כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

ווא, התרשמתי, לא קיבלתי תגובות במשך כמה ימים אז הפסקתי ופתאום נכנסתי... טוב, אם אתם מתעקשים, הנה עוד פרק. תהנו:)

וויל סולאס עמד להרוג את פרסי ג'קסון אם הוא ימות. הטמבל נכנס אל מחנה האויב, הוריד איזה עשרים חיילים, הצליח להיפצע כמעט עד מוות ולגרור את עצמו מספיק קרוב אל ההגנות כדי שוויל ימצא אותו, בנס. הטיפש אשכרה מת, וויל היה צריך להכריח את הלב שלו לחזור ולפעום ומכמויות הדם שכיסו את פרסי, הוא לא היה מופתע שהדבר המסכן קרס. למען האמת, הוא היה יותר מופתע שהוא חזר לפעום.

וויל רץ ברחבי המרפאה כדי למצוא שקית עירוי דם מהמקרר. זאת הייתה חלק מהאספקה במחנה אבל היא עמדה להיגמר. הם יכלו לבקש מהחניכים לתרום דם, אבל לא כולם ידעו מה סוג הדם שלהם והם בהחלט לא יכלו לברר בזמן מה סוג הדם של הפצוע. הם היו צריכים אספקה גדולה של דם מסוג O שלילי. כזה שמתאים לכולם, לא משנה מה סוג הדם שלהם (סוג דם שהיה די נדיר כך שהסיכויים למצוא אותו במחנה היו די קלושים ובנוסף, היה צריך לעשות עוד קצת בלגן איתו שוויל לא באמת טרח ללמוד לפני שהוא היה מוכן לשימוש). הוא יצטרך להגיד לאנבת' שצריך לשלוח חוליה לבית חולים כדי להשיג עוד ציוד רפואי... אוי, אנבת'. וויל לא רצה לחשוב על אנבת'. אם פרסי ג'קסון ימות, לא יהיה לו זמן להרוג אותו לפני שהוא ירצח.

הוא בילה את שלוש השעות שלאחר מכן בניסיון לייצב את מצבו של פרסי. לנסות לרפא אותו עם מים, עם נקטר. לנסות להחזיר לו את כמויות הדם ההיסטריות שהוא איבד. לנסות להכריח את הלב שלו להמשיך לפעום. הוא לא ידע איך אף חבר יקר של פרסי עוד לא התפרץ למרפאה ודרש לדעת ברגע זה מה קורה, רק האלים יודעים שהיו לו יותר מדי מאלה, אולי מישהו עצר אותם בכניסה. כך או כך, וויל היה אסיר תודה על כך. הוא היה צריך את כול הריכוז שלו לעבודה הזאת.

'תיקח את עצמך בידיים, סולאס,' הוא נזף בעצמו בראשו, 'אתה לא יכול לתת לפרסי ג'קסון למות.'

ואחרי שלוש שעות מצבו של הממזר סוף כול סוף התייצב. "אני אהרוג אותך," הוא מלמל למטופלו מחוסר ההכרה לפני שקרס אל תוך הכיסא הקרוב ביותר אליו. הוא היה מותש.

בשלב כזה או אחר, וויל נרדם. רעיון רע. לכול החצויים הייתה נטייה לחלום חלומות מטרידים אבל במקרה של החצויים בני אפולו, המצב כמעט תמיד היה גרוע בהרבה.

בחלומו, וויל עמד היה בתוך אוהל מפואר עם שני כסי מלכות שכאלו שעל אחד מהם ישבה דמות מוכרת. אוקטביאנוס. האחיין-כפול-מליון של וויל נראה הרבה יותר מרוצה מעצמו. הוא דיבר אל גבר כהה עור שעמד מולו. הוא לא היה מרשים במיוחד מבחינה גופנית, לא לפי הסטנדרטים של הלגיון לפחות, אבל היה ברור שהוא לא נער. הוא היה כבר מבוגר, בשנות העשרים, אולי אפילו השלושים, של חייו, לבוש בשריון קרב רומי ועיניו הכהות הבהיקו באור הקרב.

"כול החיילים בעמדות?" שאל אוקטביאנוס. וויל פלט נחרה. למרבה המזל, לא נראה שהם מסוגלים לחוש בנכחותו.

"כן, פריאטור," אמר האיש וחיוך חצי חיוך. הוא לא נראה מרושע, אבל הוא היה האויב ולא הייתה להם את הפריווילגיה להפריד בראשם בין רומאים "רעים" לרומאים "טובים".

"מצוין, היוונים לא יצפו למתקפה אחרי הסכם הפסקת האש," אמר אוקטביאנוס. וויל חשק את שיניו. ממזר תחמן. הוא הולך להפר את ההסכם (שוויל בכלל לא ידע שנחתם עד רגע זה, אבל זה רק פרט שולי) ולתקוף את המחנה. בטח עוד היום.

"לא, פריאטור, אבל אני עדיין מציע לחכות יומיים. משלוח נוסף של כלי נשק אמור להגיע מרומא החדשה ו-"

"לא," פסק אוקטביאנוס. האיש לא נראה מרוצה מכך שנער כחוש אומר לו מה לעשות אבל הוא היה רומאי ואם אוקטביאנוס הוא הפריאטור שלו, הוא יציית.

"אם נתקיף עכשיו יהיו לנו הרבה אבדות," הזהיר האיש.

"כול רגע שאנחנו מתעכבים זה רגע שהיוונים יכולים להתכונן, תתקוף בשקיעה!" ציווה אוקטביאנוס. האיש הנהן בחוסר רצון. החלום השתנה.

וויל עמד באוהל קטן יותר, אחד שנועד למגורי אדם. באחת הפינות הונח שק שינה ובתוך השק ישנה נערה. וויל התקרב אליה בהיסוס, בוחן את שיערה הכהה שנח מפוזר על הרצפה. היו בו שאריות של לכלוך ודם, כמו רוב הלוחמים. היא נראתה מוכרת במעומעם אבל וויל לא הצליח להחליט מי היא.

הוא התקרב באיטיות עוד קצת וקפא במקומו. קודם הוא חשב שהיא ישנה אבל עכשיו התגלתה טעותו. עיניה השחורות בהו בריקנות קדימה, פניה היו חיוורים בצורה לא טבעית, כמעט כחולים והצוואר שלה... הצוואר שלה היה מלא בדם. דם שמקורו בחתך אכזרי בגרון.

וויל התעורר בבת אחת. מעליו רכנה אנבת', מנענעת את כתפו.

"אוקטביאנוס מתכנן התקפה בשקיעה," הוא אמר מיד, לפני שיישכח.

"סטיקס!" היא קיללה בשקט ועזרה לו לקום מהכיסא, "הממזר הסכים על הפסקת אש לפני שלוש שעות." וויל הנהן.

"פרסי בסדר," הוא נידב, "הצלחנו לייצב את המצב שלו עם מים ונקטר אבל פצעים מזהב קיסרי הם קטלניים. אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שהוא יירפא לגמרי." אנבת' נשכה את שפתה. זו לא הייתה התשובה שהיא רצתה לשמוע.

"אנחנו צריכים שהוא יהיה בסדר," היא אמרה אבל וויל ידע שב"אנחנו" היא מתכוונת ל"אני".

"הוא יהיה בסדר," הבטיח וויל והתמתח קלות, "כמה זמן ישנתי?" הוא שאל.

"אני לא יודעת, לא הרבה, עוד לא זמן לארוחת צהריים." זה לא אמר כול כך הרבה. אחרי הירי האווירי הראשון שחדר את ההגנות זמני הארוחות השתנו בצורה לא קבועה כדי למנוע מצב בו הרומאים ירגלו אחרים במשך יום אחד כדי להבין את סדר היום שלהם ובפצצה אחת יורידו את כול המחנה.

"אוקיי," אמר וויל לבסוף, "אני אבדוק מה קורה עם פרסי עכשיו." אנבת' הנהנה. וויל פנה אל החצוי המעולף והוריד מעליו את השמיכה, חושף חזה עטוף בתחבושות מדממות. אנבת' אפילו לא מצמצה. היא לא אמרה כלום בזמן שוויל הוריד בזהירות את התחבושות, ניקה את הפצעים בנקטר וחבש אותם מחדש. הוא בדק את הדופק של פרסי. מעט חלש אבל יציב. זה היה טוב. וויל לא חשב שהוא יצליח להחיות אותו אם הלב שלו יעצור שוב. עירוי הדם עדיין היה מחובר לזרועו אבל השקית הייתה כמעט מלאה אז וויל הניח שמישהו החליף אותה בזמן שהוא ישן.

"הוא נראה בסדר," הוא אמר לאנבת', "אולי הוא אפילו יתעורר היום." אנבת' לא נראתה מעודדת במיוחד. וויל שלח את ידו אל גיליון החולה המאולתר שנח לצד מיטתו של פרסי וכתב בכתב היד המסודר שלו (ביוונית עתיקה): לתת נקטר כשיתעורר. לא יותר מכוס אחת.

היה יכול להיות נחמד להיות יותר מדויק, לדבר במינונים, תרופות, אבל לא היו להם את כול הדברים האלה במחנה. הוא היה החניך היחידי במחנה שהיה קרוב אפילו ללהיות רופא וגם הוא לא ידע מספיק.

"כדאי שתראה מה קורה עם האחים שלך," אמרה אנבת' אחרי כמה שניות של שתיקה.

"כן," הסכים איתה וויל. הוא פנה ללכת.

"אוה, וויל?" אמרה אנבת' בהיסוס.

"כן?" הוא שאל.

"עבודה טובה." הוא חייך חיוך מזויף ויצא. כמה פעמים שהוא שמע את שתי המילים האלו בחצי השנה האחרונה. כמה חסרות משמעות הם הפכו להיות... זה גרם לוויל להיות עצוב, פעם, הוא היה קופץ משמחה למשמע המילים האלו יוצאות מפיה של אנבת' צ'ייס. בימינו, הוא אפילו לא הביט לאחור.

הפרק הקודם		הפרק הבא