני ברייבנקלו והיא בגריפינדור. לקחנו את אתם שיעורים ובכל הפסקה היינו ביחד. אין לי הרבה חברים. למעשה, לא היו לי חברים עד שהיילי הכירה לי אנשים. אחרים חשבו שאני מוזר ורק היא הסכימה להיות חברה שלי. בזכותה השתפרתי בלימודים." הוא חפן את פניו בידיו, ולא היה מסוגל להמשיך.

"ג'ייקוב. אתה רוצה שאספר לך איך הכרנו סוורוס ואני?"

"בסדר..."

"אז זה התחיל ככה. גרנו בבתים כמעט סמוכים, וכנגד כל הסיכויים התחברנו. ככה הגענו אל הוגוורטס. זה היה שילוב בלתי יאומן. סוורוס שובץ בסליתרין ואני בגריפינדור. שני הצדדים תיעבו כל אחד את הצד האחר, וערערו את בטחוננו. הקשר כמעט ונקטע כשיום חד ג'יימס והחבורה שלו, שאז קראו לעצמם "הקונדסאים" הציקו לסוורוס. הם..."כך גוללה לילי את סיפורה לפני ג'ייקוב, בפחות מחמש דקות. כשסיימה היא הניחה יד על כתפו ואמרה, "וכך, כנגד כל הסיכויים, סוורוס ואני נשואים היום ויש לנו שלושה ילדים מתוקים, שאני אוהבים כל כך..." ליבה נדד רגע אל בית בלק. "וכך תוכל גם אתה. אם רק תנסה, תראה שהרבה יסכמו להתקרב אליך אם רק תאפשר להם. אני לא מבקשת שתשכח את היילי, בשום אופן לא. זכור אותה תמיד. אבל אל תניח למותה לערער אותך. היא בטוח היתה רוצה שתמשיך הלאה. אני צודקת?"

ג'ייקוב חייך. "צודקת. קדימה, לילי, בואי נראה להם ממה אנחנו עשויים. בואי נראה להם שלא נוותר, לא ניכנע אף פעם! ואם יהרגו את חברינו, נהרוג אנו את חבריהם!" הנער היה מלא תאוות נקם, שלילי בהחלט הבינה אך בכל זאת חששה. שהרי משנאה ונקמה התחיל כל הסיפור, אך בכל זאת היא ויתרה. את השיחה הזו תוכל לנהל איתו אחר כך.

ועכשיו הם שוב רצים. רצים לעבר הטירה ונכנסים בחזרה אל האולם.. השומרים על המעברים הסודיים נטשו מזמן את עמדותיהם וכשהתקרבה אליו, בירך סוורוס וקרא, "ברוכים הבאים, ברוכים המצטרפים!" ועורר צחוק בקרב השומעים. לילי חייכה ונופפה אליו. ג'ייקוב עמד מאחוריה ובכל פעם שהסתובבה, חיפה על גבה. היא והוא היו צוות ולא נפרדו אפילו לרגע. מדי פעם נאחז בה ג'ייקוב והיא בו.

אבל אז, כשהסתובבה לשניה אחת, נראה הבזק אור ירוק שנראה בולט על רקע האחרים. לרגע שרר שקט באולם בקרב חברי המסדר ואוכלי מוות כאחד. נערים ונערות הסתובבו במהירות, פעורי עיניים. לילי הסתובבה גם היא אבל לא לפני ששמעה את ג'ייקוב צועק, "סיריוס בלק!"

שמעתם אי פעם מישהו טוען, שברגעים מסויימים שכאלה, הזמן עוצר מלכת? שהכל קורה בהילוך איטי? אז הוא טעה. לילי הסתובבה במהירות. אורות ואנשים טסו מול עיניה כשראתה את הדמות שחורת השיער נופלת, צחוק מתגלגל על הפנים הנאים וצרחת גיל מפלחת את הדממה. "אני הרגתי אותו! הבסתי אותו! אני הרגתי את סיריוס בלק!" הקול הנתעב...

לילי רצה מהר אל סיריוס, בתקווה קלושה שעוד ניתן להצילו, אך כפי שידעה מראש, כשעוזבים אנשים את האור, החושך לא יוותר עליהם. חיוך שחציו אימה וחציו צחוק שורטט על הפנים האציליים. העיניים הגדולות, שבדרך כלל הבריקו מצחוק וליטפו באהבה, נותרו כבויות, ולצד צווחות גיל וניצחון, נשמעה גם זעקה קורעת לב. "סיריוס!" איימי בלק. איימי, שרק לפני חודש התחתנה עם הגבר שנשאר נער, גם במותו. "סיריוס! לא! תנו לי לעבור! עזוב אותי, ג'יימס! סוורוס, עוף לי מהדרך!"

האישה התמוטטה ליד לילי והתרפקה על חזהו, מתייפחת.

                                      -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

הוא לא הצליח לעצור אותה. היא חלפה על פניו, מייללת כמו הרוח. וסיריוס נפל. הוא עדיין שמע את צחוקו המתגלגל, את קריאות הלעג ששלח אל בת דודתו. והוא נפל.

הזעם שניצת בסוורוס היה קשה מלהכיל. סוורוס הידק את אחיזתו בשרביט ורץ בכל המהירות. האישה המתועבת צחקה בקול על נפילת אויבה. קולה סימר את השערות שעל ערפו בשעה שהתייצב מולה וצעדיו הדהדו בשקט שהשתרר. אבל היא ברחה. היא ברחה אל מרכז האולם, והוא גם ידע למה.

היא נעצרה בין חבורת תלמידים כי ידעה שסוורוס יהסס. הוא מפחד לפגוע בילדים, ולה לעומת זאת, ממש לא איכפת.

"קרושיו!" סוורוס התחמק, והתחמק שוב, ושוב, כשניסתה להטיל עליו את הקללה. הטירוף בעיניה גבר.

"לא תפגעי בי, בלטריקס!" והוא התחמק שוב, רק שהפעם ממש בקושי.

"את זה עוד נראה, סנייפ, את זה עוד נראה..!" היא תקפה בלי רחמים, בלי הפסקה, ולא איפשרה לסוורוס לעצור. הוא לא יכול היה להטיל קללה בחזרה, כי פחד שיפגע באחד מהתלמידים או חברי המסדר, שנלחמו גב אל גב. לרגע הוא בחין בלילי, מביטה בו באימה ודמעות זולגות על פניה. הוא נשבע בליבו להרוג את הרוצחת.

"ההבטחה שלי מתחילה להתקיים!" הקול נשמע קרוב, ואכן כך היה גם הגוף. הלורד וולדמורט בכבודו בעצמו.

"אתה!" סוורוס רץ. לא היה איכפת לו שלילי קוראת לו לחזור. "וולדמורט! את ההרגת אותו.. אתה ואוכלי המוות המחורבנים שלך...!" הדמעות חנקו את גרונו והוא נעצר לפני וולדמורט, מאחוריו אלבוס פילס את דרכו אליו.

"אתה מעז לומר את השם?!" השרביט נשלף, לבן ומזוויע כמו אחת האצבעות דמויות השלד שאוחזות בו. "אבל רגע, אני יודע מי אתה... סוורוס סנייפ," שמו התגלגל על לשונו של וולדמורט. "סיפרו לי הרבה עליך... קוסם מוכשר... רוקח מצטיין.." המחמאות לא הזיזו לסוורוס. "היית יכול לשרת אותי, ולזכות בתואר שאף אחד ממשרתי הנאמנים לא יוכל לזכות בו אי פעם, אבל בגדת בחבריך. התחתנת עם גריפינדורית. ועוד בוצדמית?! א-"

"שלא תעז לקרוא לה ככה! דמה, לא משנה מה הוא מכיל, טהור יותר משלך! אילו יותר ועל זה הייתי מוכן להמר!" סוורוס הגביה את שרביטו וצעק, "אינסנדיו!" ולשון אש ענקית פרצה והתקדמה במהירות לעברו של וולדמורט אבל הוא הסיט אותה בתנועה קלה.

"וגם אמיץ. אני מעריך תכונות כאלה, סוורוס סנייפ. אוכל לתת לך הזדמנות אחת אחרונה. אם לא, תמות. ואיתך גם הבוצדמית העלובה-" התנשפויות זעם נשמעו ברחבי האולם. "-ושלושת ילדיך החמודים. קדימה, סוורוס. היה חכם."

סוורוס התגבר על הפחד שחש, התקדם לעבר וולדמורט וירק  על הרצפה ליד רגליו. "בחיים לא."

תשואות רמות נפלטו מפי חברי מסדר עוף החול ונער או שניים קראו קריאות הידד. כל שאר הנערים התכווצו במקומם. ולילי. רק לילי פערה את פיה והתחננה שיברח. אבל הוא לא בורח. לא עוד.

"בחייך, וולדמורט. גמור את זה כבר. נמאס לי לברוח," הוא קירב מעט את פניו אל הפנים המבעיתים והביט עמוק באישונים האדומים, שהחיוך שעלה זה עתה על הפנים לא הגיע אליהן. הראש הקירח הוטה מעט הצד כשיד השרביט עלתה והשרביט נגע בחזהו של סוורוס. לילי צרחה, וכמוה כל נערה ואישה בחדר. הגברים קראו לו לחזור, להציל את עצמו. החריץ שניצב במקום הפה נפתח והיגה את המילה, "בשמחה, -"

"עזוב אותו, טום." אלבוס צעד קדימה והדף את סוורוס הצידה והוא לא התנגד. "אני נאלץ לבקש ממך סוורוס, שתלך מפה. עכשיו, סוורוס!" וסוורוס ציית. הוא גרר את רליו והגיע אל לילי שנפלה עליו ולחשה באוזנו, "איך יכול לעשות לי את זה?!" אבל הוא לא שמע. הוא עמד שם, מאובן, והכעס שבתוכו לא כבה.

"עזוב את האחרים, טום. הקרב הזה תמיד היה בינך וביני, וכך הוא גם נשאר, וישאר, עד שאחד מאיתנו ימות. הילד של הלונגבוטומים מת, ואיתו גם הוריו. אין לך עוד אויב אחר, חוץ ממני."

"אתה צדק, דמבלדור. אתה היחיד שכמעט ומגיע לקרסולי, "אוכלי המוות צחקו ומזווית עינו ראה סוורוס שאחד מהנערים הכי קורבים אל רודולפוס לסטריינג' בועט בגבו ואחר מכה את פניו באגרופו, וזה התמוטט בכאב. "אתה זקן, דמבלדור. לא תוכל להילחם בי. עברו הימים בהם יכולת להפחיד אותי על ידי העלאת ארון הבגדים באש. עברו הימים בהם יכולת להכריח אותי לפצות ת קורבנותי. לא עוד! אתה זקן, דמבלדור, ועייף. אם תילחם בי, תיהרג בתוך שניה."

"הו, אני יודע, טום, שאתה מזלזל בי אבל... איך אומרים? 'החבאתי כמה טריקים בשרוול'? יש לי כמה תוכניות.."

"אז בסדר. תוכל לנסות אחת מהן. תוכל לנסות, אך בחיים לא תספיק, ולפי מה שידוע י, כשאנשים עוברים אל הריק, הם לא יוכלו להפעיל תוכניות מסויימות..." הוא לעג בקול מעורר בחילה.

"זהו זה, סוורוס, נמאס לי," היא הדפה את סוורוס הצידה ושיערה הדום התנופף סביב ראשה כלהקת נחשים זועמים. "אני לא יכולה יותר.."

לפני שהבין מה היא עושה, לילי השתחררה מבין זרועותיו ורצה אל זוג האויבים הוא רצה לרוץ אחריה אך מישהו מאחוריו החזיק אותו. הוא שמע את מילי צורחת לה לחזור, ואז שקט. צעקת זעם כאובה ושוב שקט. ולילי ממשיכה לרוץ. הוא הבין מי אחוריו. איימי. והיא קוראת ללילי ולסירוגין ממלמלת בואזנו שעליו להישאר שם.

ואז הוא ידע מה הולך לקרות. לילי, אשתו האמיצה, האהובה, רצה ושלפה את שרביטה, אבל איזה סיכוי כבר יש לה נגד אדון האופל? והוא עוד התנגד למשיכה בכתפיו ואיימי חיבקה את ביטנו, ממאנת לעזוב. הוא ניסה להשתחרר אבל לא הצליח. הוא קרא לה לחזור והיא נראתה כאילו לא שמעה אותו.

"אתה הולך לשלם על זה!" והשרביט שלה זינק גבוה באוויר. הוא שמע אותה זועקת משהו, אבל לא שמעאותה מסיימת. אור ירוק סימא את עיניו ואת עיניהם של הצופים. ובבת אחת נעלם האור, והוא ראה שתי דמויות עומדות לפני וולדמורט. אחת הדמויות החליקה ונשענה על השניה.

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

האור הירוק הקיף אותה ושוב, בפעם השניה באותו ערב, היא עצמה את עיניה וחיכת למכה שתבוא. אבל היא לא הגיעה. במקום זאת היא הרגישה את כובד משקלו של אדם אחר. ברקע שמעה צרחות ואת צעקתו של סוורוס, רמה מעל כולן. היא רצתה לענות אבל לא הצליחה. ואז נעלם האור הירוק. היא שמעה את קולות הנשימה שנעצרה בריאותיהם של קרוב למאה אנשים.

בוהק כסוף. זה מה שהצליחו עיניה לקלוט, כי הדמות שנשענה עליה היתה גבוהה ממנה בהרבה.

ואז הוא קרס. פניו הזקנים חייכו אליה חיוך של ניצחון והמשקפיים, שנחו עקומות על אפו השבור, שיקפו את בבואתה המבועתת.

"לא..." לא יכול להיות שזה קורה. זה לא היה אמור לקרות... 'אלבוס דמבלדור לא אמור למות!' הצעקה הדהדה בראשה, מזעזעת את כל גופה.

והצחוק המרושע. צחוק קר וגבוה שהעביר צמרמורת בגבה. וג'ייקוב צועק אליה, קולותיו מתערבבים באלה של סוורוס...

לילי נרתעה אחורה וגופו הרפוי של אלבוס דמבלדור נפל ארצה בחבטה עמומה. היא נפלה לידו על ברכיה, ממלמלת לעצמה.

"בוצדמית..." וולדמורט התקרב אליה בשקט, ומזווית עינה ראתה את העומדים בשורות הראשונות מרוסנים על ידי העומדים מאחוריהם. "תראי מה עשית. אתם אבודים, בצודמית. קומי, לילי אוואנס. וברכי את המוות."

ולילי קמה. היא התקרבה אליו וירקה על הרצפה לרגליו וגייסה את כל הכעס והשינאה שהצליחה למצוא בליבה ומיקדה את כל כולם בשלוש המילים שחשבה שיהיו האחרונות בחייה. "לילי סנייפ, בשבילך," סיננה מבין שיניה והסכרים נפרצו. הדמעות זלגו על לחייה, חמות ורטובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא